רציתן גברים מעורבים בהורות, אך המהפכה לא הושלמה

מאת : אבא בתול

6 במרץ 2011 | 26 תגובות

הפכתי לתפאורה בדרמה של חיי. הזרקור הופנה אל אשתי והילדה, ואני קיבלתי את תפקיד עובד הבמה המסור

מתוך זוגיות אחרי לידה

שעת לילה מאוחרת, אני מגיח מבית החולים והקור הירושלמי מכה בפניי. על אף החשכה אני מרגיש שעוטפים אותי אורות. שלא כדרכי, אני עוצר לנער חרדי העומד קפוא בשערי המחסום המפריד בין בית החולים לכביש המהיר, הוא עולה לרכב ואני ברוח טובה לוקח אותו עד לרחוב בו הוא מתגורר. קשה לתאר במילים רגעים של הזדככות, אולם באותן שעות חשתי כמו ביום ששבתי ארצה מהטיול שלאחר הצבא.

הזרקור הופנה אל אשתי והילדה, ואני הפכתי לתפאורה בדרמה של חיי

הרגשתי שהצלחתי להשיג חוויה ייחודית שאין שני לה, העייפות והמתח המצטבר העצימו את התחושות והפכו את החסמים הרגילים ללא רלוונטיים. חייכתי אל העולם, רציתי בקרבתם של בני האדם, חשתי צורך לחלוק ולשתף. בכל מקום אליו הגעתי קיבלו אותי בחיבוקים וחיוכים, "מה שלום האישה?", "איך הקטנה?" כמה היא שוקלת?" אין ספור שאלות הבאות על מנת לאפשר לזולת לחלוק עימך את החוויה העוצמתית. אולם אף אחד לא שאל בשלומי…

הפכתי לתפאורה בדרמה של חיי. הזרקור הופנה אל אשתי והילדה, ואני קיבלתי את תפקיד עובד הבמה המסור. מביא, מוציא, מסדר, מארגן, אולם, רחוק מאור הזרקורים. תחושת ההארה שעטפה אותי אך לפני כמה ימים התחלפה בעגמומיות. החוויה התפוגגה ואת מקומה תפסה רשימת מטלות שהלכה והתארכה. עד מהרה מצאתי את עצמי מתרוצץ לסופרמרקט, לבית המרקחת, להורים, לבית, לבית החולים וחוזר חלילה.

הרגשתי שאני פורק מעליי מעמסה גדולה

ההמולה הרבה גרמה לי אט אט להתרחק מעצמי, הרגשתי שביני לבין העולם נבנה קיר זכוכית המעמעם את הקולות והמראות ומקנה לי מעין שקט בלתי מוסבר. שוב ושוב נזכרתי בסצנת הפלישה בסרט "להציל את טוראי ריאן", התותחים רועמים ואתה חי לך בעולם משל עצמך.

נסעתי לחברים, ישבתי עימם על המרפסת. מכל הריצות שכחתי לאכול, במשך שעה ארוכה טמנתי את ראשי בצלחת. אוכל כמו פליט סודאני שנמצא על ידי כוח צה"ל אי שם בחולות הנגב. לאחר שנרגעתי התחלתי לדבר ולדבר, המילים עטפו אותי. הרגשתי שאני חייב לפרוק, התנצלתי והמשכתי. באיזשהו שלב איבדתי את תחושת הזמן, הרגשתי שאני פורק מעליי מעמסה גדולה.

"נולדה לך בת, תהיה מאושר, מה זה כל המירמור הזה?!" ניסר בראשי הקול. ניסיתי להקשיב לו ולעטות על פני הבעה אווילית של שמחה, אולם עד מהרה הרגשתי מזויף. "כן, נולדה לי בת, אנחנו משפחה. אבל מעולם לא הרגשתי כל כך בודד". פחדתי מהמחשבות שהחלו לעלות בראשי, "אולי משהו בי לא בסדר? אולי אני זקוק לטיפול?"

הגבר עדיין נתפס  כמלווה בלבד ומתוך כך הוא נדחק לשולי ההתרחשות

בדרך כלל אני אוהב להתמודד עם בעיות באמצעות יציאה מההקשר האישי והצבתן בהקשר החברתי הכולל. ככל שאני חושב על זה יותר, תחושת הבדידות שלי נובעת מכך שהמהפכה המתחוללת בחלוקת התפקידים בין גברים לנשים חוללה תמורה אמיתית במקומם של גברים בחודשי ההיריון. קורסים משותפים, הליכה משותפת לבדיקות וההתייצבות המשותפת בחדר הלידה. אינספור חוויות שפעם נשים היו חוות אותן לבדן וכיום מהוות חלק בלתי נפרד מהמערכת הזוגית. אולם, בעוד שהנשים זוכות לליווי ותמיכה רגשית מהחברה לאחר הלידה, הגבר עדיין נתפס  כמלווה בלבד ומתוך כך הוא נדחק לשולי ההתרחשות.

