מחשבות על התנהלות עם תינוקות, השלכות לעתיד והנקה

מאת : ורד לב

11 במרץ 2011 | 8 תגובות

למה בעצם קשה לנו כ"כ להאמין לתחושות העמוקות שלנו? למה רק אם מישהו חקר והוכיח זה בסדר?

מתוך אחרי לידה, הנקה

וואוו !, שומעת עכשיו הרצאה של יועצת הנקה אמריקאית בשם ג'יין ברדשו על הנקה מהזווית הביולוגית ונקודה אחת קפצה לי חזק. היא מדברת על הקשר קשר בין מצבי גירוי יתר והיסגרות (shut down) אצל תינוקות ובעיות התנהגות בהמשך חייהם.

 איך ששמעתי את זה חשבתי: "היי, זה נשמע לי כ"כ הגיוני- הרי נוצר תכנות לגוף, למערך ההורמונאלי והעצבי לעבוד במצבי אקסטרים, מצבי קיצון: בכי היסטרי וכניסה פנימה".אם נוצר תכנות בשלב כ"כ מוקדם בחיים, אדם עשוי ללמוד להתנהג כך להמשך החיים, להבין שזו בעצם הציפייה ממנו.

כמובן שמייד אני חושבת על כל אותן שיטות ל"חינוך התינוק" למיניהן- 5 דקות ושות' (לא מתחברת לגישות האלה), הרי כל המידע המחקרי מדבר על זה שכשתינוק בוכה הוא מבטא צורך ויש להיענות לצורך הזה. קשה לי מאד עם המחשבה של להתחיל "לחנך" תינוקות מגיל כ"כ קטן, רק כדי שיתאימו לסטנדרטים המערביים. מי אמר שזה מה שנכון?

מחקרים כאלה, בשבילי, באים רק לאשש דברים שאני חשה ומרגישה לגבי התנהלות עם תינוקות והנקה. שמחה שמישהו יכול לשים לזה כותרת, כדי שעוד אנשים "יאמינו" אם כי, למה בעצם קשה לנו כ"כ להאמין לתחושות העמוקות שלנו? למה רק אם מישהו חקר והוכיח זה בסדר?

ואיזו מדהימה היא ההנקה שמאפשרת את כל הדברים האלה, הרבה מעבר לאוכל, כמובן. בזמן האחרון, כמעט כל יום יוצא לי לדבר עם מישהי על כך שהנקה נועדה מראש לשמירה על רמת החיסוניות של הגוף ולא כאוכל. תפקידה כאוכל הגיע יותר מאוחר…

ואנחנו יודעות שההנקה מאפשרת עוד כ"כ הרבה דברים אחרים: מגע, חום, בטחון, חימום/ קירור, אי של שקט בסביבה רועשת, תמיכה במעבר בין שינה וערות, עזרה ביציאות ובעיכול ועוד ועוד.
באמת דבר מופלא.

** ורד לב היא נטורופתית N.D., יועצת הנקה מוסמכת IBCLC ואם ל-3. מטפלת, מלמדת, כותבת, מבשלת, מנהלת פורומים וחיה ונושמת תזונה ברבדים שונים ומגוונים.
veredudu@013.net  052-8527755

עוד אמהות כותבות:

הצלחתי לגמול מהנקה וזה לא היה נורא/ שותפה למסע שלו

הנקה: האישה שמאחורי הפיטמה/ שירה דרוקר

יכול להיות שההנקה היא לא חלום האמהות שלי? / אוסי הורביץ

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

8 תגובות ל- “מחשבות על התנהלות עם תינוקות, השלכות לעתיד והנקה”

  1. הי ורד יקרה,
    תודה שבחרת לשתף אותנו בהגיגייך.
    מחקרים מחקרים מחקרים.
    כל פעם שאני שומעת על מחקר או הרצאה חדשה בא לי לצעוק :" זה רק מחקר !!"

    מרגישה שיותר חשוב ממחקר כזה או אחר הוא הבדיקה שלנו עם עצמנו: האם המחקר הזה מתאים לי? האם הוא מרגיש לי נכון והגיוני?

    ובעיקר- לקחת אותו בפרופורציות. מאחורי כל חוקר וחוקרת עומדים איש או אישה בעלי עמדות, דעות, רגשות, אידיאולוגיות לגבי נושא המחקר ולא סתם הם בוחרים לחקור דווקא את מה שהם חוקרים.
    לאורך השנים ישנן מגמות במחקר, ישנם דברים ש'מוכחים' ואז מגיעים מחקרים אחרים שמפריכים אותם ויש גם תרבות שמשתנה, שמקבלת או דוחה את אותם ממצאים.

    לכן, אולי מה שחשוב לי להעביר או שמחקר הוא רק מחקר ובהחלט אנחנו לא צריכות אותו כדי לחזק את התחושות הפנימיות שלנו או לאפשר לו לבטל את התחושות שלנו, במידה ומחקרים מראים אחרת. אולי אנחנו מרגישות משהו שעדיין לא הוכח?

