להיות הורים זו החלטה אגוצנטרית

מאת :

16 במרץ 2011 | 2 תגובות

ילדינו לא בוחרים להיוולד, אנחנו בוחרים להוליד אותם! איפה זה שם אותי בהחלטה הגורלית הזו ?

מתוך אחרי לידה, אמהות חד הוריות

 להיות הורה זו החלטה אגוצנטרית, אני רוצה אז יאללה ננסה…

כשאנשים בזוג, לפעמים בכלל לא חושבים על זה הרבה, אלא הופ אנחנו בהריון. שיקולים כלכלים, רגשיים ואופרטיביים (למשל עזרה), נלקחים בחשבון בעדיפות נמוכה יותר, שכן אני רוצה להיות הורה!

כשמדובר בחד הוריות, מנסיוני, התמונה שונה

תחילה יש את המחשבה שאולי בכל זאת נמצא זוגיות ונעשה זאת יחד. אחר כך, השנים נוקפות ושיקולים כלכלים מתחילים לחלחל, בטחונות מינימליים (לפי מאסלו) תופסים מקום מאוד משמעותי בהחלטה הזו, להיות הורה, ויש גם את השעון הזה הביולוגי שמתקתק.

מאוד רציתי להיות אמא. ערגתי לכך וחלמתי על כך לילות רבים. הרגש האגוצנטרי טבע בי אותותיו, אך אני פחדתי.

"אני לא מרוויחה מספיק" אמרתי לעצמי, "אני לא אמיצה מספיק להביא לעולם ילד בלי בטחון כלכלי מינימאלי". להסתדר ידעתי שאסתדר, כי אני טיפוס כזה מסתדר, מאוד מאורגנת, מטוקטקת ומטקטקת, אבל מה עושים עם חששות כלכליים? איך אני יכולה לקחת על עצמי (ורק אני כאן בתמונה!!), אחריות כל כך גדולה?

הרי ילדינו לא בוחרים להיוולד, אנחנו בוחרים להוליד אותם! איפה זה שם אותי בהחלטה הגורלית הזו?

אל לנו למהר ולתת עצות לאחרים

מעניין שלאנשים מאוד קל לעשות החלטות עבורך.

חברים טובים שלי או מבני משפחתי, שאוהבים אותי (כך אני מאמינה), ידעו להגיד לי "אל תוותרי על החויה הזו, את חייבת את זה לעצמך" (אופס הנה הוכחה לאגוצנטריות), גם כשאמרתי: "כן, אבל אני חוששת כי…" ביטלו אותי ש"עם החיים מסתדרים". חשוב לומר שרוב הדוברים הם אנשים נשואים או שהיו נשואים ואת ילדיהם הפרטיים עשו בזוג!

ככה התהלכתי מספר שנים, עם התחושות והרגשות שמפעמים בי וחוששים בתוכי ועם האמירות החיצוניות של "אהוביי".

איני מפקפקת באהבתם ורצונם את טובתי, עם זאת, אני חושבת שאל לנו למהר ולתת עצות לאחרים, שכן אף פעם, אף פעם אנו לא עומדים במקומם, גם אם יש מקרים דומים, הרי שאין מקרה זהה.

יש כל הזמן חששות כלכליות שמרחפות

לאחר מספר שנים של התבשלות החלטתי ועשיתי זאת, הפכתי לאמא, מאושרת ומאוהבת. מסתדרת, כי כזו אני. עם זאת, יש כל הזמן חששות כלכליות שמרחפות.

כשהוריי היו צעירים יותר, הם ידעו שיש להם עבודה לחיים. בדור שלי, אנחנו מחליפים עבודה כל חמש שש שנים בממוצע, איך הדור שלנו מגיע לפנסיה? אני חרדה מאוד ותוהה איך מחזיקים בשוק העבודה לאורך שנים ויודעת שמצב האמהות החד הוריות, אלו שבאמת לבד ללא עזרה של מזונות, נמצאות לרוב בתחתית הסולם. איני רוצה להיות שם ואני עובדת קשה לתת לביתי את מה שאני מאמינה שהיא זכאית לו. האחריות עליי, אני הבאתי אותה לעולם.