בדידותם של הגברים אינה מהווה צו גורל שעימו עלינו להשלים, אלא היא פועל יוצא למבנה חברתי שלא סיים את המהפכה בה הוא החל. רציתן גברים מעורבים שלא מסיימים את תפקידם בחלוקת שוקולדים וסיגרים בשערי חדר הלידה, עכשיו זה הזמן להכניס אותם לשיח, לשתף, לתת להם את המקום בו יוכלו לבטא את תחושותיהם. ניתן להתחיל בשינוי בכל בית ובית, בכך שהשיחות יפסיקו להיות מחולקות על פי מגדרים. גברים משוחחים על כלכלה ונשים על ילדים, ניתן לפתח שיח אחר בו גם הגברים ירגישו שיש להם מקום לחלוק ולשתף. אין לי ספק שזהו תהליך חברתי ארוך, אבל חייבים לעשות את הצעד הראשון….

 ** לקריאת פוסטים נוספים של 'אבא בתול'

 

עוד כתיבה בנושא:

כמה לשחרר? הצד שלה והצד שלו/ איילת ועציון בר-נוי

אמא יש רק אחת- ואבא?/ איילת ועציון בר-נוי

זוגיות אחרי לידה/ אורית כרמי ארואטי, יועצת זוגית

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

26 תגובות ל- “רציתן גברים מעורבים בהורות, אך המהפכה לא הושלמה”

  1. כן, כן ושוב כן!
    אני כל כך שמחה שאתה כותב את הדברים האלו וכל כך מסכימה איתך.
    הכנסנו את האבות לתהליך – עכשיו הזמן גם באמת לפנות להם מקום!

  2. איך אני שמחה שכתבת את זה !
    שמחה לא בגלל שאתה מרגיש בודד חלילה, אלא שזו תחושה שבאמת כל כך נוכחת בעולמם של הגברים שלנו ולצערנו אנחנו לא מספיק מודעות לה וגם הגברים שלנו לא..
    מחקרים מראים על דיכאון אחרי לידה לאבות לא בכדי.
    אשמח לשמוע איך אתה רואה את השינוי הזה מתרחש בבית, מה לדעתך צריך להיעשות.

  3. קרן הגיב:

    כדולה, המלווה זוגות בתהליך ההריון , הלידה ואחריה, אני יודעת כמה הגברים זקוקים לתמיכה, ואני באופן אישי משתדלת להעצים אותם דווקא מהמקום הזה של לשתף אותם,ל תת להם במה לרגשות, לקשיים, לאושר הגדול המשותף להם ולבת זוגתם.
    לגבר יש משמעות גדולה ומכובדת בכל שלבי חיינו וחייהם.
    מחזקת את כל האבות הטריים , תהנו,תתחזקו ותאהבו!

    שלכם, קרן מור.

  4. ורד לב הגיב:

    בהקשר הזה ממליצה מאד על מפגשי אבות.
    יש לי זוג חברים (שהם בעל ואישה) שמקיימים מפגשים שכאלה.
    אז נכון שזה עוד ממש לא מפותח כמו מפגשי אמהות ומעגלי נשים, אולם זה בהחלט צעד ראשון וחשוב לקראת הכרה במצב הרגשי והצרכים של האבות גם כן.
    ממליצה בחום.

  5. ורד לב הגיב:

    חפשתי את המידע על מפגשי האבות- הנה, מצאתי

    http://michalogni.weebly.com/14881489149214931514—15021508149015131497-1488148914931514.html

  6. יסמין הגיב:

    נו, ולי זה נשמע כמו אכלו לי שתו לי. פעם אחת הגבר לא במרכז וכבר הוא מתחרפן. מה לעשות, האישה היא זאת שיולדת! תהליך ארוך, כואב ומסוכן. הנשים הם התפאורה בחיים שלמים, ואם נדמה לך שהן זוכות לתמיכה אחרי הלידה — ובכן אתה טועה. הן זוכות לתמיכה בערך בחודש שאחרי הלידה, ואחר כך מופגזות במסרים סותרים: הלכת לעבוד? סימן שהזנחת את הילד. לא הלכת? סימן שאת לוזרית. את מיניקה? סימן שאת מוכנה לתפקד על תקן של פרה/מקרר ויו ניים איט. לא הינקת? רוצחת ילדים אגואיסטית. ועוד ועוד.
    וגם אחר כך, במשך שנים, הנשים הן אלו שנושאות ברוב רובו של הנטל המשפחתי, מנהלות את הילדים, את הבעל, את משק הבית, ולא זוכות לשום הכרה על זה. איזו מהפכה ואיזה נעליים.

