ילד כנראה לא. אז מה יוולד לי בתהליך הזה?

25 בפברואר 2011 | 4 תגובות

אבא שלי מאחל לי ליהנות בקורס, ואני יורה עליו: "ליהנות?? אני הולכת כדי להתמודד עם זה שלא יהיו לי יותר ילדים!" מסכן, כוּלָה איחל לי ליהנות...

מתוך להביא עוד ילד?, לכל אמא

יום אחד אני מגלה במוחי את המילה ויפאסנה.  לא בטוחה איך ומתי היא התבשלה לה שם. התגובה הראשונית שלי היא של געגוע: הוי, כן,  ויפאסנה, לנוח מהכל. מחשבה כל כך מנחמת. עשרה ימי מדיטציה ושקט….

כן, אבל אין מצב. איך אני אסע פתאום לויפאסנה, באמצע החיים? בפעם אחרונה שהייתי בויפאסנה הייתי בהריון עם הבת שלי, לפני תשע שנים, שנה אחרי קורס הויפאסנה הראשון בחיי. יש לי שני קורסים ברזומה, אבל הם מרגישים שייכים לעידן אחר. רחוק ואחר. אז לא היתה שום בעיה. עליתי על אוטובוס לחצבה, ונסעתי.

ויפאסנה כדי להפסיק לסבול כשלחברות שלי נולד תינוק

בכל זאת, אחר הצהריים אני אומרת לבן זוגי, בזמן נסיעה:  "אםהייתייכולה,הייתינוסעת לויפאסנה". אני לא עוצרת אפילו מספיק זמן, כדי לתת לעצמי דין וחשבון אם זו אמירה נקייה או קצת מניפולטיבית… הוא, בכל מקרה, לא משתהה בכלל ואומר:  "אזתסעי".  הכי פשוט ומאפשר.

הדיונים על 'איך תסתדרו"  מסתיימים הרבה יותר מהר ובקלות ממה שדמיינתי…

אמנם כבר נסעתי פעמיים לתקופת זמן דומה, אבל אז היה צידוק מקצועי. נסיעה חשובה לקריירה, עם קצת בילויים מסביב. והפעם 12 – יום של נסיעה שכולה בשבילי, בשביל התהליך שאני רוצה לעבור. בשביל להפסיק לסבול כשלחברות שלי נולד תינוק.

ליהנות ? אני הולכת כדי להתמודד עם זה שלא יהיו לי יותר ילדים !

הקורסים בחצבה מלאים. צריך לחכות. אני נרשמת לקורס בעוד חודשיים. זה מרגיש כל כך, כל כך רחוק. אבל ככל שהתאריך מתקרב ונהיה מוחשי, אני נזכרת במה מדובר ומתחילה לכאוב לי הבטן. את הקורס בזמן ההריון אני בקושי זוכרת… רק זיכרון עמום של תחושה נעימה, שידעתי בכל רגע ורגע מה קורה לעוברית שלי בתוך הרחם – מתי היא קמה, מתי היא ישנה…. אבל הקורס הראשון חרוט אצלי היטב בדי.אן.איי, ולא כזיכרון של מנוחה, אלא כזיכרון של התמודדות איתנים עם כאב ותסכול….

אוי, אלוהים, אולי זה רעיון גרוע.

מרגע לרגע אני נהיית יותר ויותר חסרת שקט. הכל מעצבן אותי. אני על קוצים. השותפות שלי בעסק מעצבנות אותי, הבת שלי מעצבנת אותי, אני מעצבנת אותי, אין לי סבלנות… אוף…

אבא שלי מאחל לי ליהנות בקורס, ואני יורה עליו: "ליהנות?? אני הולכת כדי להתמודד עם זה שלא יהיו לי יותר ילדים!". טראח. אפשר לשמוע את ה'בום' שהנחתתי עליו. מסכן, כוּלָה איחל לי ליהנות…

אנינוסעתכדילפנותזמןלמהשיבוא

מה אני בעצם רוצה מהויפאסנה הזאת? בשביל מה אני נוסעת? מה אני רוצה שיקרה שם? מה המטרה שלי?

אני מפחדת.

מורתי המופלאה בארה"ב כותבת לי מייל כל כך אופייני ומאפס: "…כן, סדנה כזאת יכולה לעזור לך למצוא את המרכז שלך, לתמוך בתהליך, להעניק לך תובנות חדשות וחמלה כלפי עצמך. או, לפעמים סדנה כזאת משמשת כדי להתחפר עוד יותר באֶבֶל, במסכֵנוּת, בתחושת הקורבן, ואולי….. דווקא לחוות את זה יכול להתברר כריפוי בפני עצמו… כל עוד שאת ערה, מודעת, לומדת את זה במקום להזין את זה. אני עשיתי את זה בעבר כך וגם כך…."

