אני בת 28, זהו ההריון הראשון שלי, נכנסתי להריון צ'יק צ'ק ( הרבה יותר מהר ממה שתכננתי.. ככה זה קורה תמיד ) הטרימסטר הראשון היה מזעזע, אינסוף הקאות, בחילות, אשפוז, שלשולים ומכל טוב. לא הצלחתי להתחבר להריון, הרגשתי רע עם עצמי שאני לא "פורחת" מאושר וכל מה שבא לי זה לזחול לאיזה חור ולישן לנצח.

משבוע 18 התחילה הקלה ומשם עד השבועות האחרונים ההריון עבר בקלי קלות, התחלתי להתעגל, להרגיש תנועות, לאכול כמויות שלא היו מביישות מתאבק סומו וסה"כ נהניתי. השתתפתי בקביעות בשיעורי יוגה להריון ועשיתי מספר פעמים בשבוע הליכה ושחייה.

יום לפני הלידה: חשבתי שחטפתי קלקול קיבה בהריון מהשטויות שאכלתי

יצאתי לחופשת לידה בתחילת שבוע 37 כי כבר לא היה לי יותר חשק לעבוד ( מגיע לי אחרי שסחבתי את התופת של יולי-אוגוסט, מעבר דירה ובן זוג עם פציעה בברך שהשביתה אותו ל3 שבועות ), הייתי משום מה בטוחה שאני בשבוע 38 בוודאות יולדת. איזה תמימות.

עבר לו יום ועוד יום ועוד יום. וכל יום נראה כמו חודש ( מי אמרה שהריון זה 8 חודשים ו.. שנה!!!!) הגברת לא עושה שום סימנים של רצון להתפנות. ניסיתי סקס, הליכות, שחייה, גירוי פטמות, נקודות לחיצות…. גורנישט!!!!!

יום שישי 24.9 (התל"מ25.9) ב3-4 לפנות בוקר התעוררתי מחוסר נוחות בבטן, ומעט כאבים באגן. עד 9 בבוקר הסתובבתי בבית והייתי בטוחה שחטפתי קלקול קיבה בהריון מכל השטויות שאכלתי יום לפני (מתאבק סומו.. כבר אמרתי)  לקראת השעה 10:00 נפל לי האסימון שיכול להיות שזה לא קלקול קיבה בהריון, אלא שאני לקראת לידה, וביקשתי מבעלי האהוב שאחרי העבודה יחזור הביתה ולא ילך לסידורים.

הצירים היו די כואבים אבל במרווחים גדולים כ10-15 דקות בין לבין. נכנסתי ויצאתי מהמקלחת, ישבתי על כדור, השתמשתי במכשיר הטנס (מומלץ!!!) וחוזר חלילה. בשעה 17 אחה"צ הרגשתי שאני לא יכולה למשוך יותר בבית ונסעתי לבי"ח בני ציון (חיפאית).

המיילדת הודיעה שאני עם פתיחה 2 ומחיקה של 90%. זה הכול?

בבית החולים הקבלה היתה מהירה, המיילדת הודיעה לי שאני עם פתיחה 2 ומחיקה של 90%. באותו רגע פרצתי בבכי קורע לב "מה ???? איך רק פתיחה 2?? אני כבר כמעט 15 שעות עם צירים. כמה זמן זה עוד יקח…?????" המיילדת הייתה מדהימה, הרגיעה אותי ושלחה אותי להסתובב בבי"ח שעתים ולחזור.

אני ואהובי נסענו למרכז הכרמל, הלכנו, הלכנו , הלכנו, הלכנו. ישבנו בבית קפה ( אני עדיין מחוברת לטנס וכל 5 דקות קמה מתהלכת ומוציאה מעצמי קולות שבטח גרמו לאחרים לחשוב שברחתי ממוסד מיוחד.), בעלי אכל סנדביץ אני שתיתי מיץ ענבים.. המשכנו ללכת והכאבים התחילו להיות משתקים.

יש לי פתיחה 6 ואני מסכימה ללדת בלי אפידורל. איזו טעות!

הגענו לב"ח ב8 בערב, בבדיקה היא אמרה לי: "יופי … יש לך פתיחה של 6-7 , צ'יק צ'ק נעשה קבלה ונראה לי שלא תקחי אפידורל ותהיה לך לידה מקסימה". ואני בנונשלנטיות ותמימות אמרתי: .."טוב". איזה טעות!!!!!!

מהר עשו לי קבלה, מסמכים, לחץ דם, חוקן והופ הייתי בחדר לידה. חיברו למוניטור שהראה דופק מהיר אצל התינוקת ורצו שאני אשאר עוד ועוד ועוד עם המוניטור. לא יכולתי יותר לסבול את הכאבים בשכיבה ואמרתי ש"על אחריותי" ומבקשת שינתקו אותי.

