היריון,  יומן היריון

מי אמר שאני צריכה להיות זוהרת בהריון? מרגישה כמו אקוואריום ענק

חודש תשיעי…יש כל כך הרבה מה לומר ויחד עם זאת, תדע כל אישה שאין הרבה מה להגיד, או אולי יותר נכון אין מספיק מילים לתאר את כל התחושות הרגשיות והפיסיות שאנו עוברות…. אני חושבת על זה בכל פעם ששואלים אותי "מה שלומך?" "איך הולך?" ואני לא יודעת מה לענות.

כמה שניות של גיבוש המחשבה וחשיבה מזורזת: האם לספר על כל הכאבים? על הלילות הלבנים? על הבחילות האיומות שחזרו להן? על הצרבות? או אולי לשתף בזה שכבר אי אפשר לשבת, לשכב ובקושי לעמוד, שלא לדבר על ללכת מרחק רב יותר מאשר מהאוטו לגן של הקטנה וחזרה…

אולי אוכל לשתף בפחדים ההולכים וגוברים לקראת הלידה, או להתייעץ היכן כדאי ללדת, כי לא ממש החלטתי סופית עדיין… ושאלת מיליון הדולר: מתי תתרחש הלידה? האם מוקדם מהתאריך המשוער, כמו עם הבן הבכור, או שמא אצטרך לעבור את התאריך בעוד כמה ימים ארוכים, כמו עם הבת…

ומה בנוגע לפחדים ממה שיקרה אח"כ…. בכל זאת שלושה ילדים….לי….

בקושי עם עצמי אני מסתדרת…. איך אשכלל את מיומנויות הג'אגלינג שלי מעבר ליכולות המדהימות שכבר פיתחתי עם שניים? ומה, שוב אצטרך לבקש עזרה מכל מי שמוכן לשמור על הילדים, אפילו רק ליציאה לסופר…. ומה עם הגוף שלי, כמה זמן ייקח עד שאפסיק להראות כמו הר ואחזור לאיזו שהיא פיגורה הגיונית? אולי לשאול אם היא חושבת שהתחת שלי גדל או לא?

בדרך כלל בהריון אני מוצאת את עצמי מסכמת את שלל התחושות שלי בתמצית של "בסדר גמור" או בקביעה חיובית כגון "תיכף זה נגמר" או "מחכים לסוף", מנסה לארגן איזה חיוך על פניי וממשיכה הלאה.

ועל כך אני רוצה לדבר…. מי אמר שאני צריכה להיות קורנת/זוהרת בהריון? מי בכלל המציא את תחושת הנשיות שמלווה הריוניות??? אני מרגישה בעיקר כמו אקוואריום ענק (ולא עליתי הרבה במשקל בכלל). בכל פעם אני נפעמת מהמראה המשתקף מהמראה ותוהה הכיצד? איפה אני בכל הגוש הענק הזה? אני רוצה להתחבא, שלא יעירו לי ושלא יסתכלו עליי…

ולמה אימא שלי שואלת אותי בהריון: "תגידי, למה את כל כך קצרת סבלנות", מה לענות לה? בדרך כלל אני עונה כי אני בחודש תשיעי!!!! ובכל פעם מצרפת מעט מהפריטים שברשימה שלי, מנסה כל פעם לגוון בתשובותיי כדי לא לשעמם. כן, אני רוצה לצעוק לכל העולם: " אני בהריון! אין לי יותר כוח! שהתינוק ייצא כבר! אני סובלת! רוצה את עצמי בחזרה וכן, אני חסרת סבלנות!!!!!!" לא בא לי תמיד לחייך ולהעמיד פנים שההיריון שלי זה הפלא הגדול ביותר שידעתי, בטח לא בהריון השלישי.

אבל יחד עם זה, אני תמיד זוכרת לשנן לעצמי: עוד מעט הכול מאחורייך, זה הסוף, הישורת האחרונה, וההיריון האחרון (נראה לי), מקסימום בפעם הבאה אאמץ….

** ** לפוסטים נוספים בנושאי הריון ולידה

לדף הפייסבוק נשים מדברות אמהות

One Comment

  • Avatar

    דיאנה פישר

    מזדהה איתך לגמריי…אני סוף התשיעי של ההריון השני
    ובהחלט מרגישה כמו היפופוטם קטן (בניגוד להריון ההראשון)
    וכל החששות והדאגות ומה יהיה ?!
    בכל אופן לידה קלה..וגם לי 🙂
    ונתמודד בהצלחה ,אני מאמינה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× לפרטים על ליווי רגשי בהורות