לפעמים אני קמה בבוקר ולא יכולה לנשום – על טראומה מהלידה

מאת : אחת האמהות

23 בפברואר 2011 | 2 תגובות

הכל בסדר, אבל כל כך לא. יש שם משהו, בפנים, שהוא מעבר ליומיומי, לרגיל, למשפחתי, לשגרתי – משהו שמרגיש לי כבד מנשוא.

מתוך סיפורי לידה

לפעמים אני קמה בבוקר ולא יכולה לנשום. הכל בסדר, אבל כל כך לא. יש שם משהו, בפנים, שהוא מעבר ליומיומי, לרגיל, למשפחתי, לשגרתי – משהו שמרגיש לי כבד מנשוא. אני מכירה אותו, אני מזהה אותו, בתהליך קשה מנשוא אני גם מטפלת בו. הוא מעל ומתחת לחיוך, לאושר, לחיבוק. הוא כל כך חלק ממני שהוא יכול להופיע בכל רגע. הוא פגש אותי בלידה, ומאז אנחנו יחד.

והבוקר לא יכולתי לנשום.

ופתאום – קריאה. אמא, בואי מהר, תראי. ובלי לקחת אוויר, כי אני לא מסוגלת, אני מזנקת מהמיטה. ובחלון של הסלון, במופע נדיר לכיוון מערב, קשת. קשת שלמה, מושלמת, ברורה. ואנחנו עומדות ומסתכלות, היא במחשבותיה התמימות, הרכות. ואני.

והסגול מספר לי שהיום הזה רק התחיל, ואין לדעת מה הוא יביא איתו. הוא מזכיר לי שהנפש שלי יודעת להתעלות, הוא מספר לי שהרוח שלי חזקה. הוא מספר לי שאולי הקשת היא רק מופע אשליה של הטבע, אבל שכסמל היא אדירה. הוא מספר לי את החוויות הרוחניות העוצמתיות שחוויתי בלידה, שהיום המחשבה עליה משתקת. הוא מזכיר לי.

והכחול מספר לי שכשקשה לי מאוד, אני הולכת לים. ושגם אם היום גשם, וחורף, ובעצם אין לי אופציה כי התינוק מצונן, אני יכולה להתנהג כאילו. אני יכולה לצאת החוצה ולקחת אוויר מלוא הריאות. ואני יכולה להסתכל רחוק, בלי להתמקד על כלום. ואני יכולה לנסות לרוקן קצת את הראש מהמחשבות, ולהכניס עוד ועוד אוויר לריאות, עד שארגיש אותן מתרחבות, נכנעות לי. הוא מזכיר לי.

והירוק מספר לי על הטיול בשבת האחרונה, על מרבדים של דשא וצמחיה, פרחים, כאלו שגורמים לנפש לפרפר מרוב יופי. מספר לי שהבוקר ההוא היה כל כך קשה, והמשפחה המדהימה שלי רוממה את רוחי עד כדי כך שחזרתי מלאת אנרגיות. והקטנה רצה ורצה, הייתה מאושרת. הירוק מספר לי על לגלות את העולם דרך העיניים שלה, לאפשר לעצמי להשתנות ולו לרגע ולהסיט את תשומת הלב שלי באמת ובתמים לדברים הפשוטים – חיפושית, נמלה, סביונים. הוא מזכיר לי.

וכך אחד אחרי השני, הצהוב, הכתום, האדום, האינדיגו – כל אחד מהם מחבר אותי לעצמי, מכוונן אותי ליום שלי. לתינוק בידיים, לקטנה המתפעמת, לאבא שלהם שמצלם ללא הכרה. ואחרי דקה כזו, של הסתכלות והתפעמות משפחתית, הכל נראה אחרת.

פתאום, הבוקר, אני יכולה לנשום.

** לקריאה על עיבוד חווית הלידה

 

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

2 תגובות ל- “לפעמים אני קמה בבוקר ולא יכולה לנשום – על טראומה מהלידה”

  1. תודה שבחרת לשתף,
    שמחה שאת נמצאת בתהליך שמאפשר לך לנשום

  2. שירלי הגיב:

    כתבת מקסים! ממש נוגע ומרגש…
    תודה!
    זה בא בזמן…(-:

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

הייתי רוצה לעטוף הכל בעטיפה יפה

מאת : הכי אמיתית

22 במרץ 20116 תגובות

מתוך אחרי לידה, אמהות חד הוריות

אני כל כך רוצה לשתף ולחלוק את מה שעובר עלי בימים אלה… ולא יודעת מאיפה להתחיל…אני רוצה לקטר וליילל ולבכות ולהתלונן (בהמשך תבינו שלא חסר על מה…), אבל עם זאת, נמאס לי כבר מלדבר בטון כל עייף ולא מרוצה. אני קרועה בין הרצון לספר בצורה אמיתית מה קורה ואיך אני מרגישה, לבין הצורך (הקיומי לדעתי) לעטוף את הדברים בכל זאת בעטיפה יפה, להיות האם החד הורית שעומדת מול הקשיים בצורה הטובה ביותר ומראה שאפשר, יואו…איך רציתי להיות האמא הזאת…

כשסיפור הלידה נשמע רגיל, אבל התחושה שלך היא אחרת- חלק ב'

מאת : קרן פרידמן גדסי

6 בדצמבר 20100 תגובות

מתוך סיפורי לידה, עיבוד חוויית הלידה

היא אמרה: "ככה הרגשתי בלידה. הלכתי לאיבוד.. זה הרגיש כאילו שאני הולכת לאיבוד'

תחושת הקלה. עכשיו זה נאמר. בלידה, חלק ממנה הרגיש שהוא הולך לאיבוד.

דרך ההסכמה לשהות לרגע עם התחושה, והפנית תשומת הלב לגוף, היא יכלה להיות מודעת לפחד שעלה, לתחושת החיפוש שמתרחשת בתוכה, היא שמה לב גם לדופק המהיר, למתח שנוצר בשרירים, ולנשימה מהירה. תשומת הלב להתרחשות הגופנית, אפשרה לה להשתנות.

חייבת להוציא את זה החוצה

מאת : לימור לוי אוסמי

27 ביוני 201119 תגובות

מתוך אמהות וקריירה, לכל אמא

הקדמה: לאלו מכם שאינן יודעות את עלילותיי בעיר הגדולה (חיפה 🙂 ), אקדים ואומר שמזה כשנה אני בתהליך של כיוונון מקצועי, שבו עזבתי את מה שהיכרתי והחלטתי בערך לצעוד אל הלא נודע. בדרך פגשתי, ממש לא במקרה, את גישת ההתמקדות הנפלאה שעשתה לי פלאים והתחלתי לדבר בשפת ההתמקדות לאורך תהליך ההתפתחות המקצועית.

הדברים שכתבתי היום הם חלק מהתהליך וכתובים ב'שפת ההתמקדות', שהיא בעצם שפה מקבילה שלי היום, שפה שמתייחסת לכל הקולות והחלקים שעולים בי, תוך הבניית נוכחות של קבלה, אמפתיה וסקרנות לגביהם. בתוך התהליך המקצועי, אני עושה צעדים קטנטנים בכל פעם, תוך התייחסות למה שמבקש את ה'צעד הבא' המקצועי. כך התהליך מתפתח, מצעד אחד לשני.

אז הנה, היום יש לכן חלון הצצה לתהליך ולמעשה, אתן חלק חשוב ממנו היום..