שעת לילה מאוחרת, אני מגיח מבית החולים והקור הירושלמי מכה בפניי. על אף החשכה אני מרגיש שעוטפים אותי אורות. שלא כדרכי, אני עוצר לנער חרדי העומד קפוא בשערי המחסום המפריד בין בית החולים לכביש המהיר, הוא עולה לרכב ואני ברוח טובה לוקח אותו עד לרחוב בו הוא מתגורר. קשה לתאר במילים רגעים של הזדככות, אולם באותן שעות חשתי כמו ביום ששבתי ארצה מהטיול שלאחר הצבא.

הזרקור הופנה אל אשתי והילדה, ואני הפכתי לתפאורה בדרמה של חיי

הרגשתי שהצלחתי להשיג חוויה ייחודית שאין שני לה, העייפות והמתח המצטבר העצימו את התחושות והפכו את החסמים הרגילים ללא רלוונטיים. חייכתי אל העולם, רציתי בקרבתם של בני האדם, חשתי צורך לחלוק ולשתף. בכל מקום אליו הגעתי קיבלו אותי בחיבוקים וחיוכים, "מה שלום האישה?", "איך הקטנה?" כמה היא שוקלת?" אין ספור שאלות הבאות על מנת לאפשר לזולת לחלוק עימך את החוויה העוצמתית. אולם אף אחד לא שאל בשלומי…

הפכתי לתפאורה בדרמה של חיי. הזרקור הופנה אל אשתי והילדה, ואני קיבלתי את תפקיד עובד הבמה המסור. מביא, מוציא, מסדר, מארגן, אולם, רחוק מאור הזרקורים. תחושת ההארה שעטפה אותי אך לפני כמה ימים התחלפה בעגמומיות. החוויה התפוגגה ואת מקומה תפסה רשימת מטלות שהלכה והתארכה. עד מהרה מצאתי את עצמי מתרוצץ לסופרמרקט, לבית המרקחת, להורים, לבית, לבית החולים וחוזר חלילה.

הרגשתי שאני פורק מעליי מעמסה גדולה

ההמולה הרבה גרמה לי אט אט להתרחק מעצמי, הרגשתי שביני לבין העולם נבנה קיר זכוכית המעמעם את הקולות והמראות ומקנה לי מעין שקט בלתי מוסבר. שוב ושוב נזכרתי בסצנת הפלישה בסרט "להציל את טוראי ריאן", התותחים רועמים ואתה חי לך בעולם משל עצמך.

נסעתי לחברים, ישבתי עימם על המרפסת. מכל הריצות שכחתי לאכול, במשך שעה ארוכה טמנתי את ראשי בצלחת. אוכל כמו פליט סודאני שנמצא על ידי כוח צה"ל אי שם בחולות הנגב. לאחר שנרגעתי התחלתי לדבר ולדבר, המילים עטפו אותי. הרגשתי שאני חייב לפרוק, התנצלתי והמשכתי. באיזשהו שלב איבדתי את תחושת הזמן, הרגשתי שאני פורק מעליי מעמסה גדולה.

"נולדה לך בת, תהיה מאושר, מה זה כל המירמור הזה?!" ניסר בראשי הקול. ניסיתי להקשיב לו ולעטות על פני הבעה אווילית של שמחה, אולם עד מהרה הרגשתי מזויף. "כן, נולדה לי בת, אנחנו משפחה. אבל מעולם לא הרגשתי כל כך בודד". פחדתי מהמחשבות שהחלו לעלות בראשי, "אולי משהו בי לא בסדר? אולי אני זקוק לטיפול?"

הגבר עדיין נתפס  כמלווה בלבד ומתוך כך הוא נדחק לשולי ההתרחשות

בדרך כלל אני אוהב להתמודד עם בעיות באמצעות יציאה מההקשר האישי והצבתן בהקשר החברתי הכולל. ככל שאני חושב על זה יותר, תחושת הבדידות שלי נובעת מכך שהמהפכה המתחוללת בחלוקת התפקידים בין גברים לנשים חוללה תמורה אמיתית במקומם של גברים בחודשי ההיריון. קורסים משותפים, הליכה משותפת לבדיקות וההתייצבות המשותפת בחדר הלידה. אינספור חוויות שפעם נשים היו חוות אותן לבדן וכיום מהוות חלק בלתי נפרד מהמערכת הזוגית. אולם, בעוד שהנשים זוכות לליווי ותמיכה רגשית מהחברה לאחר הלידה, הגבר עדיין נתפס  כמלווה בלבד ומתוך כך הוא נדחק לשולי ההתרחשות.

בדידותם של הגברים אינה מהווה צו גורל שעימו עלינו להשלים, אלא היא פועל יוצא למבנה חברתי שלא סיים את המהפכה בה הוא החל. רציתן גברים מעורבים שלא מסיימים את תפקידם בחלוקת שוקולדים וסיגרים בשערי חדר הלידה, עכשיו זה הזמן להכניס אותם לשיח, לשתף, לתת להם את המקום בו יוכלו לבטא את תחושותיהם. ניתן להתחיל בשינוי בכל בית ובית, בכך שהשיחות יפסיקו להיות מחולקות על פי מגדרים. גברים משוחחים על כלכלה ונשים על ילדים, ניתן לפתח שיח אחר בו גם הגברים ירגישו שיש להם מקום לחלוק ולשתף. אין לי ספק שזהו תהליך חברתי ארוך, אבל חייבים לעשות את הצעד הראשון….

 ** לקריאת פוסטים נוספים של 'אבא בתול'

עוד כתיבה בנושא:

כמה לשחרר? הצד שלה והצד שלו/ איילת ועציון בר-נוי

אמא יש רק אחת- ואבא?/ איילת ועציון בר-נוי

זוגיות אחרי לידה/ אורית כרמי ארואטי, יועצת זוגית

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.