לחזור לעצמי אחרי הלידה אחרי חודשים שבהם אני מנסה לשלב בין ההורות לתינוק לבין העבודה שלי כעצמאית, הפך להיות הרצון שלי. לחזור לאישה שהייתי ואני אוהבת, לאישה שמתקתקת, יוצרת מילים ועובדת בעבודה שהיא אוהבת

כאשת תוכן פעילה, לפני הלידה הייתי רגילה להזדקק רק למחשב ולעצמי. שני הדברים שאף אחד לא יוכל לקחת ממני. ואז, לפני כמעט שנתיים, אביב נולד. אם עד אותו רגע זמינותי ללקוחותיי הייתה אינסופית, ולעבוד בבית השתמע ליצירה בגבולות השמיים שלי, ביום שנכנסה למשפחה נפש סקרנית ורעבה, הכל נראה אחרת. הלילות היו מעייפים, הימים היו עייפים, והלב התמלא בייסורי מצפון, וכמה שהם כבדים.

כשהייתי איתו, הרגשתי שאני מזניחה את העבודה, את הלקוחות, את מה שמתרחש בתחום החי והדינאמי שבו בחרתי לחיות את חיי המקצועיים. יותר מכל, חששתי כל הזמן שאני מחמיצה את המוזה שלי, שהייתה חמקנית מתמיד. ומנגד, כשעבדתי, הרגשתי שאני עושה לי ולבני עוול, על שאיני לוקחת חלק בכל רגע נתון בדמותו המתפתחת, שקורמת עור וגידים שם בסלון. עם המטפלת.

קינאתי בבן זוגי השכיר, שיצא מהבית מוקדם לעבודה

"זה בכי של עייפות", הייתי צועקת למטפלת מהחדר תוך כדי כתיבה, מחזיקה את עצמי שלא לקום ולעזור לה להרדים אותו. הייתי גם פה וגם שם, ובעצם, לא הייתי פה ולא הייתי שם.

קינאתי בבן זוגי, השכיר, שיצא מהבית מוקדם בכל בוקר לעולם שמחוץ לבועת האבהות. "אתה יכול לחשוב מחשבות", אמרתי לו, ממש לא בטוחה שהוא מבין. "אתה יכול ליצור, ולייצר, ואני מנסה לאכול את העולם בכפית אחת, ומגיעה לשום מקום. אפס הספק. אפס סיפוק. בלגאן אחד גדול".

הייתי צריכה להתמודד גם עם אמירות אגביות של עוברי אורח, שהבחינו בי מטיילת עם העגלה: "נחמד לעבוד בבית, אה?", "זה מעולה לשניכם", "איך זה, כיף לעבוד בטרנינג?", "בטח ממש קל לך ככה לשלב בין העבודה לילד". בטח קל לי, חשבתי. קל לי לישון מקוטע. קל לי להתקלח מהר כמו בטירונות בשנייה שהוא נרדם, ולרוץ למחשב לטפל, בפרק זמן לא סביר, בעשרות מיילים חדשים.

רציתי לחזור לעצמי אחרי הלידה, התגעגעתי למי שהייתי

בעודי מפתחת הפרעת קשב וריכוז בגיל 30, כעסתי. התגעגעתי לדבורה העוקצנית והיצרנית שכל כך אהבתי להיות. רציתי שכל העולם ידע: זה רחוק שנות אור מלהיות קל, נוח, זורם. זו משימה בלתי אפשרית. אפילו חשבתי לתקופה קצרה לחזור להיות שכירה – לצאת קצת מהבית, להיות אמא ואשת מקצוע בנפרד, במרחבים בלתי תלויים. עד שהבנתי שמה שאני צריכה כדי לחזור לעצמי אחרי הלידה נמצא ממש מעבר לפינה – גן.

 הקטן התחיל לזחול, לי התחיל לכאוב הגב. הגיע הזמן להפסיק לישון במקוטע, ולהפסיק לעבוד במקוטע. חיפוש הגן המתאים היה קשה, רצוף בהתלבטויות, ברגשות אשם, בבכי (שלי, לא שלו). כשמצאתי מקום שהרגשתי שיעניק לו אהבה ויקנה לו ערכים, הכנתי את עצמי להסתגלות ארוכה וקשה. אבל זה לא קרה. אביב הסתגל תוך שלושה ימים לגן, ואני הסתגלתי תוך דקות ל… עצמי. אלה היו רגעים של high, של תחושת מסוגלוּת, של כוח.

 עשיתי סדר בבלגאן, פתחתי דף חדש. הייתה טלי בר אור שחושבת, כותבת, פוגשת אנשים מבוגרים, יוצרת קשרים, מתלבשת, לומדת, מעמיקה, שוב כותבת. והייתה אמא, שאוספת את הקטן כשהיא שבעת רצון ומלאת געגוע, מאחוריה יום רצוף עשייה, ולפניה שעות פרטיות מלאות אהבה.

השינוי מיד הטביע את חותמו

השינוי מיד הטביע את חותמו. הפרויקטים זרמו, המילים זרמו איתם, והזמן עם אביב הפך להיות מענג, ולא מתסכל. לשנינו. כל כך מהר התרגלתי לסדר המוצלח הזה, עד שפעם אחת, כשאביב חלה בפעם הראשונה, החזרתי אותו לגן אחרי כמה ימים אתי בבית, ונרגשת כולי צלצלתי לבן זוגי והכרזתי, בצחוק כמובן: "נפטרתי מהילד!".

עם הזמן השתפשפתי בניהול הזמן ובשילוב שני העולמות. האימהות היא חלק בלתי נפרד ממני, מנפשי ומגופי, ביום ובלילה, מעתה ועד עולם. גם הקריירה שלי היא חלק בלתי נפרד מהווייתי וממהותי. אך בפועל, בחיי היום יום, אלה ישויות הנפרדות זו מזו.

לאביב יש סדר יום ידוע מראש, וכך גם לעבודה שלי. את שנת הצהריים שלו הוא מעביר בחדר הסמוך למשרדי, רגיל לתקתוק המקלדת הנעים שברקע. בשעות הערב אני חוזרת להתיישב, להתעדכן, להיות הדבורה היצרנית. וככל שאביב גדל, כך גדל גם העסק שלי – הפרודוקטיביות, היצירה, האומץ, המעוף. אני לוקחת על עצמי יותר פרויקטים, יותר אתגרים, ומלווה באופן קבוע לקוחות מרוצים שפעמים רבות הופכים לחברים קרובים.

כתבה: טלי בר אור הינה קופירייטרית, יוצרת בטקסט, עורכת לשונית.

**

אם מעניין אותך לקרוא אמהות נוספות שבחרו בעצמן בתקופה שאחרי הלידה, את יכולה לקרוא את היום פירגנתי לעצמי להיות במקום הראשון,  תודה לעצמי, כי אני האמא הכי טובה שאני יכולה להיות.

אם את אמא לתינוק או תינוקת ומרגישה שלא טוב לך להישאר בבית, אם לא נוח לך עם זה שזה לא כיף ומהנה אותך, והיית רוצה להרגיש שכיף לך בהורות, שאת מוצאת את הדרך שלך לשלב בין הרצונות שלך לבין ההורות, אז ליווי רגשי אחרי לידה הוא משהו שיכול לעזור לך. את יכולה ליצור איתי קשר בווטסאפ לכל שאלה, לימור.