להיות הורים זו החלטה אגוצנטרית

מאת : אוסי הורביץ

16 במרץ 2011 | 2 תגובות

ילדינו לא בוחרים להיוולד, אנחנו בוחרים להוליד אותם! איפה זה שם אותי בהחלטה הגורלית הזו ?

מתוך אחרי לידה, אמהות חד הוריות

 להיות הורה זו החלטה אגוצנטרית, אני רוצה אז יאללה ננסה…

כשאנשים בזוג, לפעמים בכלל לא חושבים על זה הרבה, אלא הופ אנחנו בהריון. שיקולים כלכלים, רגשיים ואופרטיביים (למשל עזרה), נלקחים בחשבון בעדיפות נמוכה יותר, שכן אני רוצה להיות הורה!

כשמדובר בחד הוריות, מנסיוני, התמונה שונה

תחילה יש את המחשבה שאולי בכל זאת נמצא זוגיות ונעשה זאת יחד. אחר כך, השנים נוקפות ושיקולים כלכלים מתחילים לחלחל, בטחונות מינימליים (לפי מאסלו) תופסים מקום מאוד משמעותי בהחלטה הזו, להיות הורה, ויש גם את השעון הזה הביולוגי שמתקתק.

מאוד רציתי להיות אמא. ערגתי לכך וחלמתי על כך לילות רבים. הרגש האגוצנטרי טבע בי אותותיו, אך אני פחדתי.

"אני לא מרוויחה מספיק" אמרתי לעצמי, "אני לא אמיצה מספיק להביא לעולם ילד בלי בטחון כלכלי מינימאלי". להסתדר ידעתי שאסתדר, כי אני טיפוס כזה מסתדר, מאוד מאורגנת, מטוקטקת ומטקטקת, אבל מה עושים עם חששות כלכליים? איך אני יכולה לקחת על עצמי (ורק אני כאן בתמונה!!), אחריות כל כך גדולה?

הרי ילדינו לא בוחרים להיוולד, אנחנו בוחרים להוליד אותם! איפה זה שם אותי בהחלטה הגורלית הזו?

אל לנו למהר ולתת עצות לאחרים

מעניין שלאנשים מאוד קל לעשות החלטות עבורך.

חברים טובים שלי או מבני משפחתי, שאוהבים אותי (כך אני מאמינה), ידעו להגיד לי "אל תוותרי על החויה הזו, את חייבת את זה לעצמך" (אופס הנה הוכחה לאגוצנטריות), גם כשאמרתי: "כן, אבל אני חוששת כי…" ביטלו אותי ש"עם החיים מסתדרים". חשוב לומר שרוב הדוברים הם אנשים נשואים או שהיו נשואים ואת ילדיהם הפרטיים עשו בזוג!

ככה התהלכתי מספר שנים, עם התחושות והרגשות שמפעמים בי וחוששים בתוכי ועם האמירות החיצוניות של "אהוביי".

איני מפקפקת באהבתם ורצונם את טובתי, עם זאת, אני חושבת שאל לנו למהר ולתת עצות לאחרים, שכן אף פעם, אף פעם אנו לא עומדים במקומם, גם אם יש מקרים דומים, הרי שאין מקרה זהה.

יש כל הזמן חששות כלכליות שמרחפות

לאחר מספר שנים של התבשלות החלטתי ועשיתי זאת, הפכתי לאמא, מאושרת ומאוהבת. מסתדרת, כי כזו אני. עם זאת, יש כל הזמן חששות כלכליות שמרחפות.

כשהוריי היו צעירים יותר, הם ידעו שיש להם עבודה לחיים. בדור שלי, אנחנו מחליפים עבודה כל חמש שש שנים בממוצע, איך הדור שלנו מגיע לפנסיה? אני חרדה מאוד ותוהה איך מחזיקים בשוק העבודה לאורך שנים ויודעת שמצב האמהות החד הוריות, אלו שבאמת לבד ללא עזרה של מזונות, נמצאות לרוב בתחתית הסולם. איני רוצה להיות שם ואני עובדת קשה לתת לביתי את מה שאני מאמינה שהיא זכאית לו. האחריות עליי, אני הבאתי אותה לעולם.

פעם ילדים למדו/שהו בגן עד הצהרים ואז היו מגיעים לארוחת צהרים חמה, היה חינוך שאינו מתנצל (שעת איכות) ועוד.

היום עולמנו שונה, אנחנו או רובנו רוצות קריירה, נשים רוצות לא פחות מגברים, ואת המחיר משלמים הילדים (גם הנשים, אבל זה לסיפור אחר) בלי שאנחנו והם נרגיש. בשביל לעבוד בעולם שעדיין גברי (לדעתי), יש מחויבויות של שעות, והגמישות ברוב המקומות לא מתאפשרת. הילדים עד ארבע או חמש במסגרת ואנחנו מגיעות (כן, בדרך כלל זה "אנחנו", במקרה שלי זו רק "אני"!) עייפות וצריך להתחיל משמרת שנייה.

בעולם האוטופי שלי

בעולם האוטופי שלי היתה לי זוגיות והייתי עובדת בעבודה שמעניקה לי תחושת עוצמה והתפתחות. עם זאת, העבודה מחוץ לבית היתה עד הצהרים ואז הייתי מקבלת את ילדי, לארוחת צהרים חמה ושומעת את חויות היום שלהם, נחה צהרים ומוכנה לעוד מספר שעות יפות איתם. כי אני החלטתי להביא ילדים לעולם ואני רוצה לחוות אותם. זה העולם האוטופי שלי.

אני לא בעולם זה ואני חייה את "מרוץ החיים" והדאגות והחששות קיימים ומרחפים להם.

האם מגיע  הרגע האחד הזה שאפשר לנוח ולומר "עשיתי את שלי"?

