"נפטרתי מהילד"!

מאת : טלי בר אור

14 בפברואר 2011 | 25 תגובות

אח, כמה שאני אוהבת אותך, אבל בוא נעשה עסק: אתה תתרגל לגן, אני אתרגל לעצמי. תובנות של אמא טרייה ועצמאית

מתוך אחרי לידה, אמהות וקריירה, חוזרות לעבודה, לכל אמא

מזל טוב, נגמרו לך המילים

כאשת תוכן פעילה, לפני הלידה הייתי רגילה להזדקק רק למחשב ולעצמי. שני הדברים שאף אחד לא יוכל לקחת ממני. ואז, לפני כמעט שנתיים, אביב נולד.

אם עד אותו רגע זמינותי ללקוחותיי הייתה אינסופית, ולעבוד בבית השתמע ליצירה בגבולות השמיים שלי, ביום שנכנסה למשפחה נפש סקרנית ורעבה, הכל נראה אחרת. הלילות היו מעייפים, הימים היו עייפים, והלב התמלא בייסורי מצפון, וכמה שהם כבדים…

כשהייתי איתו, הרגשתי שאני מזניחה את העבודה, את הלקוחות, את מה שמתרחש בתחום החי והדינאמי שבו בחרתי לחיות את חיי המקצועיים. יותר מכל, חששתי כל הזמן שאני מחמיצה את המוזה שלי, שהייתה חמקנית מתמיד. ומנגד, כשעבדתי, הרגשתי שאני עושה לי ולבני עוול, על שאיני לוקחת חלק בכל רגע נתון בדמותו המתפתחת, שקורמת עור וגידים שם בסלון. עם המטפלת.

"זה בכי של עייפות", הייתי צועקת לה מהחדר תוך כדי כתיבה, מחזיקה את עצמי שלא לקום ולעזור לה להרדים אותו. הייתי גם פה וגם שם, ובעצם, לא הייתי פה ולא הייתי שם.

כמה רציתי לחזור להיות שכירה

קינאתי בבן זוגי, השכיר, שיצא מהבית מוקדם בכל בוקר לעולם שמחוץ לבועת האבהות. "אתה יכול לחשוב מחשבות", אמרתי לו, ממש לא בטוחה שהוא מבין. "אתה יכול ליצור, ולייצר, ואני מנסה לאכול את העולם בכפית אחת, ומגיעה לשום מקום. אפס הספק. אפס סיפוק. בלגאן אחד גדול".

הייתי צריכה להתמודד גם עם אמירות אגביות של עוברי אורח, שהבחינו בי מטיילת עם העגלה: "נחמד לעבוד בבית, אה?", "זה מעולה לשניכם", "איך זה, כיף לעבוד בטרנינג?", "בטח ממש קל לך ככה לשלב בין העבודה לילד". בטח קל לי, חשבתי. קל לי לישון מקוטע. קל לי להתקלח מהר כמו בטירונות בשנייה שהוא נרדם, ולרוץ למחשב לטפל, בפרק זמן לא סביר, בעשרות מיילים חדשים.

בעודי מפתחת הפרעת קשב וריכוז בגיל 30, כעסתי. התגעגעתי לדבורה העוקצנית והיצרנית שכל כך אהבתי להיות. רציתי שכל העולם ידע: זה רחוק שנות אור מלהיות קל, נוח, זורם. זו משימה בלתי אפשרית. אפילו חשבתי לתקופה קצרה לחזור להיות שכירה – לצאת קצת מהבית, להיות אמא ואשת מקצוע בנפרד, במרחבים בלתי תלויים. עד שהבנתי שמה שאני צריכה כדי לחזור לעצמי נמצא ממש מעבר לפינה – גן.

 "נפטרתי מהילד!"

 הקטן התחיל לזחול, לי התחיל לכאוב הגב. הגיע הזמן להפסיק לישון במקוטע, ולהפסיק לעבוד במקוטע. חיפוש הגן המתאים היה קשה, רצוף בהתלבטויות, ברגשות אשם, בבכי (שלי, לא שלו). כשמצאתי מקום שהרגשתי שיעניק לו אהבה ויקנה לו ערכים, הכנתי את עצמי להסתגלות ארוכה וקשה. אבל זה לא קרה. אביב הסתגל תוך שלושה ימים לגן, ואני הסתגלתי תוך דקות ל… עצמי. אלה היו רגעים של high, של תחושת מסוגלוּת, של כוח.