ניתקו אותי מהמוניטור ואז התחלתי להסתובב, להניע אגן, נכנסתי למקלחת עם מים חמים על הגב והבטן, שוב הסתובבתי, נשענתי על בעלי וניסיתי כל טכניקה שלמדתי. בשעה 22:00 הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר לסבול, בכיתי, הקאתי הרגשתי רע. המיילדת דלית אמרה שאם אני רוצה אפידורל הם יכבדו את זה, אבל שאני אקח בחשבון שעד שאני אקבל עירוי נוזלים ועד שהמרדים יגיע ויכול להיות שזה רק יעכב את הלידה ויש אופציה נוספת שהיא תפקע לי את המי שפיר, זה יהפוך את הצירים לכואבים ותכופים אבל יזרז עניינים.

בצרחות עניתי לה: "תפקעי.. רק שיגמר…." ( מצידי אפילו שיוציאו לי אותה מהגרון… רק שיגמר ).היא פקעה את המים, הפעולה לא כאבה בכלל, הצירים נהיו נוראיים וכואבים קיבלתי גז צחוק וניסיתי להתמודד עם הצירים בשכיבה על הצד, על הגב, על צד שני. כל כך כל כך כאב לי שלא יכולתי לנשום.

התינוקת שלי נולדה: הייתי המומה, בגלל לא הרגשתי שאני שם

בשעה 23:00 התחלפה משמרת המיילדות. בדמעות ותחנונים נפרדתי בצער מדלית והגיעה מיכל המקסימה ואמרה לי: "יופי, את יכולה להתחיל לחיצות כל פעם שאת מרגישה ציר". אני לוחצת ולוחצת וצורחת בווליום שלא האמנתי שאני מסוגלת להגיע אליו ובעלי מעודד ומעודד ואני בוכה וצורחת ורוצה שיוציאו אותה ואני לא יכולה יותר.

מיכל מותחת לי את הנרתיק והפרינאום וזה כואב והכל כ"כ כואב ובסוף ב23:51 10 דקות לפני התאריך יוצא ראש עם שער שחור, אחריו מחליק הגוף וכעבור 5 שניות צרחות אימים של הגוזלית הקטנה ובכי של הקלה מצידי. בעלי חתך את חבל הטבור והניחו אותה עלי לכמה דקות. הייתי כל כך המומה מכל החוויה שבכלל לא הרגשתי שאני שם, אלא מן צופה מהצד. אחרי כמה דקות לקחו אותה לניגוב ושקילה .. נשאר עליי גוש קקי מרשים 🙂 .

הגיעה רופאת הנשים ותפרה אותי במשך חצי שעה ובינתיים התינוקת שכבר הוחלט ששמה איילה מונחת על בעלי לידי. לאחר מכן הועברתי להתאוששות. לצערי היה איזשהו קושי בכיווץ של הרחם והתחלתי מאוד לדמם, קיבלתי זריקות, כדורים. כעבור כמה שעות הכל נרגע והעבירו אותי למחלקת היולדות.

היום 4 ימים אחרי הלידה, אחרי 2 לילות בבית, התפרים כבר פחות מציקים, ההנקה קצת פחות מלחיצה ואיילה היא הדבר הכי הורס ביקום בעיני!!!! תודה ענקית לאהובי, הצפון והמצפן שלי שלא איבד את העשתונות לרגע ותמך ועודד לכל אורך התהליך. תודה ענקית למיילדות דלית ומיכל ולכל הצוות הרפואי והסיעודי במחלקת היולדות בבה"ח רוטשילד.

מאחלת לכולן הריונות קלים ומשעממים ולידות קצרות ומעצימות.

כתבה: אמא של איילה

**

אם את בהריון ורוצה לקרוא שיתופים שייעזרו לך להיערך ללידה, אז יעניין אותך לקרוא את:
הלידה הוא אירוע משברי , חודש 9, אני מלאה בפחדים וכעסים, אלו כאבים רגשיים יש בהריון ואחרי לידה ואיך להימנע מסבל עודף

אם את לקראת בהריון ומרגישה שאת מתמלאת בחששות, פחדים ומתמודדת עם רגשות שמרגישים 'קצת יותר מדי', ומחפשת דרך להגיע לאיזון וחוסן נפשי, אז ליווי רגשי בהריון הוא משהו שיכול לעזור לך. את לא חייבת לעבור את זה לבד, אפשר להתייעץ איתי לכל שאלה שעולה בך כאן בווטסאפ, לימור.