'אשת חיל'- ליהיא לפיד. כל זה קרה גם לי !! הצילו !!

מאת : תום אלרום

8 במרץ 2011 | 10 תגובות

כולם מדברים על זה שאילו היינו חיים בשבט, היה לנו הרבה יותר קל, אבל עדיין זעקת האמהות היא הבדידות והעייפות. איך אנו יוצאות מזה ויוצרות לנו תחליף לשבט?

מתוך אחרי לידה, ספרים לאמהות

אשת חיל של ליהיא לפיד. (הוצ' כנרת זמורה-ביתן 221 עמוד)

הסיפור מתחיל בחלום, מה קורה אחרי שהקריאו לנו את המשפט: "והם חיו באושר ועושר עד עצם היום הזה…"כמו שאומרים, ועכשיו מתחילים החיים האמיתיים (בעיקר אני שומעת את זה אחרי המזל טוב להולדת הילד הראשון, וזה נכון עד כאב).

החיים מתנהלים בשני קווי סיפור: קו אחד גנרי, בה היא קוראת לגיבורים בשמות התואר, 'הנסיך' או 'הנסיכה', ולילדים היא קוראת 'היורשים'. הקו השני הוא המציאות לאשורה, ההתנגשות של המציאות מול הפנטזיה, אותה מציאות שכל כך הרבה אמהות טריות תוהות, איך לא אמרו לנו על זה קודם, איזה מן קונספירציה קרתה פה למען המשכיות המין האנושי…

האמהות של ליהיא ניבטת מתוך אספקלריה של נופים תל אביבים ושפה אינטרנטית. היא מציירת את המירוץ של המשפחה הממוצעת עם 2.2 ילדים בארץ הקונפליקטים שמלווים אמהות, האם לגדל את הילד או לחשוב קצת על עצמי והגשמה או שומו שמיים קריירה. מעניין מה היה קורה לאמהות אם לא היינו במרדף נצחי אחר כסף?

הגיבורה מזהה שהיא שמה את עצמה בעדיפות אחרונה

המסע שהגיבורה עוברת בין דפי הספר מלמד אותה לזהות שהיא שמה את עצמה בעדיפות אחרונה (כמה אמהי מצידינו לעשות את זה… איך זה שהילד נקי ומצוחצח ואנחנו מלאות כתמי פליטה ?). היא מנהלת מעל דפי הספר דיאלוג בין הפרט לבין מוסכמות החברה בה היא חיה.  הנסיכה הופכת לאט למלכה, אבל אם לרגע חשבת שזה שדרוג, היא מפרטת: "מלכה כמו כל אלה שיש שבאגדות. כמו שהיא נשבעה לעצמה לא להיות לעולם. מלכה שמתעסקת בפרטים הקטנים, שחיה את הפרטים הקטנים, שכועסת על כל העולם, מלכה נרגנת וחמוצה, עם פרצוף שהמרירות מעקמת לו את זויות הפה, העיקום הזה שיכול לכער גם את הפנים הכי יפות. מלכה שכועסת על שתהילתה, יופיה ונעוריה נבלו." (עמ' 117)

(אוף כמה שגם אני נהייתי כזו לאחר הלידה, ביץ' במובן הלא מחמיא של המילה – אבל אנ צודקת !!!)

הקושי שהיא מתמודדת מולו אינו רק הורות, אלא הורות לילדה אוטיסטית, שגורמת לה לשבר, לשאילת שאלות נוקבות ולשחיקה מתוך נתינה עד הקרבה עצמית מוחלטת על מזבח האמהות.

כל זה קורה בד בבד לאיש שלה, שעובר מסלול אחר במקצת. כן, הוא חלק מההורות, אבל הוא לא עולה על המזבח. כדי לתמוך במשפחה החדשה, הוא עובד יותר קשה ויותר שעות, מה שמרחיק אותו יותר, ומאפשר לו עולם אלטרנטיבי בד בבד. הקרע מתחיל והולך ומתרחב כחלק מאותו מסע – הפרידה בלתי נמנעת. האיזון העדין בין נתינה לילדים ובין משיכה לגבר, ובין ההגשמה העצמית, על רקע מנגינת הפחדים והאמיתות הבסיסיות שמרכיבות את מציאותה הרגשית מלוות אותי בספר, דרך הסלאלום של מצבי הרוח, של הדיכאון והפחד, או התרוממות הרוח.

