באיזו משפחה של 'אבא, אמא, שני ילדים' אני כל כך מקנאה?

מאת : אחת וזהו

14 במרץ 2011 | 15 תגובות

בלי כמיהה לעוד ילד. בלי השתוקקות. איך???

מתוך להביא עוד ילד?, לכל אמא

נתחיל דווקא מהסוף.

בדרך חזרה מהוויפאסנה, אנחנו חמישה מהמשתתפים יחד, באוטובוס לתל אביב. בחור בן 40 במערכת יחסים לא פשוטה בשבילו, בחור בן שלושים ומשהו שלא מזמן התחתן ובלי ילדים (עדיין), בחורה בת 36 לא במערכת יחסים קבועה (כרגע) ואחרי הרבה מערכות יחסים סבוכות, ואשה בת 50 גרושה עם ילדה אחת בת 20. בין כל אלו אני, עם בן זוג וילדה, ולא בקצה של שום סקאלה…

אני קולטת, בהמשך לכמה אסימונים שנפלו במהלך הוויפאסנה, שאני משווה את עצמי למודל משפחה דמיוני- לא סתם אבא, אמא, שני ילדים. אלא 'אבא, אמא, שני ילדים' פלקאטיים ומדומיינים לחלוטין.

פתאום נפרשת לפני כל קשת המשפחתיוּת האפשרית – לא החל ברווקים וכלה במשפחות מרובות ילדים, אלא דווקא הקשת האינסופית של האפשרויות בתוך המסגרת הסכמטית הזאת של אבא, אמא, שני ילדים.

באיזו משפחה של 'אבא, אמא, שני ילדים' אני כל כך מקנאה?

בציור שמוחי הקודח מצייר לי על דעת עצמו, בשחור ולבן בלבד.

אני מעבירה בראשי כל מיני משפחות 'כאלו'. ההשוואה מתפוגגת. לא רלוונטי. אין באמת הבדל ביני לבינם. ההשוואה המספרית הזאת מגוחכת. ארבעה מול שלושה….   ארבע, שלוש, שתיים, אחד, אפס….

אני במדיטציה בוויפאסאנה. גואינקה (המורֶה של השיטה, שהרצאות מצולמות שלו מוקרנות בכל ערב) מדבר על האפשרות להרגיש זרימה עדינה של תנודות, ויבראציות, בכל הגוף. אני לא מרגישה שום ויבראציות. אני רוצה כל כך להרגיש (Free Flow הוא קורא לזה. כדי להוציא את העוקץ מהתסכול אני מתחילה לקרוא לזה Flying Falafel, או סתם FF…). גואינקה חוזר ומתרה – בלי טיפת כמיהה, בלי טיפת השתוקקות לזרימה העדינה בכל הגוף! איך בלי השתוקקות? איך בלי כמיהה?

בלי כמיהה לעוד ילד. בלי השתוקקות. איך???

ככל שאני רוצה יותר למצוא איך לא לרצות כל כך, כך זה מחמיר, כמובן.

אני מחפשת בתוכי את המפתח. אין לי. אני מתחילה להיכנס לפלונטר בתוך עצמי. אני זוכרת את הפלונטר הזה מהקורס הראשון והולכת להתייעץ עם אנה, המורה שבקורס. אני לא תולה בזה הרבה תקוות, כי המורים שאני זוכרת מהקורס הראשון פשוט חזרו על מה שגואינקה אמר. אבל אנה היא אחרת. היא אומרת לי אוקיי. יש כמיהה. קשה מאוד שלא. תקבלי את זה. ומדי פעם תעבירי את המודעות כאילו יש זרימה שוטפת של תנודות עדינות. להרגיל את המיינד. התנודות שם. אולי בחלק קטנטן לאורך הזרוע פתאום תרגישי, אולי בכמה סנטימטרים על הירך. אל תנסי כל כך. זה מין מאמץ נטול-מאמץ. צריך למצוא את הגרוּב הנכון.

ובבת אחת זה כבר לא יש FF או אין FF. זה טווח שלם של אפשרויות, קצת פחות, קצת יותר. במקום מסויים, במקום אחר. וכמה ימים אחר כך, כשאני מוצאת לאט לאט את הגרוּב ומרגישה זרימה שוטפת באיזה שהוא חלק של הגוף, מיד נפתח טווח שלם נוסף של קצת יותר, קצת פחות. במקום מסויים, במקום אחר. אותו הדבר… אותו הדבר!

who the hell do you think YOU are???

מה אני חושבת שמצפה שם, מן העבר השני של 'רק עוד אחד/ת'…?

יש לי רגע אחד שבו אני רואה פתאום את עצמי מבחוץ, עם הכמיהה העצומה הזאת לזרימה של תנודות עדינות בכל הגוף. מה הקטע שלך? יה הזויה שכמותך! מי את חושבת שאת? מה נראה לך? שרק כפסע מפריד בינך לבין ההארה??? רק תתפסי את ה- FF הזה, ואת שם?

