'אשת חיל'- ליהיא לפיד. כל זה קרה גם לי!! הצילו !!

אשת חיל של ליהיא לפיד. (הוצ' כנרת זמורה-ביתן 221 עמוד)

הסיפור מתחיל בחלום, מה קורה אחרי שהקריאו לנו את המשפט: "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה…"כמו שאומרים, ועכשיו מתחילים החיים האמיתיים (בעיקר אני שומעת את זה אחרי המזל טוב להולדת הילד הראשון, וזה נכון עד כאב).

החיים מתנהלים בשני קווי סיפור: קו אחד גנרי, בה היא קוראת לגיבורים בשמות התואר, 'הנסיך' או 'הנסיכה', ולילדים היא קוראת 'היורשים'. הקו השני הוא המציאות לאשורה, ההתנגשות של המציאות מול הפנטזיה, אותה מציאות שכל כך הרבה אמהות טריות תוהות, איך לא אמרו לנו על זה קודם, איזה מן קונספירציה קרתה פה למען המשכיות המין האנושי…

האמהות של ליהיא ניבטת מתוך אספקלריה של נופים תל אביבים ושפה אינטרנטית. היא מציירת את המירוץ של המשפחה הממוצעת עם 2.2 ילדים בארץ הקונפליקטים שמלווים אמהות, האם לגדל את הילד או לחשוב קצת על עצמי והגשמה או שומו שמיים קריירה. מעניין מה היה קורה לאמהות אם לא היינו במרדף נצחי אחר כסף?

הגיבורה מזהה שהיא שמה את עצמה בעדיפות אחרונה

המסע שהגיבורה עוברת בין דפי הספר מלמד אותה לזהות שהיא שמה את עצמה בעדיפות אחרונה (כמה אמהי מצידינו לעשות את זה… איך זה שהילד נקי ומצוחצח ואנחנו מלאות כתמי פליטה ?). היא מנהלת מעל דפי הספר דיאלוג בין הפרט לבין מוסכמות החברה בה היא חיה.  הנסיכה הופכת לאט למלכה, אבל אם לרגע חשבת שזה שדרוג, היא מפרטת: "מלכה כמו כל אלה שיש שבאגדות. כמו שהיא נשבעה לעצמה לא להיות לעולם. מלכה שמתעסקת בפרטים הקטנים, שחיה את הפרטים הקטנים, שכועסת על כל העולם, מלכה נרגנת וחמוצה, עם פרצוף שהמרירות מעקמת לו את זויות הפה, העיקום הזה שיכול לכער גם את הפנים הכי יפות. מלכה שכועסת על שתהילתה, יופיה ונעוריה נבלו." (עמ' 117)

(אוף כמה שגם אני נהייתי כזו לאחר הלידה, ביץ' במובן הלא מחמיא של המילה – אבל אנ צודקת !!!)

הקושי שהיא מתמודדת מולו אינו רק הורות, אלא הורות לילדה אוטיסטית, שגורמת לה לשבר, לשאילת שאלות נוקבות ולשחיקה מתוך נתינה עד הקרבה עצמית מוחלטת על מזבח האמהות.

כל זה קורה בד בבד לאיש שלה, שעובר מסלול אחר במקצת. כן, הוא חלק מההורות, אבל הוא לא עולה על המזבח. כדי לתמוך במשפחה החדשה, הוא עובד יותר קשה ויותר שעות, מה שמרחיק אותו יותר, ומאפשר לו עולם אלטרנטיבי בד בבד. הקרע מתחיל והולך ומתרחב כחלק מאותו מסע – הפרידה בלתי נמנעת. האיזון העדין בין נתינה לילדים ובין משיכה לגבר, ובין ההגשמה העצמית, על רקע מנגינת הפחדים והאמיתות הבסיסיות שמרכיבות את מציאותה הרגשית מלוות אותי בספר, דרך הסלאלום של מצבי הרוח, של הדיכאון והפחד, או התרוממות הרוח.

כל זה קרה גם לי !! הצילו !!

אני קוראת את הספר לראשונה בהריון בחודש השביעי. הספר, על אף שאני זוכרת שהוא חיים של מישהי אחרת, עצם העובדה שחייה מהדהדים עם חיים של כל כך הרבה נשים נוספות בישראל, נוטע בי תחושה של דיכאון קל: האם גם אני עומדת לעבור בנתיב המירוץ הבלתי נדלה הזה? עם  הילד שלי ובן הזוג שלי?

ועכשיו אני קוראת את הספר שוב, אמא לתינוק מהמם בן שבעה חודשים, כן, כל זה קרה גם לי! אללי.. הצילו!!

אחרי הפרידה מבן הזוג שלה הם נפגשים על מפתן גן הילדים, ופתאום מדברים: "והוא אמר לי שזו הייתה רק שריטה. ולא הבנתי. והוא אמר לי שאולי באמת הייתה שריטה, כי תמיד יש שריטות בדברים ישנים, וחבל לו נורא שהנסיכה בחרה לראות רק את השריטה. שהיא יכלה לבחור אחרת. ממש חבל כי התמונה הזו קרועה לגמרי." (עמ' 206).