    • זה שהגבר מרגיש ככה, לא בא כדי לסתור את התחושות של האישה.
      האם אסור לגבר להרגיש ככה ?

    • מיכל עגני הגיב:

      יסמין, אני מבינה את המצוקה שלך.
      אשה צריכה לעיתים הרבה יותר תמיכה ממה שהיא מקבלת בפועל אחרי לידה. וכן – גם אני נתקלתי בהרבה שיפוטיות כלפי כאם במגוון דרכים וסוגים. (במקביל או בזמנים שונים – גם להרבה הערכה כלפי כאם במגוון דרכים וסוגים).
      לאמא יש ריבוי תפקידים, וכולם מקבלים את זה.
      מה שחשוב הוא לשים לב שגם לאב יש ריבוי תפקידים.
      וכמו שלך מגיע תמיכה כמו שאת צריכה – ולא רק לחודש אלא לאורך זמן וכשאת מזהה את הצורך – חשוב שתדאגי לעצמך לתמיכה הזו, כך גם לאב שזקוק לתמיכה – חשוב שהיא תהיה זמינה.
      זה לא אחד על חשבון השני – זה צריך להיות במקביל. שניהם צריכים את העזרה, וחוץ מלתמוך אחד בשני – הם צריכים גם תמיכה מבחוץ.
      ואפשר גם לראות את זה מזווית חיובית לאם – כשהוא יקבל את התמיכה שלה הוא זקוק הוא יהיה הרבה יותר פנוי ועם יותר כוחות – לתמוך בך.

      את יכולה לדייק מהי התמיכה לה את זקוקה בחייך – ולהשיג אותה עבורך.

    • אבא בתול הגיב:

      שלום יסמין, בדבריך הזכרת את תופעת "המסרים הסותרים". מה שניסתי להראות הוא שישנו מסר כפול לגבי מקומם של הגברים בתהליך ההריון והלידה. אין לי ספק שתופעה זו קיימת גם ביחסה של החברה כלפי נשים. שתי התופעות מצביעות על כך שישנו פער מהותי בין הפרקטיקה החברתית לבין התיאוריה. כלומר, נוח לחברה לדבר גבוהה גבוהה על שיוויון בעוד שלמעשה בחיי היום יום, עדיין מצפים שהאמא תשאר בבית עם הילדים ושהגבר יהיה המפרנס העיקרי. נוח לדבר על קריירה ולתבו הנקה טבעית וכיו"ב.
      אני לא כותב מהמקום של ,אכלו לי שתו לי, אינני מצפה לרחמים אלא לפתיחת הקלפים, להתבוננות כנה (עד כמה שניתן) במציאות הסובבת.

      • בדיוק.
        זה שישנו מסר כפול לגברים לא סותר את זה שישנו מסר כפול גם לנשים ושיש עדיין עבודה רבה שיש לעשות כדי שלשני המינים יהיה טוב יותר.

      • רותי שלו הגיב:

        שלום לך אבא בתול
        ממש התרגשתי לקרוא את דברייך כיוון שהם מדייקים אחד לאחד את תחושותיי כאישה, אימא, אל מול התסבוכת אליה נקלע הגבר, האב הטרי בתקופה שלאחר הלידה. אותי הדברים הביאו לכדי תסכול גדול, להכיל את הפער הבלתי נסבל בין ציפיות מופרכות לאמצעים דלים שעומדים לרשות ההורים הצעירים בכדי להוציא לפועל את הרצונות שלהם. הפרוייקט החדש שאני מפתחת בימים אלה הוא "קורס הכנה ללידה" לגברים. תכלית הקורס הזה היא לתת מרחב מעצים ומאתגר לגברים סקרנים שמרגישים שיש בהם צורך להיערך למה שעתיד לבוא. התמודדות עם לבטים, שאלות, חששות, צרכים רגשיים, שינויים בהרגלי החיים, המיניות, הזהות ועוד ועוד. הכוונה היא לאפשר מקום שבו אין שיפוט ואין כניסה לביקורת ולחצים חברתיים וזוגיים משום סוג שהוא.
        אשמח מאוד לשוחח איתך בנושא במייל או בסקייפ.
        המיייל שלי הוא info@rutishalev.com
        חומר נוסף על מה שאני עושה תוכל למצוא בדף הפייסבוק שלי Ruti Shalev
        מברכת אותך בדרך צלחה
        רותי שלו
        מאמנת לב, מגשרת ומלווה משפחתית.