אני לא מקשרת בכלל באותו רגע. אבל שעות, או ימים, אחר כך, אני קולטת שנפל עוד אסימון. ביני לבין מה אני מדמיינת שמפרידה העובדה שיש לי 'אחת וזהו'? מה אני חושבת שמצפה שם, מן העבר השני של 'רק עוד אחד/ת'…?

באחד הימים יש לי רגע בהיר של צלילות. אני מתחברת למה שיש. לא מהמקום הכפוי של 'צריך לראות את חצי הכוס המלאה' אלא מהמקום של מה שקיים. זה מה שיש. זה מה שאין. זה זה.

מנוחה.

אני חוזרת מהוויפאסנה היישר לשבוע עמוס בעבודה. בסופו אני קורסת אל תוך מחלת גרון קלה. כולם שואלים איך היה. אני מחכה לראות מה יתבהר, אחרי שגרגרי האבק של הסופה ישקעו.

ופתאום פרץ אנרגיה. אני כותבת וכותבת, ומציירת, וצובעת את שער הכניסה. אביב.

** לבלוג של 'אחת וזהו'.

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

ילד כנראה לא. אז מה יוולד לי בתהליך הזה?/ אחת וזהו

מתאבלת על הילד שכבר לא יהיה לי/ אחת וזהו

להיות זוג עם ילדה יחידה זה כבר לא טוב בשבילי/ אחת וזהו

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

נושאים קשורים :

15 תגובות ל- “באיזו משפחה של 'אבא, אמא, שני ילדים' אני כל כך מקנאה?”

  1. אחת וזהו הגיב:

    תוספת קטנה – אחד הסיפורים שגואינקה מספר בוויפסאנה –
    אמא במשפחה ענייה בהודו נתנה 5 רופי לבן שלה, וביקשה ממנו ללכת לקנות בקבוק שמן זית.
    הילד הלך לחנות, קנה בקבוק שמן זית ורץ חזרה הביתה. בדרך מעד, הבקבוק נפל, וחצי משמן הזית נשפך. הגיע הילד בבכי מירורים הביתה: "אמא, רצתי, נפלתי, חצי בקבוק נשפך, חצי בקבוק נשפך".

    לקחה האם 5 רופי נוספים ונתנה לבנה השני, שילך ויקנה עוד בקבוק שמן זית.
    גם הוא הלך לחנות, קנה בקבוק שמן זית, ובדרכו חזרה (כיוון שמדובר רק בסיפור) מעד, הבקבוק נפל וחצי משמן הזית נשפך. הגיע הילד הביתה ואמר בשמחה: "אמא, איזה מזל, חצי בקבוק נשאר, חצי בקבוק נשאר!"

    ובסיפור, כמו בסיפור, היה גם בן שלישי. נתנה לו האם 5 רופי ושלחה אותו לקנות בקבוק שמן זית.
    גם הוא (בסיפור, כמו בסיפור) רץ, מעד, הבקבוק נפל וחצי ממנו נשפך.
    הגיע הילד הביתה ואמר לאמא שלו: "אמא, רצתי, הבקבוק נפל, חצי בקבוק נשפך. חצי בקבוק נשאר".

    הולכת עם הסיפור הזה מאוד.

    • אוסי הגיב:

      אהבתי מאוד את הסיפור.
      כחד הורית מתרומת זרע אשקר אם אומר שאין לי מחשבות ולעיתים ערגה למשפחה שמבחינתי היא אמא, אבא וילדה.
      אבל כשאני מתבוננת בחיי, אני שמחה על האפשרות שניתנה לי להיות אמא ועל הילדה המדהימה שקיבלתי לחיי.

      • אחת וזהו הגיב:

        אוסי –
        זה אחד הדברים שקלטתי בתהליך הזה- שתמיד אפשר, וטבעי, לערוג למשהו ההוא שאין.
        בשבילי 'אמא, אבא, 2 ילדים', בשבילך 'אמא, אבא וילדה' ובשביל מישהי 'אמא, אבא ו- 3 ילדים'…. ערגה היא ערגה היא ערגה. ומה שמשמח אותי מאוד, זה שככל שאני מסכימה לא לשקר ולא להכחיש שכואב לי וחסר לי, דווקא מתחזקת לי גם התחושה של מה שיש.

  2. יקרה,
    לא יכולה לתאר לך כמה אני מתרגשת לקרוא אותך.
    מרגישה שאת מעניקה לי מתנה באפשרות לראות אותך גדלה, משתנה, מתפתחת, בתנועה.
    המון תודה.

    לגבי ה'תוספת'- אשמח לשמוע קצת יותר מה הולך איתך מהסיפור.

