לפעמים אני קמה בבוקר ולא יכולה לנשום – על טראומה מהלידה

מאת : אחת האמהות

23 בפברואר 2011 | 2 תגובות

הכל בסדר, אבל כל כך לא. יש שם משהו, בפנים, שהוא מעבר ליומיומי, לרגיל, למשפחתי, לשגרתי – משהו שמרגיש לי כבד מנשוא.

מתוך סיפורי לידה

לפעמים אני קמה בבוקר ולא יכולה לנשום. הכל בסדר, אבל כל כך לא. יש שם משהו, בפנים, שהוא מעבר ליומיומי, לרגיל, למשפחתי, לשגרתי – משהו שמרגיש לי כבד מנשוא. אני מכירה אותו, אני מזהה אותו, בתהליך קשה מנשוא אני גם מטפלת בו. הוא מעל ומתחת לחיוך, לאושר, לחיבוק. הוא כל כך חלק ממני שהוא יכול להופיע בכל רגע. הוא פגש אותי בלידה, ומאז אנחנו יחד.

והבוקר לא יכולתי לנשום.

ופתאום – קריאה. אמא, בואי מהר, תראי. ובלי לקחת אוויר, כי אני לא מסוגלת, אני מזנקת מהמיטה. ובחלון של הסלון, במופע נדיר לכיוון מערב, קשת. קשת שלמה, מושלמת, ברורה. ואנחנו עומדות ומסתכלות, היא במחשבותיה התמימות, הרכות. ואני.

והסגול מספר לי שהיום הזה רק התחיל, ואין לדעת מה הוא יביא איתו. הוא מזכיר לי שהנפש שלי יודעת להתעלות, הוא מספר לי שהרוח שלי חזקה. הוא מספר לי שאולי הקשת היא רק מופע אשליה של הטבע, אבל שכסמל היא אדירה. הוא מספר לי את החוויות הרוחניות העוצמתיות שחוויתי בלידה, שהיום המחשבה עליה משתקת. הוא מזכיר לי.

והכחול מספר לי שכשקשה לי מאוד, אני הולכת לים. ושגם אם היום גשם, וחורף, ובעצם אין לי אופציה כי התינוק מצונן, אני יכולה להתנהג כאילו. אני יכולה לצאת החוצה ולקחת אוויר מלוא הריאות. ואני יכולה להסתכל רחוק, בלי להתמקד על כלום. ואני יכולה לנסות לרוקן קצת את הראש מהמחשבות, ולהכניס עוד ועוד אוויר לריאות, עד שארגיש אותן מתרחבות, נכנעות לי. הוא מזכיר לי.

והירוק מספר לי על הטיול בשבת האחרונה, על מרבדים של דשא וצמחיה, פרחים, כאלו שגורמים לנפש לפרפר מרוב יופי. מספר לי שהבוקר ההוא היה כל כך קשה, והמשפחה המדהימה שלי רוממה את רוחי עד כדי כך שחזרתי מלאת אנרגיות. והקטנה רצה ורצה, הייתה מאושרת. הירוק מספר לי על לגלות את העולם דרך העיניים שלה, לאפשר לעצמי להשתנות ולו לרגע ולהסיט את תשומת הלב שלי באמת ובתמים לדברים הפשוטים – חיפושית, נמלה, סביונים. הוא מזכיר לי.

וכך אחד אחרי השני, הצהוב, הכתום, האדום, האינדיגו – כל אחד מהם מחבר אותי לעצמי, מכוונן אותי ליום שלי. לתינוק בידיים, לקטנה המתפעמת, לאבא שלהם שמצלם ללא הכרה. ואחרי דקה כזו, של הסתכלות והתפעמות משפחתית, הכל נראה אחרת.

פתאום, הבוקר, אני יכולה לנשום.

** לקריאה על עיבוד חווית הלידה

 

2 תגובות ל- “לפעמים אני קמה בבוקר ולא יכולה לנשום – על טראומה מהלידה”

  1. תודה שבחרת לשתף,
    שמחה שאת נמצאת בתהליך שמאפשר לך לנשום

  2. שירלי הגיב:

    כתבת מקסים! ממש נוגע ומרגש…
    תודה!
    זה בא בזמן…(-:

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

"אהבה ועוד"

מאת : ניצן רדזינר

18 בפברואר 20129 תגובות

מתוך אחרי לידה, מתמודדות עם נורמות וציפיות, רק אהבה

כשאני כותבת ליהונתן, אני רוצה לפנות אליו "יהונתן אהובי" ומיד מוחקת בבהלה. מוזר לי. עד עכשיו היה זה בן זוגי שנהגתי לכנותו כך ובכלל, אי אפשר להשוות בין שתי האהבות. הן שונות ומיוחדות, כל אחת בדרך שלה ובעוצמה שלה. עם יהונתן זה אהבה ועוד.

אהבה ועוד הרבה מאוד דאגה.

אהבה ועוד המון סימני שאלה לגבי המשך הקשר.

אהבה ועוד חרדות לגבי תפקודי בקשר הזה.

אהבה ועוד מחשבות על האם מחבקים אותו מספיק בגן.

הנקת תאומים: סיפור ההנקה של התאומים שלי

מאת : מיכל איתם עמרני

4 בספטמבר 20112 תגובות

מתוך אמהות לתאומים, הנקה

סיפור ההנקה שלי מתחיל למעשה בעובדה שחיינו באותו זמן בהונגריה, והוחלט שאלד בהונגריה. בשלב מוקדם יחסית בהריון, הבנתי שאני הולכת לניתוח קיסרי, תמרי היתה במצג רוחבי והיה ברור שהיא לא זזה משם, כי אין לה לאן.

מאותו הרגע, התחלתי לחפש בצורה אובססיבית ממש חומר על הנקת תאומים.

אמהות צריכות תמיכה והכלה אחרי לידה ?

מאת : לימור לוי אוסמי

4 ביולי 201128 תגובות

מתוך אחרי לידה, עזרה ודאגה לעצמנו

אני כותבת ממקום שבאמת לא יודע, מקום שבאמת אין לו תשובה.

אני כותבת כי יש משהו שמאוד לא ברור לי ומרגישה שאולי תוכלו לעזור לי או שאולי דרך הכתיבה אגיע לתובנה או תחושה קצת אחרת לגבי הנושא.

האם אמהות צריכות תמיכה אחרי לידה ?