אחרי לידה

בריתה. למה אנחנו צריכים את זה?

 בחברה ממנה אני בא טקס הברית והארוחה הנלוות אליו, מהווה מסורת שאין עליה עוררין. לעומת זאת, אירוע להולדת הבת נשמע משהו די חריג. לכל היותר, מודיעים בבית הכנסת ומגישים למתפללי בית הכנסת בורקס יבש וכוסית של ליקר וינשטוק בטעם דובדבן.

אם חושבים על זה לעומק, עצם המושג בריתה, מראה שלאירוע אין מקום משל עצמו ועל כן הוא נאלץ לחסות תחת המונח הגברי ברית עם הנטייה לנקבה. המילה שבה משתמשים לאחרונה היא, "זבד הבת", מה שנשמע יותר כמו "זיבת הבת", מחלת מין שלא קשורה כל כך למאורע אך בהחלט נותנת את התחושה בה מתייחסת החברה לאירוע.

משום שמעולם לא הייתי באירוע המציין הולדתה של בת (וזאת לעומת עשרות בריתות) בהתחלה די התנגדתי לעצם קיומו של האירוע. "למה אנחנו צריכים את זה? סתם להטריח אנשים??"

משהו בתוכי התמרד

 אשתי, כפי שכבר למדתם להכיר, לא ויתרה. "חשוב לציין את האירוע, תן לאנשים הזדמנות לחגוג איתך. חשוב מאוד שלא נעבור את לידתה של ביתנו כעוד אירוע ותו-לו, צריך לציין". שמעתי את טיעוניה והשתכנעתי, אולם שכנועים לחוד ומעשים לחוד. משהו בתוכי התמרד, ראיתי בכך מפגן ראוותני ובזבוז יקר של משאבים כלכלים, שעות פנאי והתרוצצויות בתקופה בה הכוחות כה מוגבלים.

כמו הרבה דברים בחיים, ברגע שאתה מתחיל, קשה כבר להפסיק. הכנת רשימת המוזמנים, הזמנת החברים ובני המשפחה באופן אישי, בחירת המנות. כל אלו הצטרפו בזה אחר זה לחוויה של ממש. בשיחות שערכתי עם בני המשפחה כדי להזמינם למסיבה, הרגשתי שאני פותח אט אט את עולמי.

בחברה המאופיינת באובססיה של מציצנות מחד וניכור מאידך, השיחה האישית ופתיחת המרחב האישי בפני האחר היוותה שינוי מרענן. הרגשתי שאנשים ממש שמחים לקחת חלק. על אף המרחקים הגיאוגרפים והעומסים בעבודה, הם עדיין מעוניינים במגע האישי הבלתי אמצעי שכל כך מאפיין מפגשים משפחתיים. עבורי זו הייתה הזדמנות טובה, לראות את האופק להביט אל מעבר לחיתולים ולפליטות.

אנחנו נסחפים כמו בחלום

יום האירוע הגיע,  השולחנות ערוכים, ריח האוכל באוויר. רוח קרירה נישבה בחוץ וסימנים של גשם נראו באופק. חשבתי שמזג האוויר הסוער טומן בחובו משהו סימבולי. לאורך המסיבה הרגשתי כמו ביום חתונתי, הכל עבר במהירות רבה ואנחנו נסחפים כמו בחלום. ביתי כוסתה בנשיקות של דודות (ואני חששתי מכל המחלות והשפעות שהיא נחשפת אליהן), היא הועברה מיד אל יד, עיניה חצי עצומות, מסוממת מרוב אהבה וחום. הרגשה של אושר עטפה אותי, כל כך שמחתי שהתעלינו מעל היום יום ונתנו לחברינו ובני משפחתנו את ההזדמנות לחגוג עימנו.

בעולם שבו אנו רצים ממקום למקום, שהחדשות מתעדכנות באופן שוטף, והאירועים שוטפים אותנו ללא רחם, דווקא היכולת לעצור ולבודד אירוע מסוים הינו דבר יוצא דופן והכרחי. בעולם שבו ישנו ים של מלל ואין שיח אותנטי המאפשר שיתוף אמיתי של תחושות, חשוב לבנות את הפלטפורמה המאפשרת למשפחה ולחברים הקרובים להתכנס ולציין.

מזל טוב!