  2. ורד לב הגיב:

    את כ"כ צודקת, לימור, לגבי עניין המחקרים….
    זה מאד מחזיר בעיניי את הצורך להיות יותר קשובים לעצמנו וזה משהו שלא כ" מלמדים בתכניות לימודים מסודרות. לא נבחנים על זה לבגרות ולא מקבלים תואר בקבלה עצמית.
    אנשים מגיעים לזה מתוך נסיון חייהם, בד"כ לא מהכיוון הטוב…

    ולגבי המידע בהרצאה הספציפית הזו- גם זה משהו שכל אחד יכול להרגיש לבד. תינוק שבוכה משדר 'לא טוב לי'. מה אנחנו בוחרים לעשות עם זה? זה כבר סרט אחר…
    מה ההשלכות של זה לעתיד? לא באמת ידוע… אם כי אי אפשר להתעלם מזה בעיניי…

    • מהדהד לי מה שכתבת "לא מקבלים תואר בקבלה עצמית".. כמה זה נחוץ, הא ?

      לגבי המידע בהרצאה הספציפית- מניחה שלא כולן מרגישות כך, אחרת לא היו מאמצות בחום גדול את השיטות השונות.

      לא שמעתי את ההרצאה, אבל ממפגש עם נשים רבות, אני גם שומעת את הצד השני, שמרגיש שצריך גם להכיל את הבכי והקושי שלו/שלה, כדי שיוכלו להכיל את הבכי של התינוק. גם אם מאמינים שבכי של תינוק דורש התייחסות מסוימת, לא תמיד זה אפשרי, כאשר יש דילול משמעותי במשאבים שלנו אחרי לידה וחסרה תמיכה משמעותית לאמהות או לאבות הניגשים לתינוקות.

      מהמקום הזה, שמרגיש שהמציאות עכשיו מכתיבה תנאים מסוימים, יש המרגישים ששיטות מסוימות נותנות להן פיתרון.

      מרגישה שאין לי דעה בעניין של שיטות ההרדמה למיניהם. באמת רואה את היתרונות והחסרונות שבכל דבר ומניחה שבסופו של דבר לכל משפחה מתאים משהו אחר בסיטואציה שונה.

  3. שלומית ארד הגיב:

    לימור, אני שוב נזכרת בדבריה של דיאנה אידלמן הנפלאה שאמרה "אנו מכורים למדע, למדידה ולדיוק" כדבריה של ורד, צריכים שמישהו או משהו "סמכותי" מבחוץ יאשר לנו או יגיד לנו מה נכון לעשות כשאנו אובדי עצות, לא מחוברים לקול הפנימי ("אינטואיציה") ולא סומכים על הגוף שלנו. באותה מידה, בתרבויות אחרות, אנשים מחפשים תשובה אצל "זקני השבט", יש כאלה שלא מחליטים שום דבר לבד בלי לשאול את הרב או יועץ רוחני אחר שגם הם בעלי עמדות, דעות, רגשות, אידיאולוגיות ולא בהכרח רואים לנגד עיניהם את טובת "המתייעץ/ת". כך שהמחקרים הם רק עוד סימפטום לתופעה הזו.
    לגמרי מסכימה איתך שיש בחברה שנו בעייה חמורה של "הכלה". בכל פעם כשאני שומעת על התעללות או רצח של ילדים/תינוקות אני אומרת לעצמי שלאותם הורים היה חסך עצום בהכלה ותמיכה.
    אם היה מחקר שמאמת את התחושה הזו שלך, לא היית משתמשת בו?

    • היי יקרה,
      אין לי דבר או חצי דבר כנגד מחקרים. אפילו יש בי מקום ששוקל לעשות דוקטורט..
      אני בעד מחקרים, מחקרים מעשירים את ההבנה שלנו לגבי האדם, העולם והתרבות בה אנחנו נמצאות.
      יחד עם זאת, מכיוון שהתרבות המחקרית של היום נוטה לרצות להיות "אובייקטיבית", יש לי בעייה עם זה, בכל הקשור לחקר תרבותי או פסיכולוגי. מחקר לא יכול להיות אובייקטיבי במקום הזה, בגלל העובדה הפשוטה שאדם- אישה או גבר- עשו אותו, תכננו אותו והסיקו לגביו.

      מכיוון שהחוקרים לא תמיד אומרים את זה לגבי המחקרים שלהם ומעמידי פנים אובייקטיביות, אז אני באה ואומרת את זה. אני אומרת שמחקרים זה דבר נפלא ומעניין, חשוב ומעשיר לקרוא, להתעניין ולהרחיב את הדעת ואני נעזרת המון במחקרים. אבל- לקחת בחשבון שמחקר הוא רק מחקר ולבחון אותו בעיניים ביקורתיות ולא לאפשר לו לפסול את האינטואיציות והתחושות הפנימיות. אם הוא מחזק את התחושה הפנימית שלי, אז זה תמיד נחמד.

