תערוכת אמנות זוהרת לכבוד עבודת האימהות (הפחות זוהרת)

מאת :

28 בפברואר 2011 | 0 תגובות

מתוך יצירה נשית

הזמנה לאירוע פתיחת אירועי חודש האישה הבינלאומי בתל אביב
סמלי יוקרה לסטטוס האימהות/הורות-
תערוכת אמנות זוהרת לכבוד עבודת האימהות (הפחות זוהרת)
תערוכת יחיד לאמנית הרב-תחומית, שירה ריכטר
אוצרת התערוכה: ד"ר הדרה שפלן קצב
עוזרת אוצרת: אורלי רומן

פתיחה חגיגית:  יום חמישי, 3 למרץ 2011, בשעה 19:30
בבית האמנים ע"ש יוסף זריצקי,
הגלריה ע"ש דני ושי דנון
רחוב אלחריזי 9 תל אביב
זמני ביקור- ב'-ה'   10:00- 13:00  17:00-19:00
יום ו' 10:00- 13:00  שבת 11:00-14:00
התערוכה תינעל ב-  29 למרץ 2011

הכניסה חופשית

חלק מטקסט שמופיע בתערוכה:
"הדימויים בתערוכה צולמו במהלך עבודת התחזוקה הקשורה בטיפול בילדים קטנים. מאות אלפי שעות עבודה בלתי ניראות, חסרות ערך ציבורי, כלכלי, או מדיני. בשעה מסוימת ביום, בפעם המיליון, כשאור השמש החופשית פרץ פנימה דרך סורגי התריסים, משהו אחר התגלה.

הדימוי החדש חשף תכשיט, כתר, מתכת יקרה, אריג מיוחד. כבר לא חפץ יומיומי סתמי. ה"התגלויות" הללו היו סימן- הנה הערך האמיתי של החפצים הללו, והנה הערך האמיתי של העבודה הזו. לא במובן של רומנטיזציה של העבודה, אלא במובן של הערך המהותי. העניקו לנו, העוסקים במלאה, גברים ונשים, "סמלי סטטוס".

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

ההורות והנישואין לוקחים ממני המון כוחות נפשיים

מאת : אמא אנונימית

14 באפריל 201318 תגובות

מתוך לכל אמא, קושי באמהות

כיום אני אמא לשני בנים והפחד שלי רק הולך וגובר קשה לי לשלוט על הדיכאונות, החרדות ומצבי הרוח הקיצוניים שלי. אמנם אני מרעיפה עליהם המון חום ואהבה וסבלנות כלפיהם, אבל זה רק כי הם עדיין קטנים ואני יודעת שהם תלויים בי וזקוקים לי. ככל שהם יגדלו, אני אצפה מהם שיבינו אותי ואת מי שאני ויתמכו בי במקום שאני אעשה את זה בשבילם, כמו שאמא אמורה להיות.

הבן שלי מאושפז

מאת : אפרת

26 באוגוסט 201212 תגובות

מתוך אחרי לידה, שיהיו בריאים

הבן שלי מאושפז. ילדתי אותו לפני שלושה ימים. הוא החליק מתוכי ללא כאב, כמעט ללא מאמץ ועכשיו הוא רחוק ממני. אני בבית והוא שם.

אני הולכת לישון היום לראשונה בבית שלי, עם האיש שלי, עם הבן הגדול יותר שלי והוא שם. אני כמעט לא זוכרת את פניו למרות שהייתי אתו כל יום מאז שילדתי אותו ואני מתגעגעת, מרגישה אשמה שאני לא שם כל הזמן לידו. הוא נמצא בבליל הקולות האיומים של הפגייה והצפצופים הבלתי נגמרים.

הוא לא פג. דווקא נולד במשקל יפה של 3.412 אבל הוא צריך לעבור ניתוח. הריאות שלו לא יכלו לגדול כיוון שהקיבה שלו עלתה לבית החזה דרך חור בסרעפת ודחקה את הכול ימינה. ידענו על זה משלב מוקדם והחלטנו בכל זאת להביא אותו לאוויר העולם ולתת לו סיכוי לחיים טובים יותר לאחר הניתוח. האם החלטנו נכונה? אני לא חזקה כמו שחשבתי והמצב ההורמונאלי לא ממש עוזר. קשה לי לראות אותו ככה, קשה לי שאף פעם עדיין לא החזקתי אותו, שאף אחד עדיין לא חיבק אותו והוא לבד שם. מקבל את הטיפול הכי טוב שיש אבל לבד.

האם גם אתן מוכנות לשבור את קשר השתיקה ? דיכאון אחרי לידה

מאת : תמר קלר

18 באוקטובר 20100 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, מבט מקצועי

כאשה שחוותה דיכאון אחרי לידה ויצאה מהמשבר, הרגשתי, למדתי והבנתי שה"חלל" החברתי והציבורי הקיים בארץ בשל קשר השתיקה בענין, ממש בלתי נסבל ומקומם . כל אלו הביאו אותי לפעולה ועשיה.