 עשיתי סדר בבלגאן, פתחתי דף חדש. הייתה טלי בר אור שחושבת, כותבת, פוגשת אנשים מבוגרים, יוצרת קשרים, מתלבשת, לומדת, מעמיקה, שוב כותבת. והייתה אמא, שאוספת את הקטן כשהיא שבעת רצון ומלאת געגוע, מאחוריה יום רצוף עשייה, ולפניה שעות פרטיות מלאות אהבה.

השינוי מיד הטביע את חותמו. הפרויקטים זרמו, המילים זרמו איתם, והזמן עם אביב הפך להיות מענג, ולא מתסכל. לשנינו. כל כך מהר התרגלתי לסדר המוצלח הזה, עד שפעם אחת, כשאביב חלה בפעם הראשונה, החזרתי אותו לגן אחרי כמה ימים אתי בבית, ונרגשת כולי צלצלתי לבן זוגי והכרזתי, בצחוק כמובן: "נפטרתי מהילד!".

הילד והעסק גדלים ביחד

 עם הזמן השתפשפתי בניהול הזמן ובשילוב שני העולמות. האימהות היא חלק בלתי נפרד ממני, מנפשי ומגופי, ביום ובלילה, מעתה ועד עולם. גם הקריירה שלי היא חלק בלתי נפרד מהווייתי וממהותי. אך בפועל, בחיי היום יום, אלה ישויות הנפרדות זו מזו.

לאביב יש סדר יום ידוע מראש, וכך גם לעבודה שלי. את שנת הצהריים שלו הוא מעביר בחדר הסמוך למשרדי, רגיל לתקתוק המקלדת הנעים שברקע. בשעות הערב אני חוזרת להתיישב, להתעדכן, להיות הדבורה היצרנית. וככל שאביב גדל, כך גדל גם העסק שלי – הפרודוקטיביות, היצירה, האומץ, המעוף. אני לוקחת על עצמי יותר פרויקטים, יותר אתגרים, ומלווה באופן קבוע לקוחות מרוצים שפעמים רבות הופכים לחברים קרובים.

 

** טלי בר אור הינה קופירייטרית, יוצרת בטקסט, עורכת לשונית, זו שיושבת מאחורי המחשב בדמות הדבורה העוקצנית של Bee-Text, החברה לשירותי תוכן ותקשורת שיווקית.

 

 

עוד אמהות כותבות:

לחזור לעבודה / אמא של רעותי

נשואה + 1 / אביבית זהבי בינשטוק

שלוש ארע וחזרה לעבודה / נטע רותם ימינצקיי

למה טורי דעה מבקרים אותנו, האמהות העובדות? / שני אביטל יעקב

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

25 תגובות ל- “"נפטרתי מהילד"!”

  1. אלסנדרה הגיב:

    כמה חבל שזה בחיפה………….):

  2. הייתי ממליץ לך לשנות את הכותרת
    גם כשזה כתוב בצחוק, זה מביא את הקורא ליחס שלילי, עוד לפני שהוא קרא מילה אחת!
    דווקא מישהי שעוסקת במיתוג צריכה להבין את חשיבותה של המילה והרגש שהיא מעוררת אצל הקורא/צרכן וגם אם מדובר בטייזינג בלבד ועם סוף טוב.

    חוצמזה, עם כל הכבוד לסיפוק עצמי בעבודה – זאת עדין עבודה. אמצעי לכסף!
    הדבר האמיתי נמצא במשפחה שלנו שאותה לא מחליפים והיא העוגן.
    היתי ממליץ לך לשנות את סדרי העדיפיות בחיים ולהרגיש תחושת מיצוי מהילד ופחות מהעבודה

    • ולמה אתה מרגיש צורך לייעץ לה ? לא נראה לך שהיא בוגרת דיה כדי לקבל החלטות על סדרי העדיפויות בחייה ?