פעם ילדים למדו/שהו בגן עד הצהרים ואז היו מגיעים לארוחת צהרים חמה, היה חינוך שאינו מתנצל (שעת איכות) ועוד.

היום עולמנו שונה, אנחנו או רובנו רוצות קריירה, נשים רוצות לא פחות מגברים, ואת המחיר משלמים הילדים (גם הנשים, אבל זה לסיפור אחר) בלי שאנחנו והם נרגיש. בשביל לעבוד בעולם שעדיין גברי (לדעתי), יש מחויבויות של שעות, והגמישות ברוב המקומות לא מתאפשרת. הילדים עד ארבע או חמש במסגרת ואנחנו מגיעות (כן, בדרך כלל זה "אנחנו", במקרה שלי זו רק "אני"!) עייפות וצריך להתחיל משמרת שנייה.

בעולם האוטופי שלי

בעולם האוטופי שלי היתה לי זוגיות והייתי עובדת בעבודה שמעניקה לי תחושת עוצמה והתפתחות. עם זאת, העבודה מחוץ לבית היתה עד הצהרים ואז הייתי מקבלת את ילדי, לארוחת צהרים חמה ושומעת את חויות היום שלהם, נחה צהרים ומוכנה לעוד מספר שעות יפות איתם. כי אני החלטתי להביא ילדים לעולם ואני רוצה לחוות אותם. זה העולם האוטופי שלי.

אני לא בעולם זה ואני חייה את "מרוץ החיים" והדאגות והחששות קיימים ומרחפים להם.

האם מגיע  הרגע האחד הזה שאפשר לנוח ולומר "עשיתי את שלי"?

מחכה לרגע הפרטי הזה שלי (אולי אראלה ממפעל הפיס תתקשר???).

 

 ** אוסי היא אמא חד הורית לאופיר המקסימה. אוהבת את האמהות שלה ומחייכת בה המון.

** לבלוג של אוסי הורביץ ולפוסטים נוספים של אמהות חד הוריות.

 

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

2 תגובות ל- “להיות הורים זו החלטה אגוצנטרית”

  1. מאוד מתחברת. אני גם מרגישה שיש המון מהאגוצנטריות בהחלטה להביא ילדים.
    מאוד מבינה את הקולות והחששות שנמצאים בך ומרגישה שבאמת האחריות על הכתפיים להיות הורה היא כבדה מאוד, שבעתיים אם לא יותר אצל חד הוריות.
    פתאום חושבת עד כמה נדושה המילה 'חד הורית' או 'יחידנית מבחירה', כמה אומרים אותה הרבה וכמה מאחורי כל מילה כזו עומדת אמא עם החלטות אמיצות ובחירות משמעותיות.
    פתאום חושבת בכלל על המילה 'אמא'- כמה היא שגרתית, רגילה, יומיומית ועד כמה היא לעולם לא פשוטה, לעולם מורכבת, לעולם ייחודית. כמה כל 'אמא' כזאת מחזיקה מאחוריה 'אמא' אמיתית עם עולם שלם, עולם ומלואו.

    ה'אהובים' שלך החזירו אותי למקום שלי, שבו היה בי כעס כלפי קרובה שאמרה לי בהריון ש'הכל בראש' וש'אם אחשוב טוב, אז יהיה טוב' אחרי הלידה ושכחה שהיתה לה משפחה תומכת, שגרה צמוד אליה ובן זוג שעובד ליד שממש עטפו אותה כשהקטנה שלה נולדה. היתה תקופה ארוכה שכעסתי עליה או לא הבנתי איך היא יכלה להגיד לי את זה.

    היום אני רואה את הדברים האלה ושואלת את עצמי למה בחרתי לקחת את הדברים שלה, למה לא המשכתי עם הקול הפנימי שלי, שידע שלא תהיה לי עזרה אחרי הלידה ושביקש שאדאג למטפלת עוד בהריון. למה נתתי לשיחה אחת לבטל את האינטואיציה הפנימית שלי?
    אני מאמינה שהיה בי חלק שמאוד קיווה שבאמת הכל 'רק בראש' ושמכיוון שהראש שלי ממש טוב, אז יהיה בסדר, אך אין ספק שבזמנו לא הייתי מספיק קשובה לעצמי ולצרכים הבסיסיים שלי.