תודה. כן. אני נוסעת כדי לפנות זמן למה שיבוא. לתת צ'אנס לתהליך לקרות. לכל כיוון.

יומיים לפני הנסיעה משתרר סוף סוף שקט. קניתי כרטיס אוטובוס. הכל מוכן.

הדגדוג הנעים של ההתרגשות לקראת הקורס חוזר.

אני נרגעת.

זה רעיון טוב.

על האוטובוס, אני כבר ממש שמחה. אני נוסעת לויפאסנה!

ועל מה שבאמת קרה שם – בפוסט הבא.

על הציור שציירתי: את הציור הזה ציירתי חודשים רבים לפני שרעיון הוויפסאנה צץ במוחי.
עכשיו כשכתבתי את הפוסט, הסתכלתי עליו וחשבתי – כמה מוזר, זה ממש ציור של ויפסאנה!
מדהים אותי כל פעם מחדש כמה זמן לוקח למידע להגיע אל המודע….

** לקריאת פוסטים נוספים של 'אחת וזהו'

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

אני נפרדת מהבלוג/ אחת וזהו

באיזו משפחה של 'אבא, אמא, שני ילדים' אני כל כך מקנאה?/ אחת וזהו

מתאבלת על הילד שכבר לא יהיה לי/ אחת וזהו

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

4 תגובות ל- “ילד כנראה לא. אז מה יוולד לי בתהליך הזה?”

  1. מחכה לקרוא איך היה ואיך את מרגישה עכשיו

  2. לאט לאט מתבהר הערפל שאחרי עשרת הימים האינטנסיביים האלו, ואני מתחילה לגלות איך אני מרגישה.
    היה קשה. וממש טוב שנסעתי. כל הפרטים בקרוב…

  3. שרון פידל הגיב:

    הי לך אחת וזהו. חברה שלחה לי עכשיו את הבלוג שלך להציץ בו, את האמץ אין לי סבלנות לקרוא כלום כבר ובטח לא עניינים של אחרים. יש לי את של עצמי תודה. אני קוראת רק את הכותרות שלך ומחפשת באטרף למה רק אחת למה רק אחת מה הסיבה. הבנתי שיש איזה עניין גיל ואיזו תופעה מוזרה.
    את מחזירה אותי אחרוה ללפני שלוש שונים ועשרה חודשים בדיוק היום.
    תקציר של התקציר של התקציר: קורס ללידה טבעית כמובן, להניק בתשוקה כמובן, לנשנש, להביא עוד ואולי עוד משפחה רגילה ממוצעת אושר. בפועל, יולדת באושר שאין כדוגמתו, ילדתה שאין כדוגמתה (שמה לילו), אחרי 24 שעות בבית יולדות אני לא נושמת לא יכולה ללכת, "דד דובה ווקינג", רופאה מתמחה עירנית שלה אותי לאקו לב, הלב שלי עבד 10 אחוז. את כל הסיפור זה ךא לבלוג שלך. אבל שתביני שאני חולת לב מאז, אמא במשרה מלאה מאז ולב שעובד רק 25 אחוז מאז. חודשיים מאושפזת ומושתלת דיפברילטור, וכל זה מקרה נדיר של הריון. אז כמוך יקירה ומתוקה שלי אני בדיוק באותה הגדרה זוג הורים עם ילדה אחת לכל החיים.
    שנתיים טיפולים רק לשחחרר את הכאב, כעס, חוסר אונים, בושה ומה שלא רתצי, הרי את יודעת של לחיות עם הידיעה של ילדה אחת. 3 מומחים לא אישרו לי להכנס להריון וישר תקעו לי בוגינה התקן, שלא יקרה שאחד מאיתנו ימות במידה ואהיה בהריון. 10 חברות ילדו מאז את השני שלהם אני מפרגנת אבל אני נקרעתי . עברתי את זה תודה לאל, פסיכולוגית מדהימה (אמליץ לך במייל שתשתלחי לי אם תרצי). אני אשמח לעזור לך ולהקשיב במידה ותהיה מעוניינת. אני לא אשאל אותך על אימוץ והשאר ובטח לא אגיד לך שאחת יותר טוב מכלום. זה קשה לקבל את זה, זה כואב, זה משהו כל כך פנימי ועמוק שתצטרכי לדבר עליו עד שתביני מה זה, אני הבנתי שזה פוטנציאל שלא יכול להיות מממומש והוא יותר חזק בכלל מהרצון שלנו ומהצורך שלנו, זה בגרעין של הרחם של המהות שלנו. לא כתבתי כבר קרוב לשנתיים בדה מרקר את יכולה קצת לפשפש. והכי חשוב הומור הורו ותצחקי כמה שאת יכולה. אני שולחת לך חיבוק מאוד גדול ואהבה. ממני שרון: תעדי עלי גוגל שרון פידל, לא חסר חומר.