כל זה קרה גם לי !! הצילו !!

אני קוראת את הספר לראשונה בהריון בחודש השביעי. הספר, על אף שאני זוכרת שהוא חיים של מישהי אחרת, עצם העובדה שחייה מהדהדים עם חיים של כל כך הרבה נשים נוספות בישראל, נוטע בי תחושה של דיכאון קל: האם גם אני עומדת לעבור בנתיב המירוץ הבלתי נדלה הזה? עם  הילד שלי ובן הזוג שלי?

ועכשיו אני קוראת את הספר שוב, אמא לתינוק מהמם בן שבעה חודשים, כן, כל זה קרה גם לי! אללי.. הצילו!!

אחרי הפרידה מבן הזוג שלה הם נפגשים על מפתן גן הילדים, ופתאום מדברים: "והוא אמר לי שזו הייתה רק שריטה. ולא הבנתי. והוא אמר לי שאולי באמת הייתה שריטה, כי תמיד יש שריטות בדברים ישנים, וחבל לו נורא שהנסיכה בחרה לראות רק את השריטה. שהיא יכלה לבחור אחרת. ממש חבל כי התמונה הזו קרועה לגמרי." (עמ' 206).

"אני ממהרת להחזיר לעצמי את ראיית הרנטגן, השולה מתוך משפטים שאנשים פולטים את ההשקפה שלהם המנתבת את חייהם. "הקרבתי בלי לשאול אם מישהו צריך את ההקרבה הזו בכלל" (עמ' 208). "וחשבתי כמה התעסקתי במה הייתי רוצה לשנות…אני המון זמן לא שמחתי ממה שכן היה." (עמו' 210).

היא מסיימת את המסע שלה בתובנה הזו: "וחשבתי בפעם הראשונה, אחרי המון זמן, על מה אני רוצה. לא מה אני רוצה מאחרים, לא מה אני רוצה שאחרים יעשו, יהיו, יתנו לי, אלא מה אני רוצה בשבילי". (עמ' 214).

המסע שהגיבורה עוברת מביא לתובנה שקטה אך עוצמתית, בו היא לוקחת את המושכות חזרה לידיה. וזו נקודת האור. היא מבינה גם בסוף שהיא כן רוצה להיות בזוגיות וממשיכה את המסע שלה שלא נגמר, מתוך מקום מפוייס יותר.

עדיין זעקת האמהות היא בדידות ועייפות- איך אנחנו יוצרות לנו תחליף לשבט ?

ועכשיו, אני שואלת את עצמי. כשקראתי את הספר בהריון, אמרתי זו היא וזו אני, בוא נעשה הפרדה, לי זה לא יקרה, והתבאסתי לקרוא, על אף שהספר זרם וקלח. עכשיו, אני אומרת, זו נושאת הדגל ומדליקת הפנס בחושך לאמהות שעמוק בתוך הבוץ הזה.. (קצת פואטי אני יודעת).

בכל אופן, כל זעקות השבר של אמהות טריות, על איך לא סיפרו לנו שככה הולך להיות, פתאום מקבלות אצלי פרספקטיבה שונה: זה לא שלא אומרים, זה שאנחנו מטאטות הצידה (לפני הלידה) וזה נכנס מאוזן אחת ויוצא מהשניה! שום דבר לא יעמוד בדרכינו כי זה מה שהחלטנו שרצינו – ואז כשזה כבר פה, זה בלתי הפיך…

מה שבעיקר מעניין היה לי, זה לערוך את הביקורת שכבר כתבתי מחדש, עבור 'נשים מדברות אמהות', ופתאום לראות את שינוי הדרסטי בזווית הראייה שלי את הדברים! תיעוד בזמן אמת…