    • מיכל הגיב:

      אני חושבת שמאז ומתמיד משדרים לנו שאם נחשוב חיובי, יהיה חיובי. שאם נאמין שהכל בסדר (מה זה אומר בכלל??) אז יהיה בסדר.
      וכשאנחנו לומדות, עם זרימת החיים והחוויות והשמחות והעצב, לעצור רגע ולבדוק – שם מתרחש השינוי. לאט, בקושי, אבל כל פעם קצת.
      ואז לפעמים אנחנו מלמדות גם אחרות לעשות את זה, רק מדי פעם, ומאוד בעדינות.
      אני לא מאמינה שתמיד אני יודעת. שאם רק אקשיב, אדע. אבל אני מאמינה שזה קורה יותר ממה שאני חושבת, או שמה לב. ולפעמים רק צריך לעצור רגע.

      תודה אוסי על הפוסט המרגש.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

שמונה לידות. הרגשתי שאני חייבת לשמוח.

מאת :

30 ביולי 20118 תגובות

מתוך הריון

לידה ראשונה: גיל 24
אחרי שהתחתנו, הגעתי לבית החולים עם צירים כל שלוש דקות. ידעתי שאני צריכה לשמוח. ידעתי שהגוף שלי בריא ומגיב נכון. לא יכולתי לנשום. הרגשתי שדוחפים לי את הראש מתחת למים, הרגשתי שאני מנסה לעלות ולנשום אוויר, אבל משהו מחזיק לי את הראש במים ולא נותן לי. בחדר לידה קבלו את פניי במין אדישות של שגרה. הכאב שלי היה חד, אבל המסר שקבלתי והבנתי היה: מה את מתלוננת? הרי באת ללדת, זה כאב טוב.

שיתפתי פעולה, עשיתי כל מה שביקשו.

רק כשהאחות המיילדת דרשה ממני להניח את הרגליים באַרכּוֹפים, התנגדתי בתוקף, הרגשתי שככה אני לא מסוגלת לדחוף. היא 'ויתרה' לי בתנאי שאשתף פעולה, אחרת תכריח אותי לשים את הרגליים למעלה…

ההחלטות לא היו שלי. אני רק עשיתי את מה שאמרו לי לעשות.

שירה צבי'ה תח' נולדה.

להניק עם לשון קשורה

מאת :

17 באוגוסט 2010תגובה אחת

מתוך אחרי לידה, הנקה

למרות שניסיתי להניק אותה בבית החולים, לא ממש הצלחתי, אז העדפתי לסחוט קצת קולסטרום ולתת לה בכפית, ואת שאר התזונה השלימו לה האחיות בבקבוק. ביומי האחרון בבית החולים ניגשתי ליועצת הנקה שאבחנה אצל דניאלה לשון קשורה.

המצב שלו עדיין קשה מאוד

מאת :

3 באוקטובר 20123 תגובות

מתוך אחרי לידה, שיהיו בריאים

כתבתי כאן לפני חודש או יותר נכון – ארבעה שבועות (בהריון למדתי ששבועות לא תמיד מקבילים לחודשים).

כתבתי על התחושות הקשות שבהליכה הביתה והשארת התינוק שלי בבית חולים.

כמה דמעות שפכתי מאז, כמה כאב, כמה תחנונים לבורא עולם וכמה פחד יכול בן אדם אחד להכיל.

המצב שלו עדיין קשה מאוד. הוא עבר ניתוח מסובך, הריאה שלו התמוטטה והוא עלה על מכונת לב ריאה, ירד מהמכונה ועדיין מורדם ומונשם.

אבל – הוא פוקח עיניים מדי פעם ומסתכל בי בעיניים הגדולות והיפות שלו במן מבט עמוק שמתערפל לאחר כמה שניות מרוב חומרי הרדמה (הרגעה) שהוא מקבל.

אני חושבת שזה הניסיון הכי קשה שעברתי בחיים שלי. הניסיון הכי קשה שלנו – של בעלי והבן היותר גדול (בן שנתיים…) שעברנו בחיים.