      • טלי בר אור הגיב:

        תודה, לימור.

        גלעד, אתה לא מכיר אותי, אין לך מושג מה דרגת החשיבות של המשפחה שלי בנפשי, ובסופו של דבר – כל אחד יכול להגיד פה מה שהוא רוצה.

        יחד עם זאת, כ-Account Manager at Global Networks (לא נגענו), קשה לי להאמין שאתה יודע באמת מה זה לעבוד ולגדל ילדים במקביל, ומהי הקרבה של זה או של זה. (לא יודעת, יש לי תחושת בטן שלא אתה היית זה שבחר בילדים על חשבון העבודה במשפחה שלכם. טעיתי?).

        לגבי מיתוג וכותרות סנסציוניות – יש בזה טוב ויש בזה רע. מודעת לזה ומכירה את זה יותר טוב ממה שנדמה לך. אבל מי שבאמת קרא את הפוסט (ולהבדיל: הבין אותו, חווה חוויה דומה או יכול באמת להזדהות עם התוכן), הבין גם שאין כאן ולו שמץ של יחס שלילי.

        • אז תחושות הבטן שלך מוטעת לחלוטין
          כשהבכורה שלי נולדה זאת היתה תקופה שבה עבדתי שנה וחצי מהבית
          אמנם היא היתה בפעוטון, אבל ימים רבים היא היתה נשארת בבית ביחד איתי.
          ואני מכיר את הקטע שלקוחות מתקשרים והתינוקות בוכה ברקע ושהיא לא נותנת לך לעבוד כמו שצריך, אבל עבדתי!!

          היום יש לי בלי עין הרע 3 ילדים והם כולם תינקות במידה מסוימת 4.5 2.5 ו-10 חודשים. גם אני וגם אשתי עובדים במשרה מלאה. אז נכון שב-10 בלילה אנחנו גמורים מעייפות. אז מה?! אנחנו מאושרים!
          זאת ההנאה שלנו בחיים. הילדים המתוקים האלה.

          אני בא ממשפחה של 7 ילדים. אבא שלי היה איש צבא במשרה מלאה ואמא שלי מורה במשרה מלאה והם גידלו 7 ילדים לתפארת. היה קל? ממש ממש לא! אבל אמא שלי מעולם לא הרגישה צורך להיפטר מאיתנו, להפך …!

          צר לי שאני לא מזדהה עם המטרה העיקרית שלך בחיים – להרגיש תחושת סיפוק ולכן לא מזדהה עם העובדה שאת מרגישה (ולו גם בקריצה) שנפטרת מהילד שלך ועכשיו את פנוייה ברמ"ח איבריך לטובת הקריירה.

          את יכולה להתעצבן עלי ועל הדעות שלי והכל – זאת זכותך המלאה. אני גם מרגיש לא בנוח עם הדעה שלך והרגשתי צורך להגיב. אולי בגלל זה אנחנו אנשים שונים.

          ולימור, (התגובה מעליך) עצם זה שהיא העלתה את הנושא בבלוג שיש בו תגובות , זה די אומר שהיא ידעה שיהיו תגובות של דעות של אנשים..

          • היי גלעד,
            מאוד שמחה בשבילך שמצאת את המקום שנוח לך ושאתה שלם איתו.
            מניחה שלא יפתיע אותך אם אומר שכל אחד מרגיש בנוח עם בחירות אחרות בחיים.
            ו- יש דעות ויש דעות. התגובה הראשונה שלך נשמעה שיפוטית וביקורתית ולא מתחברת לשיח הזה.

          • טלי בר אור הגיב:

            גלעד, אין כנראה שום סיכוי שנסכים על משהו בסוגיה הזאת. לא ברור איך החלטת שאתה יודע מה אני מרגישה ברמ"ח איבריי ואיך אני מנהלת את חיי. הפוסט הזה חשף פן אחד קטן ממכלול שלם, אני מניחה שאתה יכול לנחש שלא הכל פשוט כמו שהוא נכתב. אני תוהה איך אתה יודע שהילד שלי זה לא מה שעושה לי טוב בחיי ומה שמניע אותי? ומה זה בעצם חשוב לך? האם אני צריכה לחיות את חיי כמו שאתה חי אותם? האם אתה יודע טוב יותר ממני מה נכון לי ומה נכון לעולם הזה?
            ודאי שהתשובה היא לא.
            (אני גם לא חושבת שאמא שעבדה ביחד עם הילד עד שהיה בן 10 חודשים, ושלחה אותו לפעוטון עד 13:00, היא לא באמת אמא שחשבה אי פעם אך ורק על עצמה, ובטח שלא אמא שראויה לתגובתך המכלילה והשטחית).