  7. אפי הגיב:

    איזה כיף לקרוא על גבר שמכיר ברגשותיו….
    הרבה גברים ודאי חשים כך, יש כאלו שמכחישים, מתעלמים או סתם לא מוצאים את המילים.
    הרבה אבות "נדחקים החוצה" מהקשר הזה של האמא והילדים, החכמה היא לשתף לדבר ולמצוא איפה האב יכול היכנס בתור שותף מלא לתא המשפחתי הזה.
    האמא מצידה יכולה לפנות קצת מקום לגבר שלה לתת לו לרקום מערכת יחסים משלו עם הגוזלים, ואז להתאהב בו מחדש גם בתור אבא….
    אני מאמינה שיש נכונות משניי הצדדים כולם מרוויחים.

  8. מיכל עגני הגיב:

    אני קוראת את המאמר שלך – ומתרגשת.
    בדיוק את אותם רגשות, הביע לפני שש שנים אביב, בן הזוג שלי. בעקבות זה יצרנו ביחד את "אבהות מהלב" – מפגשי אבות.
    במפגשים האבות מקבלים את המקום להתייחס להורות, לזוגיות ולמקום לעצמם – לקבל את הספייס שלהם, לבחון את המקום שלהם והמהות שלהם בתוך הקשר המשפחתי.
    המפגשים מתקיימים כבר שש שנים, בכרכור. בתוך הקבוצה יש מגוון אבות – כאלו שזה להם הילד הראשון שרק נולד, ביחד עם אבות ותיקים – לילדים בגילאי גן, בית ספר ואפילו אחרי צבא.
    באחת הקבוצות השתתף אב שכשאשתו ילדה חיכה בחוץ עד שהתינוק נולד ואז נסע הבייתה לישון ולנוח ביחד עם אב שיילד את בתו בבית במו ידיו, מבחירה.
    כולם ביחד – מאשפרים את המקום הזה שאתה כל כך משתוקק אליו – לדבר ולחוות את האבהות.
    שמחה לשמוע את הקול שלך, ומזמינה אותך להצטרף לקבוצה הבאה.

    • נשמע ממש נפלא.
      במרכז שלנו בירושלים (פרפרים בבטן) ניסינו גם כן לארגן מפגשי אבות, לצד מפגשי האימהות שכבר מתקיימים כמה שנים, אבל האבות לא הגיעו…. אולי זה משהו בדרך שהצגנו את זה… הייתי כל כך שמחה שיתקיימו מפגשים כאלו גם אצלנו. אשמח לשמוע איך הגעתם אל האבות, או איך הם הגיעו אליכם. העובדה שאנחנו 4 נשים, ואילו אתם זוג, היא הבדל גדול בפני עצמו. באחד הנסיונות להרים קבוצה כזאת, שיתפנו פעולה עם אב טרי, שגם מנחה קבוצות, אבל גם אז לא הגענו אל אבות שרצו להצטרף… הייתכן שאבות מאזור כרכור שונים מאבות ירושלמים…?

  9. תום אלרום הגיב:

    אני חושבת שמה שקורה במשפחה אחרי לידה זו טקטיקה של ניהול משברים, איפה השריפה הכי גדולה, אותה לכבות קודם. יש אישה הורמנאלית עייפה, ומחלימה פיזית, ויש יצור חדש, שעם כל העיכובים שלה, האישה צריכה לטפל בו. גם הגבר, אבל לו יש הרבה פחות עיכובים: פחות הורמונאלי, לא זקוק להתאוששות פיזית, ולא עייף מהנקה. אז השריפה אצל האם והיצור גדולה יותר, ולכן מכביפ אותה קודם. והאהבה של האב, היא בראש וראשונה ההבנה הזו. לעולם לא תוכלו להיות בתוך הגוף שלנו, אולי זה שאתם מרגישים כך, יכול לחשוף אותכם לקמצוץ מתוך האתגרים שעוברים עלינו כשאנו הכי פחות מסוגלות להתמודדות הזו…
    יכולת ההכלה של האם היא בדיוק לתינוק, אפילו לא לעצמה..
    ושוב אני צועקת מעל כל במה אפשרית, השינוי החברתי שאנו זקוקים לו כדי לאפשר מעבר פחות טראומטי להורות, הוא אימפרטיבי. לא שאני באה לרדת על מפגשי אבות או מפגשי אמהות, אבל הם גרסה חיוורת של מה שאנחנו באמת צריכים… מערך תמיכה חברתי כולל, הנתמך על ידי החברה כולה ומוסדותיה.
    כיוון שזה רק תגובה לפוסט אעצור כאן, אבל הכאב רוצה להמשיך ממני את המילים.