  4. ורד לב הגיב:

    לימור, זה בדיוק שורש הבעה בעיניי.
    הקושי האמיתי הוא חוסר התמיכה וההכלה של האמהות, של האבות, של המשפחות החדשות.

    בעיניי לשם נכון יותר להפנות את המאשבים, את תשומת הלב ואת הסיוע ולא למצוא פתרון של זבנג וגמרנו על חשבון התינוק- הרך הנולד, שמעצם היותו גור קטן, אין לו את יכולות העיבוד שיש למבוגרים.
    איך הוא אמור להכיל בכי? תסכול? קושי? כאב? הפרדות? לבד? ריק?

    אני לוקחת בחשבון שההורים הם אנשים מבוגרים עם קצת יותר נסיון בחיים ממנו.
    אולי הם צריכים ללמוד לבקש עזרה, לחפש עזרה, לשאול שאלות.
    את זה נכון לעשות בגילם, במצבם.
    בגילו ובמצבו מה עוד יש לו לעשות מלבד לבכות? או לעשות shut down למערכת?

    • תראי, את משכנעת את המשוכנעת :), הרי זה בדיוק מה שאני עושה..

      באופן אישי, אני חושבת שהבעיה היא רחבה יותר, בהיעדר הכלה באופן כללי וגם היעדר מודעות לצורך שלה. כשאני גדלה כילדה קטנה ומתבגרת כשאין מי שיכיל אותי, אני פשוט ממשיכה את זה הלאה- לא מודעת לזה, לא מבקשת את זה ולא מעבירה את זה הלאה.
      עד כמה אנחנו חיות בחברה מכילה ?

  5. ורד לב הגיב:

    את כ"כ צודקת…
    כמה זה חשוב שיהיו לנו דמויות מופת ללמוד מהן וכמה זה חסר.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

ילד מקסים שלנו, אני כל כך שמחה שזכינו בך

מאת : ilym

25 במרץ 20114 תגובות

מתוך אחרי לידה, רק אהבה

היום ממרומי חצי שנה אני מבינה שכשנולדת, הרגש העצום ההוא שחשתי היה בעיקר אחריות עצומה וחמלה, חמלה עליך על ששלפו אותך ככה בטרם היית מוכן, חמלה על כך שיצאת בבת אחת לעולם גדול וזר ואתה צריך להתרגל אליו עכשיו, כל כך הרבה להתמודד איתו בבת אחת. כמובן שגם אהבה גדולה, אבל אני יכולה לומר שהיא לא משתווה לאהבה שאני חשה כלפיך היום!

אני לא אשקר,ההתחלה לא הייתה קלה. לא לך ולא לנו. חזרנו הביתה מבית החולים באופוריה גדולה שמהר מאוד נמהלה בפחד ומחשבות של "מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו".

איך יולדים בשבדיה ? כמו בישראל.. – סיפור הריון ולידה של שירה / חלק 1

מאת : אמא של שירה

17 באוקטובר 2010תגובה אחת

מתוך יומן הריון

אני פורצת בבכי היסטרי – בכי משחרר שנה של ציפייה ואכזבה ומתקשרת לידיד שלי מרוב בלבול וצורחת בטלפון: "אני בהריון! אני בהריון! מה לעשות אמאל'ה???”

כל ההיריון אנחנו קוראים לך בשם "אגנטה" אמא מאוד אוהבת את להקת אבבא השבדית ובעיקר את הבלונדינית ויום אחד אבא הציע שכך נקרא לך. כולם מכנים אותך כך.
כמה שבועות אח"כ אנחנו נוחתים בארץ לראש השנה ו"על הדרך" עושים גם את בדיקת השקיפות עורפית. הרופא שואל אם נרצה לדעת את מן העובר – אני עונה "ברור" והוא אומר ששמונים אחוז שזאת בת! זהו – אני מאוהבת!!!

אני מתפקדת לא רע אך בפנים הכל מתחיל לקרוס, חלק א' – מיומנה של אם חד הורית

מאת : אוסי הורביץ

25 בינואר 20115 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, שיתופים אישיים

מגיעים רק חברות קרובות ומשפחה קרובה. הטלפון מונח כמו אבן על השולחן, אני לא מתקרבת אליו, לא יכולה לדבר עם אף אחד. הגוש בגרון מתחיל לגדול וחונק ואיני מסוגלת לדבר כלל.

אמא עונה לטלפונים ואומרת שאני עסוקה. יש כאלו שחושבים שאני קשה להשגה ומתלוננים על כך, כשאני כבר מצליחה לדבר, וגם שיחות אלו לא עוברות את הדקה, כי זה הזמן הארוך ביותר שאני יכולה להחזיק את עצמי בלי לבכות.