    • הי שרון. ישר קראתי בדה מרקר כמה מהפוסטים שלך. א-י-ז-ו התמודדות! כבר הרבה אנשים הורידו שם את הכובע, אז אני מוסיפה את הכובע שלי לערימה.
      לא פירטתי בבלוג, אבל ההסבר שלי הרבה יותר בנאלי. אפרפר, אין בו אפילו את "זוהר" הנדירות…. 🙁
      זה מוגדר כ'גיל מעבר מוקדם'. אין מחזור. יש גלי חום. למזלי אין עוד כמה 'מתנות' שמגיעות עם זה ביחד. הזדדקנות הפוריות בטרם עת. חריג אמנם, אבל נטול דרמות. ועדיין עושה תחושות קשות, של נכות. של אובדן. את יודעת.
      תודה על הצעת העזרה רחבת-הלב.
      "זה בגרעין של הרחם של המהות שלנו" – מתחברת למשפט הזה. לפוטנציאל הלא ממומש.
      בנתיים עושה את מסעותי פנימה, ואפילו לא חזרתי (בנתיים?) לפסיכולוגית המדהימה מעברי.
      כרגע בגל קל יותר. אחרי סיבוב כואב. כבר מספיק 'ותיקה' בשביל לדעת שזה לא אומר מה יהיה הלאה….
      תודה!

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

דיכאון אחרי לידה והמעגלים הסובבים אשה- אנשי המקצוע

מאת : תמר קלר

11 באפריל 20116 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, מבט מקצועי, מקצועניות מדברות

כשהתבקשתי לחוות את דעתי בענין היה לי ברור שאין דרך אחת ויחידה שמוצלחת יותר מאחרות. היה לי ברור שגם דרך אחת לא תספיק, שיש צורך לטפל במספר דרכים בשלבים השונים של החוויה וזוהי נקודת הראות מתוך המקום האישי שלי ושל נשים אחרות שחוו ושאיתן נפגשתי.

טראומת (אחרי) לידה

מאת : קצת אחרת

3 בספטמבר 20126 תגובות

מתוך אחרי לידה, מחלקת יולדות, מתמודדות עם נורמות וציפיות

עכשיו, כמעט שבעה חודשים אחרי, חשבתי שאולי הגיע הזמן לכתוב את זה. לעבור על זה שוב עם עצמי, ולשתף.

אולי זה יישמע רגיש "מידי" או לא קונבנציונלי, אבל זה הסיפור שלי ורק אותו אני יכולה לספר.

הלידה בסך הכל היתה לידה ראשונה די "רגילה", לא נעימה, אבל בלי אירועים יותר מידי יוצאים דופן- מים מיקוניאלים, פיטוצין לזירוז, אנטיביוטיקה, 18 שעות צירים, אפידורל, לידה ווגינלית.

הטראומה שלי מתחילה דווקא מרגע צאת ילדתי הנפלאה והבריאה לעולם (טפו טפו). כן, גם לפני זה היו קשיים עם הצוות, התמקחות על עוצמת וכמות הפיטוצין בלילה, שתי מיילדות- השוטר הטוב והשוטר הרע, מרדים אנטיפת ומרושע, אבל כל זה זניח יחסית.

אחרי הלידה כל מה שרציתי זה רגע עם התינוקת שלי. הבטיחו לי שעה, הורידו לחצי שעה ובסוף קיבלתי 40 דקות של מגע והנקה, שהרגישו כמו חצי דקה בערך. לאחר מכן נלקחה הילדה ל"השגחה" ואני נותרתי שכובה עירומה על מיטה בחדר ריק, בלי יכולת תנועה, ובאו לתפור אותי רק כשעה וחצי אחרי זה. המקרה הזה ממצה בערך את כל המשך הסיפור שלי- משא ומתן מתמשך ביני לבין צוות בית החולים של תל השומר על רגעיי הראשונים כאם.

רק לא ניתוח קיסרי ! אין מי שיעזור לי, מי יטפל בי ?

מאת : אמא ויהי מה

4 באפריל 20116 תגובות

מתוך ניתוח קיסרי, סיפורי לידה

לקראת סוף ההריון אני ובעלי עברנו קורס מזורז של הכנה ללידה בטיפת חלב – ידעתי את כל התנוחות הלידה, כל הנשימות, רק על דבר אמרה לי האחות "על זה עדיף שלא נדבר" – ניתוח קיסרי- "שלא תגיעי לזה" כן, נכון, לא רוצה לדעת, לא אופציה (חבל…).