          • אביגיל הגיב:

            הי גלעד,
            יפה שהנושא מרגש אותך,
            אבל למה אתה תוקף את טלי?
            כל הכבוד שיש לך 3 ילדים שגידלת בעצמך,
            ובאמת כל הכבוד שאתה ואשתך עובדים במשרה מלאה, ומצליחים להישאר ברגשות חיוביים כשאתם עייפים.
            זה נפלא, אני מקנאה בך ובאישה שלך.
            אני בנויה למשל אחרת לגמרי.
            כשאני סחוטה, אני מגעילה, עצבנית, חסרת סבלנות. אני סובלת בצורה קשה. ועדיין, אני מחזיקה הכל בפנים, שלא יייצא על הילדה שלי. נשארת עם הכל בבטן. כך שלי, השעה 10 בלילה לא תמיד כזו כייפית.
            אני מאוד רציתי 3 ילדים. אין לך מושג עד כמה.
            כיום יש לי ילדה אחת, ואני מתפללת שאצליח להגיע לשניים. כרגע לא ברור לי איך.
            אם אתה ואשתך מצליחים להכיל גידול של 3 ילדים בנוסף לעבודה במשרה מלאה, באמת שאפו. אבל זה לא אומר שיש לך זכות להטיף למישהו אחר שהוא לא בסדר ושהוא צריך לשנות סדרי עדיפויות (כשמלכתחילה סדרי העדיפויות שלה דווקא מאוד ברורים, המשפחה באה קודם, ותקני אותי טלי אם לא הבנתי נכון).

            יש מחיר לכל דבר.
            גם להחלטות שאתם קיבלתם, וגם להחלטות שאחרים מקבלים.
            אם היית קורא מעבר לתגובתיות שלך, ומעבר למילים שעוררו את הכעס, היית קורא שמה שהאימא הזו כתבה, הוא, על הקריעה הפנימית שהיא חוותה, ועל הוויתורים שהיא עשתה על חלק בלתי נפרד ממנה, בגלל הרצון שלה לתת את הכל בצורה הכי טובה לילד שלה.
            גם לי יש חלק שקשה לו עם המילים "נפטרתי מהילד", ואולי, אם אסתכל עמוק בפנים אצלי, אגלה שקשה לי בגלל שיש בי חלק שהיה רוצה להיות חופשי להגיד את זה לפעמים. מה לעשות, לא פוליטיקלי קורקט, אבל זו האמת.
            אולי אם אתה תעשה אותו דבר, תראה גם אתה שלא הכל ורוד, מושלם ומקסים אצלך.
            כל הורה מרגיש מדי פעם את הצורך להיות נטול אחריות. עם כל המתיקות והיופי של הילדים, וזו הרי אהבה אינסופית שאין כמוה, עדיין, אנחנו בני אדם, לא?

    • צופיה כהן הגיב:

      הוצאת לי את המילים והמחשבות מהפה. התחברתי מאוד גם אני קרייריסטית ואמא אבל כדאי לך לעשות חושבים מחדש עם עצמך רק ברמת התודעה של "מה יותר חשוב"

  3. נשמעת מתנה מעניית, חבל שזה בצפון….