"אני ממהרת להחזיר לעצמי את ראיית הרנטגן, השולה מתוך משפטים שאנשים פולטים את ההשקפה שלהם המנתבת את חייהם. "הקרבתי בלי לשאול אם מישהו צריך את ההקרבה הזו בכלל" (עמ' 208). "וחשבתי כמה התעסקתי במה הייתי רוצה לשנות…אני המון זמן לא שמחתי ממה שכן היה." (עמו' 210).

היא מסיימת את המסע שלה בתובנה הזו: "וחשבתי בפעם הראשונה, אחרי המון זמן, על מה אני רוצה. לא מה אני רוצה מאחרים, לא מה אני רוצה שאחרים יעשו, יהיו, יתנו לי, אלא מה אני רוצה בשבילי". (עמ' 214).

המסע שהגיבורה עוברת מביא לתובנה שקטה אך עוצמתית, בו היא לוקחת את המושכות חזרה לידיה. וזו נקודת האור. היא מבינה גם בסוף שהיא כן רוצה להיות בזוגיות וממשיכה את המסע שלה שלא נגמר, מתוך מקום מפוייס יותר.

עדיין זעקת האמהות היא בדידות ועייפות- איך אנחנו יוצרות לנו תחליף לשבט ?

ועכשיו, אני שואלת את עצמי. כשקראתי את הספר בהריון, אמרתי זו היא וזו אני, בוא נעשה הפרדה, לי זה לא יקרה, והתבאסתי לקרוא, על אף שהספר זרם וקלח. עכשיו, אני אומרת, זו נושאת הדגל ומדליקת הפנס בחושך לאמהות שעמוק בתוך הבוץ הזה.. (קצת פואטי אני יודעת).

בכל אופן, כל זעקות השבר של אמהות טריות, על איך לא סיפרו לנו שככה הולך להיות, פתאום מקבלות אצלי פרספקטיבה שונה: זה לא שלא אומרים, זה שאנחנו מטאטות הצידה (לפני הלידה) וזה נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשניה! שום דבר לא יעמוד בדרכינו כי זה מה שהחלטנו שרצינו – ואז כשזה כבר פה, זה בלתי הפיך…

מה שבעיקר מעניין היה לי, זה לערוך את הביקורת שכבר כתבתי מחדש, עבור 'נשים מדברות אמהות', ופתאום לראות את שינוי הדרסטי בזווית הראייה שלי את הדברים! תיעוד בזמן אמת…

אני לא מדברת על זה שחשבתי שהתינוק יישן 16 שעות ביום ואני אוכל לעבוד בזמן הזה, כמה תמימה הייתי 🙂

כולם מדברים על זה שאילו היינו חיים בשבט החיים היו לנו הרבה יותר קלים, וכבר היום יש תחליפים כאלו או אחרים, של מנגנוני תמיכה באמהות, אבל עדיין זעקת האמהות היא הבדידות והעייפות. איך אנו יוצאות מזה ויוצרות לנו תחליף לשבט? אולי אתר כזה הינו התחלה, אבל יש לנו עוד דרך ארוכה…

 ** תום אלרום, אמא של איירי, עורכת לשונית וכותבת בלוג ספרים ספרים חדשים | ספרים מומלצים

עוד כתיבה בנושא:

הרהורים של חודש אחרי לידה / איריס גומס סתם יום של חול / אמא אנונימית ימים טובים יותר / עלמה אני מרגישה שהחיים סוחבים אותי/ שירה דרוקר   גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

מי אני ?

נעים להכיר, אני לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר ומלווה רגשית נשים בהריון, אחרי לידה ובהורות. אני בת 45, נשואה, אמא לשניים (16,9) ואוהבת העמקה, מוסיקה מקפיצה, לצלם, ולהיות בחברת נשים משובחות.

אני אוהבת להיפגש וללוות נשים רגישות (תכונת הרגישות) שחוות את ההורות בעוצמה, שמרגישות רגשות שלפעמים מכניסים אותן ללופים מחשבתיים, והן לא יודעות עדיין איך להתמודד איתם.

אם את מרגישה צורך במרחב עבור עצמך בזמן ההריון, אחרי לידה ובהורות, מקום שבו תוכלי להיות כפי שאת, להבין מה עובר עלייך ולקבל כלים להתמודדות, אז תהליך ליווי רגשי בהורות יכול להתאים לך. 

את יכולה לקרוא את הפרטים על תהליך הליווי, לשים לב אם את מתחברת למהות ולצורך, וליצור איתי קשר על כל שאלה שעולה בך.

כדי לקרוא עוד קצת עליי, אפשר לקרוא בבלוג שלי או על מי אני

אשמח לפגוש אותך, לימור. 

רוצה להתעדכן בתכנים החדשים?

צרי קשר

אנחנו עדיין לא מכירות, אבל את יכולה להרגיש בנוח לשאול אותי כל שאלה.

חשוב לי שתדעי שהשאלה שלך נשמרת אצלי
באופן חסוי ואני שומרת על הפרטיות שלך באופן הדוק.

אני פה.

שתהיה לך הורות טובה ומשמעותית, לימור

× איך אפשר לעזור לך?