    • אחת וזהו הגיב:

      זו חוויה חזקה לכתוב בלוג – אני יושבת וכותבת בבית, לעצמי. מדי פעם אני בדיאלוג פנימי אם זה בכלל מעניין מישהו חוץ מ'עצמי'…. ואז את קוראת ומתרגשת. וזה בעצם ברור, אני כל הזמן מתרגשת מדברים שאני קוראת בבלוגים של אחרים…. ובכל זאת.

      ובעניין ה'תוספת' –
      כשיש חצי כוס ריקה, התגובה הנפוצה היא 'תראי את חצי הכוס המלאה'.
      הבן הראשון, הפסימיסט, ראה רק את הכוס הריקה (אף פעם לא נטיתי לכיוון הפסימיסטי), השני נולד אופטימי, או הקשיב להרצאות ניו אייג' :-), וראה רק את המלאה (לשם אני מסוגלת ללכת לפעמים, אופטימיות עד כדי טמטום…), אבל זה הבן השלישי שנכנס לי עכשיו ללב – יש חצי ריק. כן. יש חצי מלא. כן. זה זה.
      ומשם אפשר להמשיך לצמוח.
      לא לראות רק את ה'אין' ולטבוע בתוכו. לא לראות רק את ה'יש' ולהתעלם/להדחיק/לטייח את ה'אין', אלא לראות את שני הדברים. להכיל את שני הצדדים. זה זה.
      אין לי 2 ילדים. יש לי ילדה. זה זה.
      איכשהו אני מרגישה שלהגיד את זה לעצמי, מרגיש כמו חיבוק.

      וכמובן שאין לי, ויש לי, גם עוד המון דברים אחרים…

  3. עלה בי משהו נוסף, שקשור ולא קשור למה שכתבת, אבל הכתיבה שלך הובילה אותי לשם.

    דרך הכתיבה שלך הנכיחה לי את התחושה הזאת שבאמת, יש כל כך הרבה דברים בחיים שברור לי איך הם צריכים להיות ולמה הם צריכים להיות ובטוחה בטוחה שזו הדרך. עסוקה בלהשיג משהו, לממש אותו במין תחושה פנימית חזקה ש'ככה זה אמור להיות'. האמנם ? האם באמת ככה זה חייב להיות ? האם זה באמת ממש הכרחי ולא יכול להיות אחרת ? האם אני עוצרת מספיק פעמים כדי לבדוק את האקסיומות שאני פועלת מתוכם ?

    ואחר כך עולה בי משהו נוסף- איך זה קורה? איך זה שאני וחברותיי גדלות לחיות מתוך אקסיומות ברורות שלעיתים לא מתאימות למציאות שלנו, לרצונות שלנו? איך זה שהדיאלוג הפנימי והבדיקה האישית שלי עם עצמי היא 'עבודה אישית' ולא משהו יומיומי, טריוויאלי ושגרתי. מתי אבד הקול המתמרד, המתנגח, שלא מתאים לו לפעול לפי אקסיומות מקובלות ? שמתחבר באופן מהיר ואינטואיטיבי לקול הפנימי, שמראה לו את הדרך הנכונה עבורו?

    • אוסי הגיב:

      לימור יקרה,

      אהבתי את שכתבת.
      יש משהו מאוד נוח לחיות בתלם ולא להתמודד עם חריגות.
      בחברה הישראלית שלנו, אנחנו עדיין נמצאים ב"תלם" גם אם יש חריגות בשנים האחרונות.
      ולכן הסתכלות על הילדים שלנו שעדיין יש בהם תמימות ומקבלים את העולם כמו שהוא היא הכי מזככת שאפשר ויש רק לקנא בהם שעדין לא קיבלו על עצמם את "עול" החברה.

  4. אושרה לין-מזרחי הגיב:

    לימור תודה על התגובה האחרונה..

  5. אחת וזהו הגיב:

    וואו. זה מעלה המון דברים, לימור.
    אני לומדת בזמן האחרון להיות פחות בטוחה. דווקא בתור מי שחרטה על דגלה לא ללכת לפי אקסיומות, ולהקשיב לקול הפנימי, אני מגלה כמה הרבה פעמים ה'קול הפנימי' הוא כל מיני אסטרטגיות שסיגלתי לי מתישהו מזמן כדי לשרוד, ועכשיו אני נאחזת בהם בביטחון רב, שאני הולכת בעקבות ה'אמת הפנימית' שלי.
    הקול המתמרד, הבנתי לא מזמן, על עצמי, גם הוא קול שפועל מול האקסיומות, מול ה'רוב', מול החברה.
    אולי הקול הפנימי שאני מחפשת לא מתמרד אלא עושה מה שנכון לו באותו רגע. בין אם זה במקרה לפי אקסיומה, או במקרה הפוך מאקסיומה.
    אבל זה קודם כל עבודה, ולפחות מנסיוני, זה באמת 'עבודה פנימית' לקלף את כל השכבות ובכלל לנסות למצוא מאיפה אני פועלת, ואז, בשאיפה, להרחיב את אפשרויות הבחירה שלי.
    אפשר לדבר על זה עוד שעות…

