אמהוּת

מתאבֶּלת על הילד שכבר לא יהיה לי

לפוסטים קודמים של 'אחת וזהו'

 

 הפעם פוסט מצוייר. סוג של קומיקס אפל.

השעה 2:00 לפנות בוקר ואני לא נרדמת. אני נזכרת בתרגיל מתוך ספר שקראתי על שימוש באמנות להתפתחות אישית. לדמיין שאני בקצה העליון של גרם מדרגות שיורד למטה. לדמיין איך נראות המדרגות. מאיזה חומר הן עשויות.. איזה אור – או חושך – יש שם… לרדת למטה, בדמיון. כשאני מגיעה למטה מה אני רואָה.

מתחילה מהתמונה שעולה. אני סוחבת אותי על הגב. 

 

 

 

 

 

 

 

 

מסתכלת על התמונה ומוסיפה מילים שעולות.

ליד 'אני הסוחבת' אני כותבת נולד. ליד 'אני שעל גבי' כותבת לא נולד.

אני סוחבת אותי המתאבלת. זה משא כבד.

אני בוהה בציור ומרגישה את המילה 'מיכאל'. מיכאל? מוסיפה גם אותה.

למה מיכאל?

אולי "ומי לא בא, מי לא בא? מיכאל"

מיכאל.

 

 עכשיו ממשיכה פשוט לצייר. דף הבא. מה קורה אחרי זה. אני סוחבת אותי על הגב….

תמונה הבאה…?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

אֶבֶל.

מסכימה לא לסחוב על הגב את המשא הכבד ולהמשיך ללכת, אלא להתיישב ולחבק אותי.

חיבוק גדול. אֶבֶל גדול. הישיבה מוחלטת כזאת. אין לאן ללכת. רק לשבת ולחבק אותי.

באֶבֶל המילים מאוד דלות.

תמונה הבאה….?

 

 

 

 

 

 

 

 

הקומיקס נהיה אפל יותר ויותר. לווייה ל'לא נולד'.

הוא בתוכי. איך אקבור אותו?

אני יושבת במיטה מציירת ובוכה.

 

תמונה הבאה?

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שלום לאֶרֶשקיגֶל. הצד האפל, האחות האפלה בסיפור של 'איננה יורדת לשאול'. סיפור מיתולוגי שומרי עתיק. המפגש שלי עם חלק לא אופטימי שלי.לא חייכני. לא רואֶה את הצד הטוב בכל דבר. אני מסתכלת עליה ואני רואה אותי.

 

 תמונה הבאה?

 מרגישה שחייבת קצת נחמה. משהו פחות קשה. פחות חותך בבשר.

אני רוצה משהו עוטף, מנחם.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

מביאה קצת צבעים. קודם מופיעה האשה.              

רק לקראת הסוף מופיע הגבר. מתווסף הכחול. היד למעלה.

יוצא משהו ניו אייג'י כזה… אבל מנחם. אני מסתכלת על הציור והוא מנחם אותי.

 לא יודעת למה. 

 

** לקריאת פוסטים נוספים של 'אחת וזהו'

8 Comments

  • לימור לוי אוסמי

    לימור לוי אוסמי

    יקרה,
    נפגשת מול סוג הדברים שאין לי אפילו מילים לבטא את מה שאני מרגישה.
    הלב פועם, רצון לחבק, לתת יד ולצעוד איתך ביחד.
    לא להשאיר אותך לבד בכאב.
    תודה שבחרת לשתף,
    לימור

    • Avatar

      אחת וזהו

      תודה רבה לימור
      אני חושבת שהצלחת ליצור כאן, באתר שלך, מקום וירטאולי שמרגיש מאוד בית.
      וזה ממש לא מובן מאליו. ומאפשר לי להביא את הדברים שלי.
      אז תודה

  • Avatar

    שירלי

    וואו! ממש הרגשתי אותך ואת כאבך…איזה יכולת מדהימה יש לך לבטא וליצור ולרתום יכולות אלו לצורך עיבוד, התפתחות וריפוי…
    ריגשת אותי מאד! מאחלת לך שתמשיכי ליצור ולהגיע אל האושר שלך…(-:

    • Avatar

      אחת וזהו

      תודה שירלי
      בזמן שעבר בין מתי ששלחתי את הפוסט למתי שהוא מתפרסם, כבר אני יכולה לראות שמתרחש תהליך. אני ממשיכה לצייר, ולכתוב, וזה עוזר לי לזוז, להתפתח, לעשות איזה שהוא תהליך עם האבל שלי, שאני מקווה שבאמת יוביל לריפוי. התגובה שלך מחזקת.

    • Avatar

      אחת וזהו

      בדיוק. לא מיועד בכלל ל'ציירים', ובעצם לתוצאה אין שום חשיבות כשלעצמה, אלא יותר לתהליך שקורה תוך כדי שמציירים, לדברים שעולים, לרצף של ההתפתחות מתמונה לתמונה, לדברים שמפתיעים אותך תוך כדי, שמתבהרים… כמה שפחות מוטרדים מ'איך זה יוצא', ככה דווקא נראה לי יותר קל להיעזר בציור.

  • Avatar

    אחת וזהו

    כששלחתי את הפוסט הזה ללימור ממש לא היה לי מושג אם מישהו יכול להתחבר לזה, חוץ ממני…
    שמחה שדיבר אלייך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