  4. קרן גופמן הגיב:

    נכון נכון וחצי נכון!!!
    אמנם אנחנו בשלב שלפני הגן, אבל גם עם מטפלת בחצי משרה החיים מלאים במקלחות חפוזות, מיילים מקוטעים וארוחות צהרים תוך כדי עבודה כוועדת תרבות של תינוקת בת שמונה חודשים.
    אני מקווה שהגן פותר גם בעיות של שכירים, גם אנחנו סובלים מרגשות אשם וחוסר איזון תמידי…

  5. גלעד אלסטר הגיב:

    אני לא מנסה להבין מה את מרגישה ואין לי בעיה עם הדעות שלך, התחושות שלך וההחלטות שלך בחיים. אם תקראי שוב את ההתכתבות תראי שהדבר היחידי שהפריע לי זאת צורת ההתבטאות שלך ובמיוחד מילה אחת ספציפית.

    בכל אופן, אני חושב שמצינו את הנושא…
    חיים טובים ומאושרים…

    • טלי בר אור הגיב:

      הפוסט אמנם שייך כבר לנחלת הכלל, אבל הילד הזה הוא רק שלי. והוא לא נעלב. אתה לא צריך להיעלב בשמו. אכן מוצה.

      • נעמה הגיב:

        קראתי הכל עד לכאן…..את הכותרת את הפוסט כולו ואת התכתובת עם גלעד. לא אהבתי את ההתבטאות. כמו גלעד לדעתי זו אמירה אומללה. מצטערת. האסוציאציה היתה לי למשהו נוראי. פספסת הפעם.

        • טלי בר אור הגיב:

          כמו שאמרתי כבר, כל אחד יכול לחשוב ולהרגיש מה שהוא רוצה ומרגיש ולכל אחד האסוציאציות שלו. הפוסט מוגש כמות שהוא. זכותכם.

          • אביגיל הגיב:

            חבל שאנשים מתמקדים במילה ומפספסים את המהות.
            אני מאוד הזדהיתי עם מה שכתבת.
            ומודה לך על האומץ שלך.

  6. טלי,
    אני חושבת שאת אמיצה. אני לא עצמאית, מעולם לא הייתי, גידלתי שתי בנות תוך כדי היותי שכירה, ואין מה לומר, זה נוח. חופשת לידה היא חופשת לידה. את בראש שקט בבית, יש לך מחליפה במשרד. קצת קשה לפעמים, אבל זה באמת לא כזה נורא. אני מעריצה נשים עצמאיות שלא מוותרות על הקריירה (וגם קצת מקנאה). אני בחרתי להיות שכירה בכדי להיות נטו בבית אחרי 16:00. בדיוק בחודשים האחרונים סיימתי עבודה ממושכת(גם בתחום הפרסום), ואני יושבת בבית מתלבטת מה לעשות (ונהנית מכל רגע). המאמר שלך קצת מחזק אצלי את התחושה אולי בכל זאת לחזור להיות שכירה, בכדי לא לפספס את הבית. אבל היי- כל אחד באמונתו יחייה. זה לא עושה אותנו יותר או פחות אמהות. בנך יגדל עם הבנה שאמא עובדת ומסופקת, והוא בעצמו ילמד לכבד אותך בזכות זה לכשיגדל. ולגבי הכותרת: לדעתי היא מצחיקה, אני ישר הבנתי לפיה מה תוכן המאמר:)

  7. הי טלי,

    כשראיתי את הכותרת, ישר הבנתי על מה את מדברת. ואכן לא טעיתי.
    חוויתי בדיוק את אותו הדבר.
    אמנם, אצלי, בזמנו, כשילדתי את טליה הגדולה שלי, לא הייתי עצמאית, הייתי שכירה אבל מהבית.
    אני זוכרת שבהתחלה היה די קשה לעבוד, אבל איכשהו הסתגלתי (ואולי בגלל שטליה היתה יחסית תינוקת מאוד מאוד נוחה) וכבר ידעתי באיזה שעות אני יכולה לעבוד ובאיזה לא.
    מבחינתי, היתה זו תקופה קסומה ומדהימה.
    בשעות הבוקר, לאחר שטיפלתי בתינוקת, הלכתי לעבוד שעתיים, אחר כך היא התעוררה, אכלה משהו ושוב חזרה לישון, ושוב יכולתי לעבוד, וחוזר חלילה עד השעה 5 אחר הצהרים, אז הייתי מפסיקה את יום העבודה שלי (הקטוע אמנם, אבל בהחלט מספיק) ויוצאת עם הילדה לטיול ארוך ארוך ומענג בפארק על יד הבית.