מחכה לרגע הפרטי הזה שלי (אולי אראלה ממפעל הפיס תתקשר???).

 

 ** אוסי היא אמא חד הורית לאופיר המקסימה. אוהבת את האמהות שלה ומחייכת בה המון.

** לבלוג של אוסי הורביץ ולפוסטים נוספים של אמהות חד הוריות.

 

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

2 תגובות ל- “להיות הורים זו החלטה אגוצנטרית”

  1. מאוד מתחברת. אני גם מרגישה שיש המון מהאגוצנטריות בהחלטה להביא ילדים.
    מאוד מבינה את הקולות והחששות שנמצאים בך ומרגישה שבאמת האחריות על הכתפיים להיות הורה היא כבדה מאוד, שבעתיים אם לא יותר אצל חד הוריות.
    פתאום חושבת עד כמה נדושה המילה 'חד הורית' או 'יחידנית מבחירה', כמה אומרים אותה הרבה וכמה מאחורי כל מילה כזו עומדת אמא עם החלטות אמיצות ובחירות משמעותיות.
    פתאום חושבת בכלל על המילה 'אמא'- כמה היא שגרתית, רגילה, יומיומית ועד כמה היא לעולם לא פשוטה, לעולם מורכבת, לעולם ייחודית. כמה כל 'אמא' כזאת מחזיקה מאחוריה 'אמא' אמיתית עם עולם שלם, עולם ומלואו.

    ה'אהובים' שלך החזירו אותי למקום שלי, שבו היה בי כעס כלפי קרובה שאמרה לי בהריון ש'הכל בראש' וש'אם אחשוב טוב, אז יהיה טוב' אחרי הלידה ושכחה שהיתה לה משפחה תומכת, שגרה צמוד אליה ובן זוג שעובד ליד שממש עטפו אותה כשהקטנה שלה נולדה. היתה תקופה ארוכה שכעסתי עליה או לא הבנתי איך היא יכלה להגיד לי את זה.

    היום אני רואה את הדברים האלה ושואלת את עצמי למה בחרתי לקחת את הדברים שלה, למה לא המשכתי עם הקול הפנימי שלי, שידע שלא תהיה לי עזרה אחרי הלידה ושביקש שאדאג למטפלת עוד בהריון. למה נתתי לשיחה אחת לבטל את האינטואיציה הפנימית שלי?
    אני מאמינה שהיה בי חלק שמאוד קיווה שבאמת הכל 'רק בראש' ושמכיוון שהראש שלי ממש טוב, אז יהיה בסדר, אך אין ספק שבזמנו לא הייתי מספיק קשובה לעצמי ולצרכים הבסיסיים שלי.

    • מיכל הגיב:

      אני חושבת שמאז ומתמיד משדרים לנו שאם נחשוב חיובי, יהיה חיובי. שאם נאמין שהכל בסדר (מה זה אומר בכלל??) אז יהיה בסדר.
      וכשאנחנו לומדות, עם זרימת החיים והחוויות והשמחות והעצב, לעצור רגע ולבדוק – שם מתרחש השינוי. לאט, בקושי, אבל כל פעם קצת.
      ואז לפעמים אנחנו מלמדות גם אחרות לעשות את זה, רק מדי פעם, ומאוד בעדינות.
      אני לא מאמינה שתמיד אני יודעת. שאם רק אקשיב, אדע. אבל אני מאמינה שזה קורה יותר ממה שאני חושבת, או שמה לב. ולפעמים רק צריך לעצור רגע.

      תודה אוסי על הפוסט המרגש.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מוות אחרי מוות

מאת : שמס

22 בדצמבר 20153 תגובות

מתוך התמודדות עם אובדן, לכל אמא

כשפרסמתי את סיפור הלידה שלי כתבתי בכותרת "לידה שקטה", אך שינינו את הכותרת לאחרת כי לא היה מוות בלידה.

היום אני כותבת " מוות חיים מוות ". אולי זו הכותרת שהכי מתאימה לסיפור שלי.

'השמש זרחה שוב', כתבתי , 'עם כל הקושי אנחנו רואים את האור וממשיכים בכל הכוח עם התינוק היפה המקסים שלנו'.

לילה עבר שקט, אכל, ישב איתי, שרתי לו, שיחקתי אתו, שמתי אותו במיטה, הסתכל עליי במבט עמוק ושלחתי לו נשיקה מרחוק. לו ידעתי, לא הייתי עוזבת אותו אבל מי אני שאעמוד בפני האל שקובע את העובדות, את האמיתות, את הכול.

הוא לא עולה במשקל

מאת : מגלה את עצמי מחדש

29 בינואר 20127 תגובות

מתוך אחרי לידה, שיהיו בריאים

כשהלכתי עם הגדול שלי לטיפת חלב בגיל 3 חודשים ולא נצפתה עלייה במשקל- שם התחילו רגשי האשם שלי על האימהות שלי.

מה, איך לא שמתי לב?

אין לי מספיק חלב?

מה אני צריכה לעשות עכשיו?

לפני שנהייתי אמא

מאת : שירלי יהלום כהן

1 בפברואר 201146 תגובות

מתוך אחרי לידה, איפה אני בתוך האמהוּת?, התבוננות, למידה, התפתחות, לכל אמא, תחושות מגוונות אחרי לידה

לפני שנהייתי אמא לא ידעתי שקיימת השעה 6 בבוקר ביום שבת…

לפני שנהייתי אמא החלטתי לצאת לסרט, ויצאתי. בלי לדאוג לבייבי סיטר, בלי לחשוב איך לארגן את הילדים בזמן, בלי להכין את הבית, הבקבוקים, והמוצץ ספייר.. פשוט יצאתי….