** לכל הפוסטים של אבא בתול

9 Comments

  • Avatar

    שולי עציוני

    מקסים! קודם כל – סיבה למסיבה, למה לא? ועוד אירוע כל כך משמח… גם אני במסיבת הברית הרגשתי שהמשפחה והחברים מאד שמחו לבוא ולקחת חלק, ואפילו פשוט להיפגש אחד עם השני ולשמוע מה נשמע? דבר שני, אותי מרגיז באופן אישי שאת הולדת הבן חוגגים ברוב פאר והדר ואת הולדת הבת – נו, באמת, למי יש זמן? בבית אבי חגגנו בר-מצווה ובת-מצווה בדיוק באותו אולם עם בדיוק אותו מספר אורחים. שמחה של בן ושמחה של בת צריכים להיות זהים. למה לא, בעצם?

  • Avatar

    שלומית ארד

    מזל – טוב.
    כתבת יפה מאוד.
    גם אני קצת הצטערתי בדיעבד שלא ערכנו אירוע כשנולדה בתי הבכורה.
    יחד עם זאת, לדעתי, אירוע כזה לבן או בת, ראוי שיערך כ 3 חודשים אחרי הלידה, לתת לאמא זמן להתאושש, לחזור קצת לעצמה ולא להעמיס אותו בתקופה הראשונה, עם כל הקשיים.
    מחכה לפוסט הבא שלך עם התובנות על כל המתנות שקיבלתם…

  • Avatar

    דנית צור אלמוג

    הי אבא בתול,
    מרתק לקרוא את כל השערים שאתה עובר בהם, אחד אחרי השני – מתחיל מעמדה שנעה בין הסתייגות להתנגדות, אז מתרכך (בהתחלה בשביל אשתך שתחיה…) ואז מגלה עולם שלם של התנסויות שדווקא עושות לך ממש טוב. מגלה לאט לאט את עצמך בתור 'אבא', עם חלקים שעד עכשיו היו 'מחוץ לתחום'. זה מרגש בעיני 🙂

  • Avatar

    אוסי

    פוסט מקסים.
    אתה אשכנזי במקרה???
    אצלי כשנולדה ביתי גם לא רציתי לעשות מסיבה וגיסתי שתחייה הטריפוליטאית צעקה עלי: "אתם האשכנזים רק ללויות מגיעים! יאלה יש סיבה לשמוח אז לשמוח בבקשה!"
    ואכן ערכתי מסיבה להולדת ביתי והיה מקסים,טעים ומהנה.

    • Avatar

      אבא בתול

      אוסי היקרה, לא טעית אכן מיהדות אשכנז. וגם אנחנו מקפידים יותר על לווית ואזכרות מאשר על שמחות. מזל שאנחנו בדור של מיזוג גלויות, כך שהגטו האשכנזי נפרץ לטעמים ניחוחות ובעיקר תובנות חדשות.

  • Avatar

    Jack

    מכל מה שרשום, הכי אהבתי את התגובות של הנשים שאוהבות שאתה מתלבט! גבר שמתלבט זה "IN " ….

    מה אני אגיד לכם, בחברה בהמתלבטים האם לעשות איזשהו אזכור להולדת בת, או שהרעיון כמעט נופל בגלל שהאבא לא אוהב את השם "זבד הבת"… או "בריתה"… לא פשוט לחיות.

    אמהות ואבות, אנחנו רק דור אחד מרחק מהסבים שהיו אומרים עם הולדת הבת: "לא נורא….גם טוב…" – מה ההתלבטות ומה יש למדינה שלנו שאנחנו כאלה שמרנים, שלא רואים את השוויון של בתנו לאח שלה שמקרה נולד עם בולבול והיא לא??!?!

    היום כשנשים הן מהמובילות במשק, שהכל על גבן, שהן TYPE A ומצליחות להיות גם מוצלחות בקריירה, גם בבית, וגם להיראות טוב כל הזמן, איזה עוד מבחנים הגבר רוצה לעשותלהם כדי שיהיו שוות?

    אפילו כל הדיון והסיפור נראים כלקוחים משנות השבעים- תתקדמו (אה…. ודרך אגב דולה וזבד הבת הם לא באותו מישור, כי לדעתי זבד הבת חייבים לעשות כולם, ודולה, מומלץמאד שלא!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