משהו בבטן אמר לי שזה לא זה

מאת : אוסי הורביץ

9 בפברואר 2011 | 4 תגובות

כמובן שבתוך ההורות הראשונית, עדיין לא ידעתי לבטוח בתחושות הבטן שלי והקשבתי לאחרים שאמרו ש'זה סתם ותני לה לגדול בשקט'

מתוך אחרי לידה, שיהיו בריאים

היום ישבתי בעבודה עם קולגה שהשתעלה, אמרתי לה: "זה נשמע כמו דלקת ראות" והיא ענתה "אכן יש לי דלקת ריאות ואני צריכה לעשות אינהלציה".

לפני שהייתי אמא, לא ידעתי להבחין בזה, אך אחרי שחוויתי דלקת ריאות עם פופיק שלי, אני קלה באבחנה.

מדהים אותי שזה התחיל ממש ממש בראשית דרכי כאמא, אפילו לפני שיכולתי להגיד שאני אוהבת את האוצר שלי.

משהו בבטן אמר לי שיש כאן משהו

וכך היה:

כבר בשבוע השני שלנו יחד, שמתי לב שהאוצר שלי שוכבת על הגב תמיד כשהראש באותו הכיוון. משהו בבטן אמר לי שיש כאן משהו.

כמובן שבתוך ההורות הראשונית, עדיין לא ידעתי לבטוח בתחושות הבטן שלי והקשבתי לאחרים שאמרו ש'זה סתם ותני לה לגדול בשקט'.

אז כן, אחרי חודש נקבע שיש לה טורטיקוליס.

מהו טורטיקוליס ?

מתוךהאתר של שרי בומפלד, מלווה התפתחותית:  כאשר תינוקות מעדיפים להפנות את ראשם לכיוון אחד, ומתקשים או ממעטים להפנותו לכיוון השני, סביר להניח שיש להם טורטיקוליס. טורטיקוליס הוא סוג של מתח שרירי בלתי מאוזן, שגורם לעיוות בצוואר. מדובר בשריר מקוצר שתחילתו מאחורי האוזן וסופו במפרק של עצם הבריח. כתוצאה מכך, התינוק מפנה את ראשו בעיקר לכיוון אחד, ומתקשה או לא יכול להפנותו לכיוון ההפוך.

טורטיקוליס שמופיע בעת הלידה יכול להיגרם עקב מיקום מסוים של הראש ברחם, פציעה במהלך הלידה בשרירי הצוואר, או בגלל פגיעה באספקת הדם לצוואר העובר. טורטיקוליס מופיע בדרגות חומרה שונות – חלקן ניכרות מאוד לעין, וחלקן מאובחנות באמצעות עין מיומנת.

ובכן, נשלחנו לפיזיותרפיה.

היא בכתה ואני בכיתי

אני הייתי במצב נפשי די רעוע (בשל דיכאון אחרי לידהשבשלב זה עדיין לא טופל) והטיפול ככל הנראה כאב לה והיא, שהייתה תינוקת מאוד נוחה וכמעט שלא בוכה, לא הפסיקה לצרוח.

בנוסף לטיפולים עם הפיזיותרפיסטית, נדרשתי לעשות איתה תרגילים בבית.

היא בכתה, אני בכיתי והייתה קקפוניה שלמה.

אחרי שלושה מפגשים כאלו, התיישבתי ליד המחשב והתחלתי לחפש מידע על טורטיקוליס ודרכי טיפול. הייתי בטוחה שיש דרכים נוספות וזה רק עניין של זמן עד שאמצא משהו שיהיה מתאים לי.

ואכן מצאתי. גיליתי שיש טיפול בשיטת הפלדנקרייז בו התינוק אינו בוכה והשיפור מהיר ביותר. הגעתי לאישה מדהימה (שרי בומפלד)  שהחלה לטפל באופיר וכבר אחרי טיפול ראשון אפשר היה לראות את התיישרות עמוד השידרה של אופיר. לא אפרט כל שלב ושלב, אך מהר מאוד אוצרי קיבלה מחדש את היכולת שלה לזוז חופשי ויכלה להתפתח ולהשיג את כל מה שעיכב אותה עד כה (כמו התהפכות מהבטן לגב ולהפך וכדומה).

מה למדתי ?

למדתי ש:

– להקשיב לבטן שלי, היא ססמוגרף לא רע בכלל.

– לא לקבל דברים כמו שהם, לחפש ולמצוא את מה שמתאים לי.

– על האופי של הגוזל שלי, היא לוחמת אמיתית, לא ויתרה לעצמה ועבדה קשה ובהתמדה במפגשים עם שרי.

– ידע הוא כוח לבחור.

– עבור הילדה שלי אין לי דלתות, קירות וחומות. ואם יש אז תמיד אמצא את החלון להיכנס דרכו.

– חוויה חיובית אחת נותנת כוח להתמודדויות אחרות.

– להקשיב לרופא ולבחון את מה שהוא אומר ולדעת שזה לא סוף פסוק יש עוד דרכים.

אני ממשיכה ולומדת תוך כדי ההורות שלי. עם זאת יודעת שלבטן יש תפקיד חשוב בהתנהלות שלי ואני עוצרת להקשיב לה.

 

** אוסי היא אמא חד הורית לאופיר המקסימה. אוהבת את האמהות שלה ומחייכת בה המון. לקריאת פוסטים נוספים של אוסי הורביץ.

** לפוסטים נוספים בנושא אמהות אחרי לידה

 

 

נושאים קשורים :

4 תגובות ל- “משהו בבטן אמר לי שזה לא זה”

  1. רינה רונן הגיב:

    פוסט נפלא!! אהבתי במיוחד את הנקודה –
    "עבור הילדה שלי אין לי דלתות, קירות וחומות. ואם יש אז תמיד אמצא את החלון להיכנס דרכו…"
    את מקסימה, ריגשת אותי.

  2. תמר קלר הגיב:

    תודה אוסי,
    הפוסט הזה בא לי בזמן מתאים.
    תבורכי

  3. אין כמו הבטן שלנו. היא תמיד הסמן הימני שלנו !

  4. שירלי יהלום כהן הגיב:

    הי אוסי, רציתי לומר לך שאת לגמרי צודקת! תמיד האמא יודעת מה הכי טוב לילדיה! האינסטינקטים הפנימיים שלנו תמיד נכונים, ורק צריך להקשיב להם, מה שלא תמיד קל כי לעיתים הם מתנגשים עם מה "שמקובל"…
    אני מעריכה אותך שהחלטת למצוא טיפול מתאים יותר עבור אופיר, ושמחה שהטיפול עזר לה!
    פלדנקרייז זו שיטה נפלאה. רק הייתי חייבת לומר- בתור פיזיותרפיסטית- שלא כל טיפול בפיזיותרפיה חייב להיות מלווה בבכי… יש מטפלים שלא מסכימים לעבוד עם בכי- ובצדק- כי בכי רק מכווץ שרירים ולא מאפשר לגוף ולנפש ללמוד ולהירפא…
    אז כל הכבוד שהלכת בעקבות האינסטינקטים שלך! (-:

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מוקדש באהבה גדולה לחברותיי החדשות

מאת : שירה דרוקר

6 בנובמבר 20117 תגובות

מתוך אחרי לידה, חברות ובדידות

פתאום, בגיל 30, יש לי חברות חדשות.

הן אמנם ממש חדשות, אני מכירה אותן פחות מחצי שנה, אבל הגעתי איתן לרמה של אינטימיות שאפילו עם חברות של 20 שנה אין לי…

אנחנו די שונות זו מזו, ובכל זאת יש לנו כל כך הרבה במשותף…

יש לנו התלבטויות בקשר לאותם דברים בדיוק.

יש לנו המון שאלות ועוד יותר המון תשובות שאנחנו לא ממש בטוחות איך לבחור מתוכן את זו שמתאימה לנו.

יש לנו המון חששות שאולי אנחנו לא בסדר.

גלעד שליט 5 שנים בשבי. איך את עם זה ?

מאת : לימור לוי אוסמי

27 ביוני 20112 תגובות

מתוך קוראות לשינוי

אני לא יודעת מה איתכן ואיך אתן עם הדבר הזה, אבל אני מרגישה נורא, במילים שאי אפשר לתאר בכלל, את העובדה הלא נתפסת הזאת שגלעד שליט עדיין בשבי.

יש לי כל כך הרבה מה להגיד ולהוציא ומשום מה המילים כל כך נתקעות עכשיו. כאילו כל מילה תתגמד לנוכח הזוועה הזאת.

סיפור לידה של תמה

מאת : גלית

8 בפברואר 201219 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון, הריון

תמה נולדה ביום שלישי, א' טבת, נר שמיני של חנוכה, 27/12/11 בשעה 5:30 לאור בוקר ראשון. היא היתה יפה ושקטה, תינוקת ישנה. לקחתי אותה בזרועתיי עטופה וחיבקתי וליטפתי ונישקתי ודיברתי ואהבתי אותה כל כך. אבל תמה לא זכתה לחיות. היא נולדה כשקשר אמיתי בחבל הטבור שלה, מה שלא איפשר לה לנשום ולקבל אספקת חמצן והיא נולדה ללא רוח חיים.

הכל התחיל ביום שבת 24/12. היום התחיל כרגיל, בצהריים נסעתי להורים לאכול ארוחה משפחתית וכשהגעתי אליהם עדיין הרגשתי תנועות כרגיל לגמרי. אכלנו, פטפטנו, היו המון שיחות על הלידה המתקרבת, איך אני רוצה ומה אני ממש לא רוצה.

בשעה 17:00 נסעתי הביתה וכבר בדרך תהיתי איך זה שלא הרגשתי אותה כבר כמה שעות, הגעתי הביתה והחלטתי לשתות מים וקפה ולראות אם היא זזה, כי זה על פי רוב עזר לה לזוז. זה לא קרה, הנחתי ידיים על הבטן. זה הסימן המוסכם שלנו שאחריו היא תמיד זזה, שולחת לי סימן שהכל בסדר והיא לא זזה. ניגשתי והכנסתי לפה כפית דבש, על אף הסוכרת, ונשכבתי על צד שמאל לא רגועה לגמרי, וזה לא עזר. ניגשתי להתקלח אולי זה יעיר אותה, אכלתי כפית סוכר ושוב נשכבתי על צד שמאל, והיא עדיין לא זזה. קראתי באינטרנט על הפחתה בתנועות עובר, והחלטתי להתקשר למוקד של הכללית, ובו זמנית לכתוב בקומונה. במוקד הפנו אותי מייד לבית חולים, התקשרתי לאמא שלי והיא הגיעה תוך חצי שעה לקחת אותי. מפה התחיל סיפור אחר לגמרי.