הייתי רוצה לעטוף הכל בעטיפה יפה

מאת :

22 במרץ 2011 | 6 תגובות

זו רק אני שרוצה לדבר על הקושי בלי לחנוק אותו באמירה חיובית בסוף? שרוצה פשוט לתת לרגשות השליליים (העייפות, הדיכאון וחבריהם) להישפך החוצה?

מתוך אחרי לידה, אמהות חד הוריות

איזה מהפך…

שום דבר  לא באמת הכין אותי לזה…לזכותי יאמר שכאשר אנשים שאלו אותי בהריון: את קולטת למה את נכנסת?" תמיד עניתי שלא ,אין לי מושג למה אני נכנסת. ובכל זאת, אני עכשיו קולטת באיזו אופוריה, גן עדן של שוטים הייתי…

אני עכשיו צוחקת כשאני נזכרת איך הכרזתי בביטחון שבעזרת השם, כשהילד יגיע לגיל חודש, אני רוצה להשאיר אותו עם ההורים ולנסוע לשבוע חופש להתאוורר… הרי זה אוגוסט, ותמיד בקיץ אני נוסעת, מה זאת אומרת?!…

איזה אשליות מתוקות!!!

טוב…אז מהתחלה.

עד ללידה חייתי בחופש אחד גדול

עד לפני שמונה חודשים, כן כן, ממש עד ללידה, הייתי בחורה שחיה בחופש אחד גדול, ענק, טוטאלי!! יואו! איזה כיף שזה היה!!!

תמיד הייתי המצטיינת בלימודים, אבל זה תמיד בא בלי מאמץ, תמיד היו לי תכניות גדולות, ענקיות!- לעתיד, אבל התכניות לזמן הקרוב נשארו זהות- לישון, לישון, לישון, אה, ולבלות כמובן, אבל אחר כך לישון, זה נורא מעייף…

תמיד נהניתי מחיזורים של בחורים, ונהניתי עוד יותר, לא להתחייב, לא להחליט, זה היה חלק מהחופש הזה, תמיד היה לי ברור שבעתיד, כשאהיה קצת יותר רצינית וארצה ילדים, אהיה אם חד הורית, היה ברור לי שחתונה זה לא בשבילי, לא שאני נגד, אני בחורה עם המון כבוד למסורת, אבל חופש זה הערך העליון שמוביל (הוביל- ב ע ב ר…) את חיי, ונישואים נראו לי כמשהו שעלול להגביל את החופש שלי….

אז נכנסתי להריון ממישהו שמאד אהב אותי, אבל לא היה מסוגל להתמודד עם הסירוב שלי להתחתן ופרש…(האמת? הוקל לי….מה אעשה עם זה בהמשך הדרך? על זה עוד נדבר…:)

בהריון היתה לי הלגיטימציה לעצלנות המהנה

ההריון עבר לי ממש, אבל ממש בכיף…שום בחילות, שום הקאות, הבטן יצאה רק בסביבות חודש שביעי, המשכתי לבלות ולצאת למסיבות (כמובן בלי שתייה ועם זהירות מאנשים מעשנים), ובגלל שזה היה הריון בסיכון גבוה, בגלל בעיות בריאותיות שלי, גם היתה לי סוף סוף לגיטימציה בזמן הזה לעצלנות המהנה שחייתי בה….גם היה כל כך כיף להיות "זאת שהעזה ללכת עם החלום שלה" “שתמיד אמרה שלא תתחתן" “יואו, כל הכבוד לה, חיה את החיים כמו שתמיד רצתה"…הייתי באופוריה, כבר אמרתי? שום דבר לא הכין אותי לשלב הבא….

אני כל כך רוצה לשתף ולחלוק את מה שעובר עלי בימים אלה… ולא יודעת מאיפה להתחיל…אני רוצה לקטר וליילל ולבכות ולהתלונן (בהמשך תבינו שלא חסר על מה…), אבל עם זאת, נמאס לי כבר מלדבר בטון כל עייף ולא מרוצה. אני קרועה בין הרצון לספר בצורה אמיתית מה קורה ואיך אני מרגישה, לבין הצורך (הקיומי לדעתי) לעטוף את הדברים בכל זאת בעטיפה יפה, להיות האם החד הורית שעומדת מול הקשיים בצורה הטובה ביותר ומראה שאפשר, יואו…איך רציתי להיות האמא הזאת…

זו רק אני שרוצה לדבר על הקושי בלי לחנוק אותו באמירה חיובית בסוף?

אני כל כך הרבה פעמים קוראת ומדברת עם אמהות אחרות, ובאמת לא יצא לי לפגוש הרבה שלא חשות את הצורך לסיים כל תלונה או מירמור ב"הפי אנד" לומר את המילה האחרונה של "אבל עזבי, למרות הכל ילדים זה הייעוד ולא הייתי מותרת על זה …” זו רק אני שלא רוצה לסיים בהפי אנד? זו רק אני שרוצה לדבר על הקושי בלי לחנוק אותו באמירה חיובית בסוף? רוצה פשוט לתת לרגשות השליליים (העייפות, הדיכאון וחבריהם) להישפך החוצה?

טוב, אני מניחה שזה היה אחד הקטעים הפחות מזמינים ונעימים לקריאה, אני באמת מצטערת, אני מניחה  שאני עצמי הפכתי להיות  אחת הנשים המעייפות (לא להאמין, אני, שתמיד תייגו אותי בתור שמחת חיים מהלכת, הבליינית הכי כיפית…) מקווה  שאצליח בכל זאת לעבור את ועדת הקבלה, יש לי תחושה שההמשך יהיה יותר אופטימי (מעניין יותר הוא בטוח יהיה, נשבעת לכן).