    כשגדלה יותר, הייתי שמה אותה על שטיח פעילות לצידי עם צעצועים.
    אחר כך, כבר באמת הפך להיות קשה, כי היא לא ישנה כבר כל כך הרבה והתחילה לזחול ולא יכולתי כל שניה לקום ולטפל בה.
    בתקופה הזאת שמתי אותה בפעוטון.

    היה לי גם קצת קשה, אבל היא הסתגלה תוך 3 דקות, ואני חזרתי הביתה בתחושת ריקנות כזאת. הסתובבתי סביב עצמי ולא הבנתי מה קורה לי.
    אחר כך זה כבר עבר, עבדתי רצוף והכל היה בסדר.

    לכן מאוד מאוד הזדהיתי עם המאמר שלך, ואני בכלל לא חושבת, כמו גלעד שכאילו באמת הילד לא חשוב לך. זה בכלל לא משתמע מהמאמר, להיפך!

    ואני גם חושבת שאמא, כדי להיות אמא טובה, חייבת לעצמה את הרגעים, את השעות, את הזמן לעצמה. וזה בכלל לא משנה אם בזמן הזה היא החליטה לפתח קריירה או ללכת למועדון ספורט, או לשיר במקהלה! כל מה שעושה לה טוב ורגוע, שווה.

    הזדהיתי עם המשפט שכתבת כל כך יפה שאני מצטטת: "והייתה אמא, שאוספת את הקטן כשהיא שבעת רצון ומלאת געגוע, מאחוריה יום רצוף עשייה, ולפניה שעות פרטיות מלאות אהבה" – כל כך מזדהה עם זה! וזה ממש נכון.
    עדיף אמא מתגעגעת, שמאחוריה עשיה וסיפוק, ולפניה יום מלא אהבה עם התינוק שלה מאשר אמא מתוסכלת, במרדף אחרי עצמה, בנסיון לגנוב לעצמה זמן פרטי.

    היום יש לי עסק משלי, ושתי בנותיי בגן, ואני מאוד מאוד שמחה עם הסידור הזה. למה לא? הן נהנות בגן (כשטליה היתה חולה ונשארה בבית, היא ממש כעסה עלי שלא לקחתי אותה לשחק בגן, איזו אמא רעה שאני :-)), ואני בזמן הזה עסוקה בלענות ללקוחות, להכין מתנות ליולדות (זה מה שאני עושה), לפתח עוד מוצרים ולקרוא פוסטים מעניינים שלימור מביאה לנו כל הזמן 🙂

    תודה על המאמר שלך, היה כיף לקרוא!

    גליה גינרמן – בעלת עסק למתנות לידה.

    • טלי בר אור הגיב:

      אלונה וגליה, אני מאוד שמחה לקרוא את התגובות שלכן, הן מאזנות אצלי את התחושה שנגמרו סביבי אנשים בעלי חוש הומור, ואפילו התחלתי לחשוש שהטקסטים שלי לא מובנים!
      ועכשיו ברצינות. אין לי שום ספק שדווקא הצעד הזה של ההפרדה והחלוקה הברורה בין שני המרחבים – הוא סמל לאהבת הילד ורצון לממש פּניוּת טוטאלית ברגעים שבהם אנחנו איתו. וגם אביב שלי משוגע על הגננת ועושה חיים בגן. בתכל'ס, באמת כיף שם 🙂
      מאחלת לכולנו סיפוק והנאה משני התחומים. ביחד או לחוד.

  8. אורה ברקן הגיב:

    טלי, יפה כתבת, מילים כדורבנות.
    כאמא שמשלבת כרגע בין אימהות, עבודה כשכירה, התנדבות ופתיחת עסק עצמאי- אני יותר ממזדהה… מחפשים כרגע גן בתקווה שזה ימנף את זמן האיכות שלי ושל בן זוגי לעבודה ובכלל. זאת אחרי 11 חודשים שבן זוגי ואנוכי חולקים בעבודת הורות במשרה מלאה עם בננו בבית, ללא מטפלת…
    מחזקת אותך, ומאמינה גדולה שאמא שטוב לה היא גם אמא שעושה טוב לילדיה:)

