אני אמא שבוחרת לוותר על רגשות אשמה בחיים שלי

מאת : ענת רפופורט

26 באפריל 2011 | 13 תגובות

למה לבחור ברגשות אשמה? זה כזה בזבוז של אנרגיה

מתוך אני אמא מספיק טובה?, רגשות אשם

לא חונכתי להקריב את עצמי והכי חשוב – עשיתי המון עבודת מודעות לפני האמהות שלי כדי להרגיש נוח עם מי שאני ומה שאני בוחרת.

יש לי ילדה בת 4 חודשים ואני משוגעת עליה. אבל… כל פוסט שמדבר על רגשות אשמה תופס אותי תוהה – למה לבחור ברגשות אשמה? זה כזה בזבוז של אנרגיה. אני לא מבקרת את אלו שמרגישות אשמות, אבל בא לי כל כך לדבר אתן ולהאיר בפניהן שמה שהן עושות הוא טוב, שמה שהן בוחרות הוא טוב והאופן שבו הן מגדלות את הילד שלהן הוא טוב, כי ככה הן בחרו..  ורק חסר הדבר הזה שהוא כל כך קטן אבל כל כך עצום – להיות שלמות עם עצמן על הדרך.

מותר לי לומר לעצמי ולעולם שאני לא אוהבת להניק

אני קוראת המון על גידול ילדים. קראתי גם בזמן ההריון. למדתי כל מה שיכולתי על השלבים הראשונים, בעיקר על הנקה. הייתי נחושה להניק, אבל גם הייתי נחושה לא לייסר את עצמי אם לא אצליח. שום דבר בעולם לא שווה את זה שאני אהיה מתוסכלת מהנקה כשיש תחליפים מוצלחים. אני לא יודעת אם הגישה שלי עזרה אבל בתי יונקת הנקה מלאה – כמעט. שלוש פעמים בשבוע אני משאירה אותה עם אחרים והיא אוכלת מטרנה.

זה הלך קשה הענין עם המטרנה אבל ידעתי שבגלל שאני שונאת לשאוב, את האתגר הזה נעבור – גייסתי את כולם למשימה לגרום לביתי לאכול מטרנה וזה עבד. אז נכון שיותר טוב חלב שאוב למצב הזה, אבל לא בא לי!

אני גם לא ממש אוהבת להניק, גם את זה מותר לי לומר לעצמי ולעולם. אני בוחרת בזה כי זה הצליח לי עוד לפני שידעתי מה זה, ועכשיו זה כבר יותר קל מלהתעסק בבקבוקים.

רגשות אשמה זו בחירה !

עוד "אמת" שחשוב לי לבטא זה שבלגדל תינוקות יש גם רגעים משעממים. כמה יכול אדם מבוגר שקודם עסק בנושאים שונים ומגוונים להתעסק בקקה-פיפי-חיתול ועוד למצוא בזה עניין? נכון שכשהיא מחייכת או עושה משהו חדש אני נמסה כולי מאושר ומאהבה. אבל מה עם שאר מהזמן?

יש ימים שאני בטוב כולי מלאה בסבלנות ואהבה ובתי מקבלת את כל האהבה והתשומת לב בעולם. ויש ימים שלא. ואז מיד גם היא משתנה והופכת לתינוקת קצת יותר בוכה, יותר קשה לה להירדם במצב הזה והיא לא רגועה. אני מסבירה לה – ומקווה שהיא מבינה משהו מהטון, שהיום אמא לא בטוב, היום אמא קצת מבועסת, אז אמא לא לוקחת אותה לידים בכל פעם שהיא רוצה ולא הכי סבלנית בהרדמה. אבל אמא אוהבת אותה הכי הרבה בעולם.

ובא לי להעביר מסר – רגשות אשמה זו בחירה!!! אפשר להחליט שלא לבחור בה. ואם זה לא מצליח לבד, אז לדבר עם אשת מקצוע מבינה ומכילה (מטפלת\מאמנת\דולה פוסט פארטום) שתחזק את המקום הפנימי הלא בטוח הזה.

אם נתתי קול לאמא אחת שתעשה רק מה שבא לה ונוח לה – כי בסוף זה מה שהכי טוב לילד\ה שלה – אז אני את שלי עשיתי.