    • תום יקרה,
      אצלנו לפעמים התגובות הם כמו פוסט בפני עצמו, ככה שאת מוזמנת לכתוב כאהבת נפשך מה שיוצא ולא לעצור את עצמך.
      כמובן שאת גם מוזמנת לכתוב פוסט נפרד בעניין. אשמח לשמוע אותך ועל השינוי החברתי שאת מייחלת לו.

    • אבא בתול הגיב:

      אני מסכים עם המגמה הכללית של דבריך, אנחנו חברה שאוספת הכשרות ותעודות בעוד שתחום ההורות נשאר פרוץ. אין קריטריונים, אין מערך ייעוץ ותמיכה וכמעט ואין חוקים וכללים (למעט מקרי קיצון) בגדול כל אחד יכול לעשות ככל העולה על רוחו. היעדרותה של מערכת חברתית תומכת הופכת את ההורות ללונה פארק של ניסוי ותהייה, תוך הסתייעות בעצותיהם של עוברים ושבים. לדעתי בחברה פוסט מסורתית בה אנו חיים, כאשר המבנה החברתי התומך מתמוסס בהדרגה ישנו צורך ממשי בהקמתם של גורמי סיוע. השאלה המעניינת היא איך חברה הנמצאת בתהליכי הפרטה, תצא למהלך שמאחרויו עומדת תפיסה סוציאליטסית בדבר הקשר שיש לכונן בין המדינה לאזרח?? במציאות הפוליטית הקיימת הסבירות לא נראת גבוההה. נראה שהנטל שוב מוטל על כתפיו של המגזר השלישי.

  10. סולידריות גברית הגיב:

    כגבר הראשון שמגיב כאן, וכחבר יקר לאבא בתול, אני יכול לומר שהפנטזיה שלי (שלאו דווקא תואמת לכותב המחונן) היא יצירת קהילה שיתופית- לא במושג הקיבוצי של המילה אלא ברמה החברתית- תרבותית. ליצור חברה קטנה שדואגת לפרטים שבה, חברים-שותפים שחולקים גם ברמה הרגשית- חברית, אך גם ברמה הפיזית- צרכנית: לא עוד קבוצה (ויסלחו לי בעלי המקצוע המשוטטים באתר) המתארגנת באכסניה מסחרית כזו או אחרת, היוצרת אפשרויות מיקסום רווחים באמצעות נעילת קהל היעד לעוד כמה שעות בחלל המסחרי, אלא חברים-שכנים, המביאים סירים גדושים ליולדת ולמשפחתה בשבועות הראשונים; המאפשרים לאישה לצאת לכמה שעות של ניתוק עם חברה ומאפשרים לזוג דייט רגוע ללא מחשבות שווא על מטפלת-מתעללת וחישוב עלות הדקות בכפלות של 40 לשעה…
    שכנים חברים, שותפים. קהילה.

    • תודה,
      ואיך לדעתך אפשרי שזה יקרה ?
      אגב, במגזר החרדי זה לרוב קורה.

    • אבא בתול הגיב:

      נראה שהאתגר האמיתי הוא לכונן קהילות (לאוו דווקא מסחריות) שיתנו את המעטפת החברתית בתחום ההורות. זהו אתגר לא פשוט בחברה המונעת על ידי ערכים של אינדבידואליזם, קידוש המרחב הפרטי, ושיקולים של תועלתנות כלכלית. אכן כפי שהערת בצדק החברה החרדית המונעת על פי ערכי ליבה אחרים הצליחה לתת מענה לתחום זה (בעוד שהיא ניצבת בפני אתגרים אחרים בתחום ההורות) אולם השאלה המרכזית היא האם החברה שאימצה את הערכים החילוניים תוכל להיענות לאתגר??