אני לא מדברת על זה שחשבתי שהתינוק יישן 16 שעות ביום ואני אוכל לעבוד בזמן הזה, כמה תמימה הייתי 🙂

כולם מדברים על זה שאילו היינו חיים בשבט החיים היו לנו הרבה יותר קלים, וכבר היום יש תחליפים כאלו או אחרים, של מנגנוני תמיכה באמהות, אבל עדיין זעקת האמהות היא הבדידות והעייפות. איך אנו יוצאות מזה ויוצרות לנו תחליף לשבט? אולי אתר כזה הינו התחלה, אבל יש לנו עוד דרך ארוכה…

 ** תום אלרום, אמא של איירי, עורכת לשונית וכותבת בלוג ספרים ספרים חדשים | ספרים מומלצים

עוד כתיבה בנושא:

הרהורים של חודש אחרי לידה / איריס גומס סתם יום של חול / אמא אנונימית ימים טובים יותר / עלמה אני מרגישה שהחיים סוחבים אותי/ שירה דרוקר   גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

10 תגובות ל- “'אשת חיל'- ליהיא לפיד. כל זה קרה גם לי !! הצילו !!”

  1. אני זוכרת שכשקראתי את הספר 'אשת חיל' לפני כמה שנים, רציתי למצוא את ליהיא לפיד ולחבק אותה. פשוט להודות לה על ספר מופלא ששובר את חומת השתיקה ומדבר על הדברים שלא העזו לדבר עליהם (בזמנו לא ידעתי שיהיה לי האתר הזה..).
    באמת, אזרתי אומץ ושלחתי לה מייל אישי, לדעתי עם מילה אחת או משהו דומה: 'תודה'.
    כשהחגים התקרבו קניתי לאחיותיי ולאימי את הספר והתפלאתי שהם לא התחברו ואפילו ריחמו על הכותבת.
    מאז, שמעתי המון דעות לכאן ולכאן על הספר. שמעתי כאלה שהרגישו, כמוני, שהספר כל כך דיבר אותן ואת התחושות שלהן ויש כאלה שהרגישו שזה 'עוד' ספר ולא התחברו בכלל.
    לא קראתי את הספר שוב מאז, אבל הוא בהחלט חקוק אצלי בזיכרון כאחת החוויות המשמעותיות שכל כך הייתי צריכה- אישור שאני לא לבד במה שאני מרגישה.

  2. רינה רונן הגיב:

    מזדהה מאוד עם תגובתך לימור
    אהבתי והתחברתי מאוד מאוד לספר

  3. שירלי הגיב:

    אחד הספרים הכי חזקים ומשפיעים- עבורי. והוא שינה אותי. ממש.
    הוא נתן לי הבנה דווקא דרך הסיפור של הנסיך והנסיכה של מה אני עושה- ולאן זה יכול להגיע- איפה אני נמצאת ובעיקר- איפה אני לא רוצה להיות….
    נתקלתי בספר הזה במקרה בספרייה… ומשהו בו גרם לי להשאיל אותו… כמובן שמיד אחרי שקראתי קניתי אותו במטרה לקרוא בו שוב…וגם בכדי שאוצר כזה יהיה ברשותי.
    אני חושבת שספרים, כמו אנשים שפוגשים- מגיעים בזמן נתון בחיים בכדי לפתח אותך. שמעתי משפט חכם- לפעמים אנחנו לא בוחרים ספר, אלא הספר בוחר אותנו. אני מאמינה שהוא הגיע אלי בזמן הנכון- שאוכל באמת להבין אותו בהקשר של חיי באותה תקופה ולהפנים לתוכי את השינוי שהיה צריך לקרות…ובדיעבד אני יכולה לומר שעשה שינוי לטובה. הרגשתי שקפצתי כמה תובנות קדימה בזמן, בלי לחוות את הטעויות… חוויתי אותן דרך הספר…
    יש לליהיא לפיד יכולת כתיבה מדהימה בעיני…כתיבה עוצמתית, מרגשת, ומדוייקת להפליא בפשטותה.
    עבורי הוא היה מתנה. ועל כך אין לי אלא להודות לליהיא שפירסמה – לפי הרגשתי- חלק מליבה…

  4. ליהיא לפיד. הגיב:

    תום,
    מאוד ריגשת אותי.
    ושנדע תמיד ליהנות מהרבה רגעים של אושר:)
    תודה,
    ליהיא.