    ואיך זה קורה?
    זה כנראה בלתי נמנע, בלגדול בתוך חברה. שצריכה לתפקד…
    בגידול ילדים אפשר לראות כל הזמן איך בלי להתכוון, ועם להתכוון, אנחנו מנחילות להם 'אקסיומות'… כנראה שזה העניין – קודם ללמוד אותן, ואז למרוד בהן, ואז להבין אותן ומאיפה הן באות, ובסוף… בשלב הבודהה… לפעול לא מתוכן….

    • אני בשלב כזה שבו עדיין מרגישה את הצער על חברה ששמה פחות מדי דגש על הליכה עם הקול הפנימי. יחד עם כל קידוש האינדיבידואליות, אני מוצאת שרובנו די הולכים בתלם בסופו של דבר.
      מבינה את הפחד מאנרכיה ועדיין..
      מרגישה איך אני מכבדת את הקול הפנימי המתנגד של הבן שלי ומודה לו במקום מסוים, על זה שהוא לא מוותר ועדיין מתנגד לעשות דברים בדרך שלו. כמה זה חשוב.

      • אחת וזהו הגיב:

        כן. גם זה נכון וחשוב. להעיז להיות מי ש'אני' מרגישה ש'אני' באותו הרגע ולא לוותר.
        גם אם מגיעים לגיל 42 ומגלים שהשתנה מי ש'אני' מרגישה ש'אני'….

  6. מיכל הגיב:

    רק אכתוב שהתהליך שאת מתארת, פשוט כתהליך, מביא אותי לדמעות.
    כמה יושרה, כמה כנות, כמה אומץ וכמה חתירה בלתי מתפשרת לשלווה פנימית.
    תודה ששיתפת

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

העיקר הבריאות | התינוק שלי חולה

מאת : הכי אמיתית

10 באפריל 20113 תגובות

מתוך אחרי לידה, אמהות חד הוריות, שיהיו בריאים

התינוקי שלי כמעט בן תשעה חודשים ומכל מני מקומות הבנתי שזה הזמן שהוא צריך להתחיל להגיב לשם שלו. אז התחלתי לבדוק את זה וראיתי שהוא לא ממש מגיב. בשלב הזה עוד לא נלחצתי כי גם להתהפך הוא התחיל מאוחר, הוא עדיין לא יושב או זוחל…בקיצור, ממחיש את המשפט" עדיף מאוחר מאשר לעולם לא"….אז לקחתי את זה בסדר, לא מגיב לשם עכשיו, יגיב עוד חודש.

עיר מחולקת לפי דת, מאוחדת ב IVF

מאת : שרית ב.

14 באפריל 20130 תגובות

מתוך טיפולי פוריות, רוצות הריון

אני ברת מזל להיות אזרחית ישראלית שבו על פי החוק ממשלתי מסבסדת במידה רבה טיפולי פוריות. אני לא יכולה לדמיין לעצמי לעבור טיפולים כאלה, ובאותו זמן גם לעבור פשיטת רגל. מדוע הממשלה שלי כל כך נדיבה? כי היא חייבת לעודד ילודה יהודית. זהו העתיד של המדינה שלי. אני אחראית על עתידו של העם היהודי. אז זה טוב בשבילי.

הנקה שהתחילה בקושי וכאב ולבסוף הסתיימה קצת אחרי גיל שנתיים

מאת : שלומית

9 בינואר 20113 תגובות

מתוך אחרי לידה, הנקה

בבית המשכתי להניק ללא הגבלה וגם לשאוב. כ"כ כאב לי, שאמרתי לעצמי: "עכשיו אני רוצה אפידורל!" אך בכל זאת המשכתי להניק. לבסוף, הזמנתי יועצת הנקה שאישרה שאכן יש לי חלב בשפע, אך לא הועילה לי בעניין הכאבים. כשנטע היתה בת 10 ימים בלבד, כבר לקחתי אותה לרופא ילדים כדי לבדוק אם יש לה פטרייה או לשון קשורה. הרופא שלל זאת, אך שלח אותנו לבדיקה דחופה בחשד לצהבת… יועצת אחרת הורתה לי להניק רק בתנוחה צידית

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שהגעת.

מעכשיו אפשר להתעדכן בקלות בתכנים החדשים על ידי קליק אחד.

תלחצי כאן: https://bit.ly/2HXueCm

להיות אמא לתינוק ולהרגיש שאני ברכבת הרים

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם