הייתי רוצה לעטוף הכל בעטיפה יפה

מאת : הכי אמיתית

22 במרץ 2011 | 6 תגובות

זו רק אני שרוצה לדבר על הקושי בלי לחנוק אותו באמירה חיובית בסוף? שרוצה פשוט לתת לרגשות השליליים (העייפות, הדיכאון וחבריהם) להישפך החוצה?

מתוך אחרי לידה, אמהות חד הוריות

איזה מהפך…

שום דבר  לא באמת הכין אותי לזה…לזכותי יאמר שכאשר אנשים שאלו אותי בהריון: את קולטת למה את נכנסת?" תמיד עניתי שלא ,אין לי מושג למה אני נכנסת. ובכל זאת, אני עכשיו קולטת באיזו אופוריה, גן עדן של שוטים הייתי…

אני עכשיו צוחקת כשאני נזכרת איך הכרזתי בביטחון שבעזרת השם, כשהילד יגיע לגיל חודש, אני רוצה להשאיר אותו עם ההורים ולנסוע לשבוע חופש להתאוורר… הרי זה אוגוסט, ותמיד בקיץ אני נוסעת, מה זאת אומרת?!…

איזה אשליות מתוקות!!!

טוב…אז מהתחלה.

עד ללידה חייתי בחופש אחד גדול

עד לפני שמונה חודשים, כן כן, ממש עד ללידה, הייתי בחורה שחיה בחופש אחד גדול, ענק, טוטאלי!! יואו! איזה כיף שזה היה!!!

תמיד הייתי המצטיינת בלימודים, אבל זה תמיד בא בלי מאמץ, תמיד היו לי תכניות גדולות, ענקיות!- לעתיד, אבל התכניות לזמן הקרוב נשארו זהות- לישון, לישון, לישון, אה, ולבלות כמובן, אבל אחר כך לישון, זה נורא מעייף…

תמיד נהניתי מחיזורים של בחורים, ונהניתי עוד יותר, לא להתחייב, לא להחליט, זה היה חלק מהחופש הזה, תמיד היה לי ברור שבעתיד, כשאהיה קצת יותר רצינית וארצה ילדים, אהיה אם חד הורית, היה ברור לי שחתונה זה לא בשבילי, לא שאני נגד, אני בחורה עם המון כבוד למסורת, אבל חופש זה הערך העליון שמוביל (הוביל- ב ע ב ר…) את חיי, ונישואים נראו לי כמשהו שעלול להגביל את החופש שלי….

אז נכנסתי להריון ממישהו שמאד אהב אותי, אבל לא היה מסוגל להתמודד עם הסירוב שלי להתחתן ופרש…(האמת? הוקל לי….מה אעשה עם זה בהמשך הדרך? על זה עוד נדבר…:)

בהריון היתה לי הלגיטימציה לעצלנות המהנה

ההריון עבר לי ממש, אבל ממש בכיף…שום בחילות, שום הקאות, הבטן יצאה רק בסביבות חודש שביעי, המשכתי לבלות ולצאת למסיבות (כמובן בלי שתייה ועם זהירות מאנשים מעשנים), ובגלל שזה היה הריון בסיכון גבוה, בגלל בעיות בריאותיות שלי, גם היתה לי סוף סוף לגיטימציה בזמן הזה לעצלנות המהנה שחייתי בה….גם היה כל כך כיף להיות "זאת שהעזה ללכת עם החלום שלה" “שתמיד אמרה שלא תתחתן" “יואו, כל הכבוד לה, חיה את החיים כמו שתמיד רצתה"…הייתי באופוריה, כבר אמרתי? שום דבר לא הכין אותי לשלב הבא….

אני כל כך רוצה לשתף ולחלוק את מה שעובר עלי בימים אלה… ולא יודעת מאיפה להתחיל…אני רוצה לקטר וליילל ולבכות ולהתלונן (בהמשך תבינו שלא חסר על מה…), אבל עם זאת, נמאס לי כבר מלדבר בטון כל עייף ולא מרוצה. אני קרועה בין הרצון לספר בצורה אמיתית מה קורה ואיך אני מרגישה, לבין הצורך (הקיומי לדעתי) לעטוף את הדברים בכל זאת בעטיפה יפה, להיות האם החד הורית שעומדת מול הקשיים בצורה הטובה ביותר ומראה שאפשר, יואו…איך רציתי להיות האמא הזאת…

זו רק אני שרוצה לדבר על הקושי בלי לחנוק אותו באמירה חיובית בסוף?

אני כל כך הרבה פעמים קוראת ומדברת עם אמהות אחרות, ובאמת לא יצא לי לפגוש הרבה שלא חשות את הצורך לסיים כל תלונה או מירמור ב"הפי אנד" לומר את המילה האחרונה של "אבל עזבי, למרות הכל ילדים זה הייעוד ולא הייתי מותרת על זה …” זו רק אני שלא רוצה לסיים בהפי אנד? זו רק אני שרוצה לדבר על הקושי בלי לחנוק אותו באמירה חיובית בסוף? רוצה פשוט לתת לרגשות השליליים (העייפות, הדיכאון וחבריהם) להישפך החוצה?

טוב, אני מניחה שזה היה אחד הקטעים הפחות מזמינים ונעימים לקריאה, אני באמת מצטערת, אני מניחה  שאני עצמי הפכתי להיות  אחת הנשים המעייפות (לא להאמין, אני, שתמיד תייגו אותי בתור שמחת חיים מהלכת, הבליינית הכי כיפית…) מקווה  שאצליח בכל זאת לעבור את ועדת הקבלה, יש לי תחושה שההמשך יהיה יותר אופטימי (מעניין יותר הוא בטוח יהיה, נשבעת לכן).

הנה, גם אני הייתי חייבת לסיים באיזושהי חיוביות , מעצבנת אני לפעמים…

לפוסטים נוספים של "הכי אמיתית" ושל אמהות חד הוריות  נוספות.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

6 תגובות ל- “הייתי רוצה לעטוף הכל בעטיפה יפה”

  1. רות לב הגיב:

    רוצה לאמר לך שהצעד שעשית בלהתחיל לכתוב על הקושי שלך, הוא מעשה של אהבה גם אלייך וגם לילדך. מוזמנת מאוד לקרוא מאמר שכתבתי על ההשתקה של הקושי והפער בין הפנים לחוץ. נראה לי שהוא ידבר אלייך.
    הנה הקישור-
    http://www.nrg.co.il/online/55/ART2/223/864.html?hp=55&cat=305
    בכל אופן ממליצה לך מכל ליבי למצוא מקום או אדם תומך איתו תוכלי לבטא את הקושי שלך במלואו מבלי ליפות ןלעשות "הפי אנד". כאמא חד הורית לשני ילדים(גרושה) אני יודעת כמה קושי, תסכול וסיטואציות בלתי אפשריות יש לעיתים ביום יום וכמה חשוב לבטא את הרגשות האלה במלואם עם עוד אדם מבוגר ולא שיפוטי. מנסיוני האישי, ככל שאני נותנת יותר מקום לכל הרגשות שעולים בי, כך יש לי יותר מקום לילדיי וכך יש בי יותר אהבה-לי ולהם.
    בברכה, רות לונה לב (ליווי במעברי החיים)

  2. אוסי הגיב:

    נהנתי מכתיבתך מאוד.
    חד ההוריות שלך שונה משלי עם זאת הייתי שמחה לשוחח איתך 🙂
    אוסי

    • הכי אמיתית הגיב:

      בשמחה:) נראה לי שנמצא הרבה נושאים לדבר…. גם על השוני מעניין לשמוע , אני מאד אוהבת את הבלוג שלך וקוראת אותו כבר תקופה

  3. ג'וליאנה הגיב:

    כתבת נפלא. אני יכולה להגיד לך שהאימהות נופלת עלינו בהפתעה גם אם היו לנו תשעה חודשים להתכונן אליה. אף אחד לא מכין אותנו לחוסר השינה ולדאגות הרבות שצצות להן סביב ההורות וכל הפרטים הקטנים שאנחנו צריכות לדאוג להם.
    לעשות את זה בלי בן זוג זה אומץ אפילו אם קשה ואפילו אם לפעמים את מרגישה שאת לא עומדת בזה.
    (בהחלט הייתי יכולה להיות במצבך אבל דברים התגלגלו אחרת אצלי ונעשו בחירות אחרות)
    תכתבי על הכל ותדעי שאת לא לבד בעניין הזה.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

האם נכון בכלל לרצות דברים בהקשר של לידה?

מאת : שירה דרוקר

13 ביוני 201214 תגובות

מתוך הכנה ללידה ולאמהות, הריון

אני מרגישה היום כשאני חולה היא כמו שהרגשתי בלידה.

אין לי שליטה על הגוף שלי. הוא כואב, הוא חלש, קורים לו כל מיני דברים, ואין לי הרבה מה לעשות חוץ מלקבל את זה.

זאת תחושה שדי מבאסת אותי.

המחשבה האוטומטית היא – תגידו לי מה לעשות כדי שזה יעבור ואני אעשה הכול!

אבל היום, כמו בלידה, הדברים כנראה יקרו מאליהם. זה לא בשליטתי ולא נתון להשפעתי או לבחירתי.

אני נזכרת בחוסר האונים שהרגשתי בלידה ולא יודעת אם אני רוצה לעבור את זה שוב. אני לא מוכנה לזה כרגע.

כבוד לתחושות מוקדמות- חלק ב'

מאת : ורד ל

20 ביולי 20110 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון

על החששות כבר כתבתי וגם על התחושות המוקדמות והאנרגטיות המוזרה של כל התהליך הזה שחשתי.

ובאמת הגיע יום בו היה יותר דימום, בעצם היה ממש דימום, להבדיל מהכתמים החומים שהיו שם קודם לכן. אני חושבת שזה היה בשבוע 7-8, טוב, הכל ממש התחלתי בסה"כ.

באותו היום הרגשתי קצת יותר כבדה והיו קצת יותר כאבים עמומים כאלה, כך שמצאתי עצמי מתנהלת דיי באיטיות ושמחתי כבר להגיע לסוף היום, כשהילדים שכבו כבר לישון והיה לי קצת זמן שקט עם עצמי ובנזוגי.

הלידה- משקאות, קמעות, מה שיכול לעזור ברוך הבא…

מאת : אבא בתול

20 בפברואר 20112 תגובות

מתוך הריון, סיפורי לידה

אישתי ממשיכה להתפתל, הרופאים ממליצים על הליכה קלה, אנו מדדים לעגלת הקפה. קרואסונים קפה וציר ועוד ציר… מותשים אנו מקבלים את הטפסים ועולים למחלקה. איבדנו תחושה של זמן…..יושבים במסדרון ומחכים שמשהו יתקדם, בנתיים אני שב ומעסה, אנו יוצרים סביבנו מעין בועה. עומדים במסדרון של מחלקת יולדות נושמים, מתחבקים. רק אני והיא כול העולם הופך למעין תפאורה, יחד אנו מטפסים במעין מבוך המורכב מגרמי מדרגות אינסופיים, הרגליים כבר כואבות שנינו עפוצים לחלוטין, מסוממים מעייפות.

שוב התחברות למוניטור, ובין לבין טלפונים ומסרונים, בני משפחה מעבירים מסרים רוצים להתעדכן. אני הופך בהדרגה למעין קשר בחזית, מעביר תשדורות מקו החזית אל העורף. ככל שחולפות השעות הלחץ גובר, האמהות מעבירות הילוך, אין ספור עצות מועברות.