חדר הלידה נשאר מאחור, ערמות המתנות סודרו מזמן בארון ושקשוקי הסכינים והמזלגות מהמסיבה גוועו לבלי שוב. עכשיו צריך לשוב לשיגרה, אבל לאיזו שיגרה?? הרי הכל השתנה, כבר לא שבים לבית בו חי זוג את חייו בין עבודה לבית לחברים, המציאות השתנתה לבלי הכר, יש צורך לתכנן ולתכנן.

מצד אחד, בת הזוג נשארת בבית, חייה נקטעים באחת: העבודה, המשימות, החברים לקפטריה- כל אלו נשארים מעבר למסך הברזל. חייה נעים בין הנקה להנקה, בין ביקור בטיפת חלב להחלפת חיתולים, מדי פעם קוטעת את השגרה ביקור בבית קפה כזה או אחר. אך בכל מקרה, מציאות חייה השתנתה לבלי הכר, עבורה הילדה החדשה מהווה מציאות יום יומית, קיומית.

מהצד השני, אני ניצב, עם כל הרצון הטוב, חיי חוזרים עד מהרה למסלולם. משימות מהעבודה, לו"ז עמוס הבית והטיפול בפעוטה שזה עתה נולדה הופך עבורי לעוד משימה בלו"ז. אין בעיה- מקלחים, משכיבים לישון והנה יום חדש מגיע.

שני אנשים עם רצונות סותרים, פוגשים זה את זה לאחר יום עמוס

עד כאן שלב האשליה, שום דבר לא שב לקדמותו. אני יוצא לעבודה, בדרך כלל לאחר לילה בו ישנתי לא רע (אשתי משתדלת שלא להעיר אותי), עובר מסלול חתחתים שבדרך כלל מזכיר לי מכונת כביסה על מצב סחיטה ושב הביתה לאחר עשר שעות (כולל זמן הנסיעות).

את פניי מקבל בית עמוס בפריטים הפזורים בכל המרחב, ריח של פליטת תינוקות וחיתולים. אין זמן להתאוששות, אשתי העייפה חיכתה לרגע הזה כל היום, להניח את הפעוטה בידי ולקבל כמה דקות של שקט שאינן מלוות בגרגורים. אני, לעומת זאת, מת לקצת שקט, למישהו שיקשיב לי וישמע את כל קורותיי, למנת מזון הגונה ואולי אף לכוס קפה שחור ולקוביית שוקולד בצידה.

שני אנשים עם רצונות סותרים, פוגשים זה את זה לאחר יום עמוס בחוויות ולילות מעוטי שינה. אתם יכולים להבין לבד, שהמפגש איננו אידילי. הקשיים האובייקטיבים של כל אחד מאיתנו והבכי הטורדני המלווה את הסיטואציה הפך את השיבה הביתה לחוויה לא פשוטה.

המציאות הבלתי מאוזנת שמה אותנו על מסלול התנגשות

לפתע, מאי של יציבות, הפך הבית למעמסה של מטלות נוספות. הרגשתי כאילו אני עובד שתי משרות, ללא רגע של מנוחה. הרגשתי כה עמוס עד כדי כך שלא הצלחתי לצאת מעצמי ולהבין את הקשיים אל מולם ניצבת אשתי. היא מצידה הייתה כמהה להבנה שעל אף שהיא הייתה בבית כל היום, חייה לא היו סוגים בשושנים.

המציאות הבלתי מאוזנת שמה אותנו על מסלול התנגשות….. מי חשב שרגע השיא של הולדת ביתנו הבכורה, יציב בפני הזוגיות שלנו אתגר כה משמעותי. הרכבות המשיכו לדהור זו אל מול זו, נהגי הקטר משכו בצופרים בכל כוחם, זיעה קרה כיסתה את גופם. האם ההתנגשות הינה בלתי נמנעת? האם נוכל לרדת מהרכבת? האם גורלנו נחרץ?