  11. סולידריות גברית 2 הגיב:

    קהילה תומכת מעוררת את הדמיון ומעלה אפשרות להיתכנות ממשית. גם בזמננו אנשים יתרמו מזמנם ומשאביהם כאשר הם יודעים שבשעת צורכם הם יזכו לחסדים דומים.
    אם אין קהילה מקומית זמינה: אפשר להתחיל מפורום באתר מסויים –
    לרשום חברים שהם לפני לידה – ולקבוע קווים כלליים של עזרה.
    אחרי הלידה – אותם חברים יעזרו לך…

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מתנת אהבה לעצמי

מאת : לימור לוי אוסמי

7 באוקטובר 20113 תגובות

מתוך התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא

היום קמתי בבוקר, צחצחתי שיניים וראיתי את מתנת האהבה שלי לעצמי מונחת על השיש במקלחת. חייכתי לעצמי וזה העלה בי דברים נפלאים. אני ממש שמחה שקניתי אותה.

מבט קצר בה

מזכיר לי ליהנות מהרגע,

מזכיר לי לא לברוח מהר אל הצעד הבא, אלא לשהות עוד קצת במה שכבר גיליתי, חקרתי ומצאתי,

מזכיר לי את הדרך שעברתי,

7 חודשים אחרי לידה – תמונת מצב

מאת : נטע רותם ימניצקיי

20 בנובמבר 201113 תגובות

מתוך אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

כשאני שומעת על אישה אחרת שיש לה תינוק שנולד לפני 7 חודשים, זה כבר לא נשמע כמשהו טרי כל כך. או-קיי, יש לה ילד קטן, אבל זה נשמע כבר כמו מספיק ותק בשביל להיכנס כבר לאיזושהי שגרה שכוללת בה את כל המיומנויות הקשורות באימהות לתינוק, על הטיפול בו, הבנת צרכיו, חזרה לעיניינים ולתפקוד רגיל. אבל כלפי עצמי, אני ממש לא מרגישה שזה המצב אצלי. מרגיש לי עדיין ממש טרי.

ראשית, עניין הלידה. אני עדיין "מדממת" את הלידה שלי. לא עוזבת אותי התחושה שהיה צריך להיות אחרת, שיכולתי לפעול ולעשות דברים בצורה שונה, והלידה היתה יכולה להיגמר כמו שרציתי.

סיפור לידה של תמה

מאת : גלית

8 בפברואר 201219 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון, הריון

תמה נולדה ביום שלישי, א' טבת, נר שמיני של חנוכה, 27/12/11 בשעה 5:30 לאור בוקר ראשון. היא היתה יפה ושקטה, תינוקת ישנה. לקחתי אותה בזרועתיי עטופה וחיבקתי וליטפתי ונישקתי ודיברתי ואהבתי אותה כל כך. אבל תמה לא זכתה לחיות. היא נולדה כשקשר אמיתי בחבל הטבור שלה, מה שלא איפשר לה לנשום ולקבל אספקת חמצן והיא נולדה ללא רוח חיים.

הכל התחיל ביום שבת 24/12. היום התחיל כרגיל, בצהריים נסעתי להורים לאכול ארוחה משפחתית וכשהגעתי אליהם עדיין הרגשתי תנועות כרגיל לגמרי. אכלנו, פטפטנו, היו המון שיחות על הלידה המתקרבת, איך אני רוצה ומה אני ממש לא רוצה.

בשעה 17:00 נסעתי הביתה וכבר בדרך תהיתי איך זה שלא הרגשתי אותה כבר כמה שעות, הגעתי הביתה והחלטתי לשתות מים וקפה ולראות אם היא זזה, כי זה על פי רוב עזר לה לזוז. זה לא קרה, הנחתי ידיים על הבטן. זה הסימן המוסכם שלנו שאחריו היא תמיד זזה, שולחת לי סימן שהכל בסדר והיא לא זזה. ניגשתי והכנסתי לפה כפית דבש, על אף הסוכרת, ונשכבתי על צד שמאל לא רגועה לגמרי, וזה לא עזר. ניגשתי להתקלח אולי זה יעיר אותה, אכלתי כפית סוכר ושוב נשכבתי על צד שמאל, והיא עדיין לא זזה. קראתי באינטרנט על הפחתה בתנועות עובר, והחלטתי להתקשר למוקד של הכללית, ובו זמנית לכתוב בקומונה. במוקד הפנו אותי מייד לבית חולים, התקשרתי לאמא שלי והיא הגיעה תוך חצי שעה לקחת אותי. מפה התחיל סיפור אחר לגמרי.