  9. יפעת הרץ הגיב:

    הופה! ועכשיו אחרי שהגבתיבמשפט אחד ורק ביחס לכתוב שלך, הבנתי שאולי צריך פה גם חיזוק
    הכותרת מצחיקה נורא 🙂
    הכתוב נהיר, ברור ולא עולה ממנו ספק לגבי אמהותך היפה
    וכמו שכתבתי בהתחלה ומהבטן, אני ממש מקנאה 🙂
    לא ברור לי על בסיס מה הפולמוס ומה עורר את הרגישות, מה שבטוח זה שהיא אצל הקוראים ותפישתם את הכתוב…
    שבוע טוב!

  10. רחל הגיב:

    טלי, בעיניי הכותרת שלך והטקסט כולו אמיתיים וכנים. מזדהה מאד. גם אצלי, כשהילדים חולים ונשארים בבית, לא כיף לי. אני צריכה זמן לעצמי בנפרד מהם.

Trackbacks/Pingbacks

  1. Tweets that mention "נפטרתי מהילד"! – נשים מדברות אמהוּת -- Topsy.com - 15/02/2011

    […] This post was mentioned on Twitter by limor levi ossmy, limor levi ossmy. limor levi ossmy said: מתנת אמא עצמאית למשך חודש לחברות הדף בלבד: פגישת ייעוץ שיווקי בת שעה לאימהות עצמאיות, עם אשת התוכן טלי בר אור מבית… http://fb.me/KgSS9ObP […]

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

'גלי פרצה לחיינו' – סיפור לידה מהירה

13 בדצמבר 20113 תגובות

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

בחמישה לשש בבוקר בדיוק בשנייה אני פותחת את דלת האוטו, אני מרגישה שהגוף שלי מושך אותי למטה, מה?? לא!! אין מצב שאני צריכה ללחוץ רק לפני פחות משעה התחילו הצירים! דרור רוצה להזמין אמבולנס, אני מסרבת בתוקף ומתיישבת באסרטיביות באוטו. מתחילים לנסוע לכיוון אסף רופא בדרך יש לי צירים כואבים סוחפים מבלבלים לוחצים דוחפים ואז שקט של כמה שניות (יותר מאוחר דרור יעיד שבכמה שניות האלה נרדמתי) בכל ציר אחד כזה אני צועקת באוטו ודרור אומר לי "מאמי לא ללחוץ! מאמי לא ללחוץ! אנחנו כבר בבי"ח" ובדרך עובר כמה רמזורים אדומים (מתנ"ע – אני פונה ללב שלכם!  )

מגיעים למיון יולדות בשעה שש ועשרה. המיון ריק חשוך עוד ציר תופס אותי בפתח המיון, המיילדת איריס שהייתה במשמרת (יותר נכון סוף משמרת), באה אליי ולוקחת אותי לחדר ארבע במיון עצמו בדרך אני מספיקה לראות זוג בחדר הצמוד האישה מחוברת למוניטור ומסתכלת עליי בפחד (זוכרים איך אני התכווצתי בשבוע 25?)

להיות אבא- עזר כנגדה או שותף מלא להורות ?

מאת : רותי שלו

30 במרץ 201114 תגובות

מתוך זוגיות אחרי לידה, מקצועניות מדברות

במהלך השנים אני רואה שוב ושוב את השפעת ההריון והלידה על גברים וההשלכות ההרסניות של חוסר ההכנה של גברים לאבהות ולזוגיות החדשה. מנסיוני האישי והמקצועי ברור לי שיש צורך דחוף בשינוי בתחום, ולכן התחלתי בפיתוח תכנית לגברים שתכליתה הכנה רגשית לאבהות ולזוגיות, ממש כמו קורס הכנה ללידה של נשים.

החירות הפנימית שלי

מאת : לימור לוי אוסמי

10 באפריל 201120 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

כבר די הרבה זמן שלא כתבתי, מתוך בחירה, מתוך מקום של חופש וחירות פנימית. אולי מפגש עם הבחירה הזו שלא לכתוב יצליח לעזור לי לבדוק מהי חירות פנימית עבורי.