התחלנו להעלות מספר פתרונות

הבנו שאנו במסלול של התרסקות וששיחות עומק כדאי לא לנהל לאחר שהשכבנו את הילדה לישון בשתיים בלילה. תפסנו את עצמנו את בידיים הסתכלנו על המציאות בזום אאוט והתחלנו למפות את הקשיים. והעלנו מספר פתרונות אותם אני רוצה לחלוק עימכם:

1. פנאי– שני בני הזוג צריכים פנאי, זו איננה מילה גסה לומר שכל אחד צריך זמן לעצמו ואין הכוונה למקלחות ושירותים. הפנאי הוא האפשרות שלנו לקחת נשימה עמוקה ולעצור את המולת החיים. לכל אחד יש את הפנאי שלו, יש מי שאוהב לרוץ, אחרים אוהבים ללכת לפילאטיס ויש סתם רבצנים מול הטלוויזיה. לכולם יש דבר אחד במשותף – הם צריכים זמן אישי.

2. מסגרת זמן קבועה– מידי שבוע קובעים מתי בן הזוג חוזר הביתה וכן נערכים לגבי המקלחות, הטיפול בטיפת חלב, הקניות ומטלות הבית. הידיעה חוסכת תסכול רב. התכנון חייב אותי לצאת מהעבודה ולהבין שיש גבולות ומסגרות.

לפתע התחלתי לעבוד ימים בני שמונה ותשע שעות, איכות החיים שלי השתפרה פלאים. בימים עמוסים במיוחד התחלתי לעבוד מפוצל ופעמים אף עבדתי מהבית. בכל מקרה הבנתי שיש צורך למצוא איזונים בין הבית לעבודה.

3. זמן איכות זוגי– כל מי שעוסק בתינוקות מדבר על טקסים שעוזרים לתינוק להסתגל לעולם. גם ההורים זקוקים לטקסים. שתיית קפה משותפת, תוכנית אהובה שרואים יחדיו. כל אלו מסייעים ביצירת מקטעים השוברים את שגרת הטיפול.

4. הבנה– כל קשר בין חופשת לידה לחופש הינה מקרית בהחלט. האישה לא מתפננת בבית, היא עובדת קשה בטיפול והסתגלות לעולם ההורות. לכן יש לשנות את השיח בו אחד מבני הזוג עובד והשני כביכול מתפנן. ברגע שמשנים את הפרספקטיבה חלק ניכר מהמירמור נעלם.

5. טיים אאוט– הגעתי הביתה, אני לוקח חצי שעה של מנוחה, אוכל משהו שותה ורק אז נכנס לעבודה. תתפלאו אבל גבר שבע הוא הרבה יותר רגוע. דברים לא נופלים לו מהידיים ויש לו כוח לעשות מקלחות. חוץ מזה, הטיים אאוט יוצר את החציצה הכל כך הכרחית בין מצב הצבירה של העבודה למצב הצבירה הביתי.

6. חבר לצרה– כולם צריכים ונטילציה, לפעמים המציאות הזוגית איננה מאפשרת לכל אחד מבני הזוג לפרוק את כל אשר על ליבו. אנשים וורבלים כמוני  צריכים במה וכשהאורות כבים והם אינם מקבלים את הבימה לה הם רגילים, מתחילה להתגבש בהם מרירות. ממש כמו אמן שמסע ההופעות שלו בוטל לאחר חודשים של הכנות.

כמו כל אמן טוב, גם אני יצאתי לחפש לי קהלים חדשים. הופתעתי לגלות כמה אמנים מתוסכלים כמוני זרוקים בצידי הדרכים, עד מהרה הפכנו לקבוצת תמיכה משומנת. גברים שרוצים לפרוק, להתמרמר , לצחוק על המצב ובסוף לשוב ולהחליף חיתול עם קקי.

מסלול ההתנגשות איננו בלתי נמנע, ניתן להסיט את הרכבות למסלולים מקבילים ולהמשיך ביחד אל עבר האופק, הכל שאלה של התכוונות. נסיעה נעימה.

** לכל הפוסטים של 'אבא בתול' 

עוד כתיבה בנושא:

מה הצד של האבא בתוך המשבר הזה?/ רות שלו

זוגיות: מדריך למשתמש/ תום אלרום

גם אבא נולד/ מור אסאל

להיות אבא- עזר כנגדה או שותף מלא בהורות? / רותי שלו

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.