היריון,  לידה

הלידה- משקאות, קמעות, מה שיכול לעזור ברוך הבא

 "אני חושבת שהגיע הרגע",

"מה זאת אומרת?" עניתי בבהלה,

"אני עומדת ללדת", המילים הפשוטות היכו בי ללא רחמים.

לרגע חשתי  כמו חייל שחווה אין סוף אימונים ולפתע מעלים אותו על רכב הנוסע ישירות לחזית. רגע רציתי לזעוק, "מה? כבר הגענו לרגע האמת?! הרי עוד לא הספקתי לתרגל את הנשימות ומה עם הפלייליסט ללידה ? אני ממש לא מוכן ! שמישהו יעצור את  הרכבת, אני ממש רוצה לרדת….."

כדרכם של גברים, הפכתי את הבהלה לשורה ארוכה של משימות. עם משימות אני יודע להתעסק, הרשימה הבלתי נגמרת של מטלות השרתה עלי רוגע. הכנתי את התיק לבית החולים, קניתי כמות  בלתי נגמרת של עוגיות\עוגות וקוראסונים כדי שיהיה מה לנשנש בחדר הלידה, זוג נרות להשרות אווירה נעימה בחדר, וכמה סרטים כדי להעביר את שעות  הצירים.

במקום צימר מפנק, היעד הוא בית חולים אפרפר

אוקי, חייכתי בהנאה, אני מוכן. ארוחה משפחתית ואשתי מאותתת לי שכדאי שנשוב הביתה. אנו חוזרים, מתארגנים והולכים לישון, כנראה שלגוף יש זמנים משלו. אמצע הלילה, תחושות בלתי ברורות, "זה מתחיל" היא לוחשת לי.

אני מתעורר, מתלבש במהירות, מוודא שאנו מאורגנים כמו שצריך, והופ אנחנו כבר בדרך לבית החולים. שלא כמו באי.אר., הצופרים לא צפרו, הפנסים לא היבהבו, נסיעה מהירה ושגרתית לבית החולים. הגשם שהכה בחלון נתן לנסיעה נופך רומנטי, כמו טיול בצפון ביום של סערה, אולם במקום צימר מפנק, היעד הוא בית חולים אפרפר.

תוך דקות הגענו לבית החולים, אחות מנומנמת התבוננה בנו כבדבר שבשיגרה. אני אוחז בידה של אשתי לא יודע כבר מי מרגיע את מי, והיא בקול מנומנם "יש מסמכים?", הרוגע שלה מחזיר אותנו למציאות בית חולים, איפה אנחנו ואיפה הרומנטיקה. מציאות של פלורסנטים מהבהבים ומוניטוריים הכתה בפנינו.

הרגשנו כאילו אנו יוצאים לפרסומות

נכנסנו לחדר ההמתנה, אשתי נשכבת על המיטה, ג'ל כפפות בדיקה מהירה, "חמודה, יש לך עוד זמן את בשלב הלטנטי, כדאי לך לחזור הביתה ולשוב שזה יהיה יותר רציני". המתנה לרופא המשחרר, תחושה קלה של החמצה ואנו חוזרים הביתה כלעומת שבאנו. חוזרים לישון.

בוקר, התיישבנו בבית והתחלנו לראות סרט אהוב, ממתינים לבואם של הצירים.  בהתחלה הם הגיעו במרווחים גדולים, הרגשנו כאילו אנו יוצאים לפרסומות. עשרים דקות צפיה ולאחר מכן דקה של צירים ושוב…ושוב. כאשר הקצב החל להתגבר שלפתי מחברת והתחלתי לרשום את זמני הצירים ואורכם.

הדף החל להתמלא במהירות. כמו מאמן ריצה מסור רשמתי את התוצאות, המחזוריות שבטבלה השרתה עלי רוגע, נהדר אני לא נמצא בכאוס מוחלט, יש סדר בכל הדבר הזה.. בינתיים, התקשרנו לדולה וביקשנו ממנה להתארגן. לא עברו השעות וכבר ישבנו שלושתנו בחדר השינה לאור נרות תירגלנו נשימת ובין לבין קישקשנו…וקישקשנו….וקישקנו….. על מה לא דיברנו. שעה ועוד שעה והצירים בשלהם שומרים על מקצב קבוע. אנחנו בשלב הלטנטי, מילה קטנה בשביל לתאר עשר שעות של ציריים הממשיכים להם במחזוריות בלתי נגמרת.