    ןלימור- עכשיו לי בא לחבק אותך:)

  5. הילה הגיב:

    קראתי אותו הרבה לפני שהייתי בהריון ועכשיו אחרי שקראתי את הפוסט הזה אני רוצה לחזור אליו ולראות איך זה מרגיש אחרי שיש לי ילדה משלי.
    תודה על הפוסט המענייין!

  6. כל הכבוד לכל האמיצות שהעזו לקרוא את הספר בהריון 🙂

  7. כפי שאמרתי לך בתום ההרצאה על הספר בבית העם בראשל"צ .קראתי את הספר בזמן שבו בני אובחן עם אוטיזם סיימתי את הספר
    עם רעד בידים ודמעות בעיניים .
    ריגשת אותי זה בהחלט ספר מומלץ לכל הנשים.

  8. ענת רפופורט הגיב:

    ספר מקסים ונוגע. שזה understatement אפילו מרוב שהוא חזק ומדויק. אני חושבת שממש חשוב לנשים בהריון לקרוא אותו. אני יודעת שקראתי אותו בהריון כחלק ממסע של הכנה לקראת הילדה שלי. לא רציתי להיות במקום של שוק והפתעה, מאוד היה חשוב לי להבין לאן אני הולכת. אני יכולה לומר שהספר הזה הראה לי המון בורות בדרך האמהות והזוגיות שאליהם לא נפלתי. תודה!

Trackbacks/Pingbacks

  1. ספרים חדשים | העצב האמיתי שבללדת בנים - 30/07/2011

    […] כדי, כבר אז היו ניצנים, ניצנים למחשבה, שבעצם – המדינה כולה, ברמה מערכתית, לא תומכת באימהות, […]

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

זואי. חיים. ביוונית. אבל לא רק.

מאת : ענבר לב אלי

6 ביולי 20142 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון

אני זוכרת את הרגע. אני יושבת במרכז לרפואת נשים ברעננה. מחכה להזרעה, אחת מיני רבות, אחרי כמה נסיונות לא מוצלחים להיכנס להריון באופן טבעי. באותם הרגעים אבא שלי בבית החולים בתל אביב, מחכה לתוצאה של הביופסיה. אני מבקשת ליצור חיים.

איך את יכולה לזהות שאת בזוגיות שמחלישה אותך?

מאת : עטרת ליפשיץ

20 בנובמבר 201116 תגובות

מתוך אחרי לידה, אלימות במשפחה, זוגיות אחרי לידה, לכל אמא

בדרך כלל אנחנו לא יודעות או יותר נכון לא מודעות. כאשר לקשר אין אופי של מכות פיסיות והאלימות מתבטאת באופן מילולי, נפשי או כלכלי קשה מאוד להבין כי את נמצאת במצב של אלימות. קשה מאוד לשייך את מה שעובר עלייך לתופעה הקשה הזו – מצב של אלימות במשפחה. הקשר בדרך כלל משלב צדדים טובים מאוד שנשברים באופן פתאומי בהתפרצויות זעם או במילים הרסניות. כל אלה נשזרים אחד בשני בדרך מניפולטיבית מאוד שמופעלת עלייך ומקשה עלייך להבין שאת במצב כזה.

להשלים עם עצמי = לעשות שלום בתוכי

מאת : אמא

8 ביוני 20144 תגובות

מתוך אני אמא מספיק טובה?, לכל אמא, רגשות אשם

בשעה 20:30 אני משכיבה את איילה ונכנסת לעשות אמבטיה.

הנה אני יכולה לנשום, היום שלי מתחיל.

אני כבר פחות מתביישת לומר, כן, אני זקוקה להמון זמן לעצמי. אני זקוקה להמון שקט והרבה מאד מרחב.