הנה, גם אני הייתי חייבת לסיים באיזושהי חיוביות , מעצבנת אני לפעמים…

לפוסטים נוספים של "הכי אמיתית" ושל אמהות חד הוריות  נוספות.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

6 תגובות ל- “הייתי רוצה לעטוף הכל בעטיפה יפה”

  1. רות לב הגיב:

    רוצה לאמר לך שהצעד שעשית בלהתחיל לכתוב על הקושי שלך, הוא מעשה של אהבה גם אלייך וגם לילדך. מוזמנת מאוד לקרוא מאמר שכתבתי על ההשתקה של הקושי והפער בין הפנים לחוץ. נראה לי שהוא ידבר אלייך.
    הנה הקישור-
    http://www.nrg.co.il/online/55/ART2/223/864.html?hp=55&cat=305
    בכל אופן ממליצה לך מכל ליבי למצוא מקום או אדם תומך איתו תוכלי לבטא את הקושי שלך במלואו מבלי ליפות ןלעשות "הפי אנד". כאמא חד הורית לשני ילדים(גרושה) אני יודעת כמה קושי, תסכול וסיטואציות בלתי אפשריות יש לעיתים ביום יום וכמה חשוב לבטא את הרגשות האלה במלואם עם עוד אדם מבוגר ולא שיפוטי. מנסיוני האישי, ככל שאני נותנת יותר מקום לכל הרגשות שעולים בי, כך יש לי יותר מקום לילדיי וכך יש בי יותר אהבה-לי ולהם.
    בברכה, רות לונה לב (ליווי במעברי החיים)

  2. אוסי הגיב:

    נהנתי מכתיבתך מאוד.
    חד ההוריות שלך שונה משלי עם זאת הייתי שמחה לשוחח איתך 🙂
    אוסי

    • הכי אמיתית הגיב:

      בשמחה:) נראה לי שנמצא הרבה נושאים לדבר…. גם על השוני מעניין לשמוע , אני מאד אוהבת את הבלוג שלך וקוראת אותו כבר תקופה

  3. ג'וליאנה הגיב:

    כתבת נפלא. אני יכולה להגיד לך שהאימהות נופלת עלינו בהפתעה גם אם היו לנו תשעה חודשים להתכונן אליה. אף אחד לא מכין אותנו לחוסר השינה ולדאגות הרבות שצצות להן סביב ההורות וכל הפרטים הקטנים שאנחנו צריכות לדאוג להם.
    לעשות את זה בלי בן זוג זה אומץ אפילו אם קשה ואפילו אם לפעמים את מרגישה שאת לא עומדת בזה.
    (בהחלט הייתי יכולה להיות במצבך אבל דברים התגלגלו אחרת אצלי ונעשו בחירות אחרות)
    תכתבי על הכל ותדעי שאת לא לבד בעניין הזה.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

עוגת השוקולד הראשונה שלי כאמא

מאת :

21 באפריל 20134 תגובות

מתוך אמהות ובנות, לכל אמא

אולי משהו בזה מזכיר לי גם את אמא שלי ובשל כך מאוד מרגש אותי.
מאד אהבתי את עוגות השוקולד שאמא הכינה לי
ובכל אירוע, גם כאדם בוגר,
כאשר התבקשתי או התנדבתי להביא עוגה,
הייתי מבקשת מאמא שתכין לי את העוגה הטעימה שלה.

הפסיכולוגית שלי מיהרה להגדיר: "התנפצות האשליה"

מאת :

13 בינואר 20132 תגובות

מתוך אחרי לידה, קושי אחרי לידה

כל כך חיכיתי לו, שנים שאני מדמיינת איך זה יראה, איך זה ירגיש. שנים חיכיתי להריון הזה, מגיל 16 בערך שקעקעתי על עצמי מלאכית בהריון. הריון היה נראה לי כמו שיא הנשיות, שיא הפריון, שיא היופי, הייתי מסתכלת בכמיהה על נשים בהריון, עוד בתור ילדה, ושואלת את אמא: "מתי תורי"?

ההריון הגיע דיי בקלות, אך כמו שהפסיכולוגית שלי מיהרה להגדיר, "התנפצות האשליה" לא איחרה להגיע. מלכתחילה ההריון לווה בבחילות והקאות, סחרחורות, הרגשה כללית רעה, שמירת הריון ולידה טבעית, שלא מבחירה.

יש לי גוף כזה, מוזר. לא נותן שיעזרו לו, נלחם לבד. האפידורל וחומרי הרגעה לא משפיעים עליו, פעמיים מחט ענקית בגב ואין כלום ,לא נרדם…

אז, למה יצאתי למסע בכלל ? לידה טבעית- מסע אישי.חלק 4

מאת :

29 באוקטובר 201020 תגובות

מתוך לידה טבעית- מסע אישי, סיפורי לידה

מהמקום שאני נמצאת בו, שאני פוגשת אמהות אחרי הלידה, אני רואה שאותן אמהות ששמעו את האמירה הזאת בקורס הכנה ללידה, במשפחה או מחברות, מגיעות ללידה במחשבה של "אני יכולה. כל אישה יכולה. זה הטבע שלנו ללדת ללא אפידורל. אם נשים אחרות יכולות ללדת בלי אפידורל, אז גם אני יכולה". ואז- הלידה לא מתפתחת לפי התכנון, האכזבה והתסכול בשיאם והנה, עוד מתכון ללידה טראומטית (כאילו שחסרים מתכונים…).