לא נעים להחזיר אתכם

הפעם כבר היססנו, 'לנסוע או לא לנסוע זאת השאלה'. בסופו של דבר הדולה לקחה יוזמה, "יאללה, תביא את האוטו" אמרה לי בהחלטיות. הפעם כבר הייתי הרבה יותר רגוע, נסיעה איטית, סופרים צירים בין הרמזורים והצמתים. שוב חדר מיון, אחיות, פלורסנטים. נראה שכבר מזהים אותנו חיוכים של הצוות הרפואי.

בינתיים, נשים עוברות בסך, לידות פעילות רצות סביבנו. נשים חרדיות שנראות מתורגלות בפרוצדורה, מדלגות הישר לחדר הלידה. אולם אנחנו בשלנו, ממתינים, מוניטור,שוב בדיקה. וילון מוסט, המיילדת נכנסת, "תשמעי לא נעים להחזיר אתכם, אבל אתם עדיין בלטנטי" שתיים עשרה שעות של צירים, אישתי כבר סחוטה. צריך לקבל החלטה: הביתה ? אולי חומר מזרז ? מה עושים????

איבדתי תחושה של זמן

שנינו מביטים בעיניים עייפות על הדולה: 'תני לנו פיתרון', היא יוצאת להתייעצות. כמה דמעות של עייפות ואנו מקבלים החלטה, חומר משכך, נשימות כבדות. אישתי על המיטה אני על המזרון. כמו זוג פליטים סודנים הממתינים לקבל אשרת שהייה.

בעודנו ממתינים,  עוד ועוד נשים נכנסות ויולדות. אני  מביט בבעלים בתחושה של קינאה. מה, לכולם הולך בקלות ? ומה איתנו ??? בינתיים אני חוזר ושותה בקבוק אחר בקבוק ממכונת השתייה, הלחץ והאירועים מסביב גורמים לי להתקפי צמא בלתי מוסברים. איבדתי תחושה של זמן.

יום לילה, אין לי כבר מושג. חילופי משמרות, שוב בדיקה. הלידה לא מתקדמת ומחליטים לשלוח אותנו למחלקה.

שעת בוקר מוקדמת, בית החולים מתעורר.

רק אני והיא כול העולם הופך למעין תפאורה

אישתי ממשיכה להתפתל, הרופאים ממליצים על הליכה קלה, אנו מדדים לעגלת הקפה. קרואסונים קפה וציר ועוד ציר… מותשים אנו מקבלים את הטפסים ועולים למחלקה. איבדנו תחושה של זמן…..יושבים במסדרון ומחכים שמשהו יתקדם, בנתיים אני שב ומעסה, אנו יוצרים סביבנו מעין בועה. עומדים במסדרון של מחלקת יולדות נושמים, מתחבקים. רק אני והיא כול העולם הופך למעין תפאורה, יחד אנו מטפסים במעין מבוך המורכב מגרמי מדרגות אינסופיים, הרגליים כבר כואבות שנינו עפוצים לחלוטין, מסוממים מעייפות.

שוב התחברות למוניטור, ובין לבין טלפונים ומסרונים, בני משפחה מעבירים מסרים רוצים להתעדכן. אני הופך בהדרגה למעין קשר בחזית, מעביר תשדורות מקו החזית אל העורף. ככל שחולפות השעות הלחץ גובר, האמהות מעבירות הילוך, אין ספור עצות מועברות.

משקאות, קמעות, אוזניים של קוף

"אנחנו באות" אומרות בהחלטיות, אנחנו מסרבים בנימוס החלטי, שומרים על הבועה שיצרנו. בנתיים כבר מגיעה שעת צהריים, הדולה מגיעה בשנית ובידיה משקאות טבעיים אשר אמורים לסייע בפתיחה. אנחנו  כבר מוכנים להכול, משקאות, קמעות, אוזניים של קוף, מה שיכול לעזור ברוך הבא…

השעות נוקפות, האחות מזמינה אותנו לבדיקה בחדר צדדי. אשתי נשכבת  על המיטה, נערכת בדיקה. "את בלידה פעילה" אומרת האחות ומסירה את הכפפה. דמעות נקוות בעינינו, "סוף סוף" אנו אומרים,תחושה של הישג מציפה את החדר. מוחלפים חיוכים, מיסרונים נשלחים, שלוש אחר הצהריים אנו יורדים לחדר הלידה…..

בהמשך- בשבוע הבא.

* לקריאת פוסטים נוספים של 'אבא בתול'

2 Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