ענת רפופורט. מאמנת אישית

** ענת רפופורט מאמנת אישית ועסקית, תל אביב.  anat.rapoport@gmail.com

** לפוסטים נוספים על רגשות אשמה באמהות ולפוסטים של אמהות אחרי לידה

עוד אמהות כותבות:

אולי לעולם לא אהיה האישה ש.. / תניה תוויל

 לא ככה רציתי להיות, לא כזו אמא / אמא אנונימית

אמא טובה דיה/ עלמה

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

13 תגובות ל- “אני אמא שבוחרת לוותר על רגשות אשמה בחיים שלי”

  1. זו שאלה טובה בעיניי- האם רגשות אשמה הם בחירה ??

    • נעה גביש הגיב:

      לימור – לדעתי התשובה היא לא פשוטה ואישית, כיוון שהיא תלויה בהשקפת העולם שלך.
      הרבה מדברים על כך שאנחנו אלו שבוחרים מה להרגיש, לכעוס או לא, להיפגע או לא ואפשר להמשיך לכל הרגשות הקיימים בתוכינו, אבל האם באמת כל הרגשות הן בחירה?
      אנחנו בוחרים אם לאהוב את ילדינו ??? ברוב המקרים אם לא בכולם זה משהו שקיים בנו.
      כשאנחנו מתאהבים זוהי בחירה? בהרבה מקרים לא…:)
      גם כעס ועלבון אני לא חושבת שזו בחירה..הבחירה היא מה לעשות עם זה, איך להתמודד עם הרגש הזה שעולה?
      האם מתאים לי ללכת איתו, או למצוא לו פתרונות שלא יעיקו עלי שיעשו לי טוב.

      ככה אני לוקחת את הבחירה בעניין רגשות…אי אפשר לא להרגיש אבל אפשר לעשות עם זה משהו שלא יעשה לי רע.
      לדעתי הרגשות קיימים בנו כי אנחנו צריכים אותם למוסר הפנימי שלנו בעיקר ובכלל כדי שנוכל לחוות את החיים ואת עצמינו…לעיתים הם מציפים וקשים וצריך לדעת ל"נהל" אותם.
      "רגשות אשמה" נחוצות כמו כל רגש אחר במינון נכון ובהתנהלות נכונה, בעיקר כדי שנוכל לעצור מידי פעם ולשאול את עצמינו מה קורה איתנו? והאם אנחנו במקום נכון לנו?
      לשקוע ב" רגשות אשמה" זהו, לעניות דעתי, ולחלוטין לא ביקורת על אף אחת או אחד, בעיקר כי גם אני הייתי שם 🙂 זהו סוג של רחמים עצמיים והם לא בונים כלום…ככה לימדו אותי החיים, הם רק מכניסים ואתך עמוק לתוכם..לא שווה.

      שבוע טוב
      גם בענין רגשות אשמה

  2. אלה דוקלר הגיב:

    אני אמא לתאומות בנות שנתיים ותשעה חודשים. כשהן נולדו החלטתי שהדבר הכי הכי הכי חשוב בחיי המשפחה שלנו זה קודם כל אני. אני מוותרת כשאני לא יכולה, אני יוצאת לבית קפה עם חברה, אני הולכת לישון. כשאני בסדר הכל בסדר. לא הינקתי- שאבתי כמה שיכולתי וויתרתי (גדלו מאוד יפה עם סימילאק), בעלי היה ועדיין שותף מלא בכל המטלות.
    כל זה נעשה לא רק בלי רגשות אשם אלה גם עם החלטה מאוד שלמה שזה הכי נכון. כאמא לוקחת גם לעצמה אז הבנות שלה מקבלות ממנה הרבה יותר.
    רגשות אשמה זו כן בחירה לדעתי, כמו גם דרך החינוך ודרך קבלת ההחלטות.
    אלה דוקלר
    אמא לתאומות
    רפלקסולוגית לפריון והריון
    0523923109
    http://www.danella.co.il

  3. שירה דרוקר הגיב:

    העניין עם רגשות לדעתי, ואני אישית למדתי את זה מספר מקסים שנקרא "חשיבה חיובית כדרך חיים", (שהדליק אצלי הרבה מנורות אדומות בצורת לבבות…), הוא שכל הרגשות הם לגיטימיים. אנחנו חיים בעולם שבו מחנכים אותנו מילדות שלהיות שמח ואוהב ומרוצה וחייכן זה "טוב", ולעומת זאת, להיות כועס או עצוב או עצבני זה "לא טוב", ואנחנו מתחנכים כיצורים שלומדים לשמור בבטן רגשות "רעים" ומבטאים רק את החיוביים. אבל כמו כל דבר בחיים, הסיבה שבכלל יש לנו רגשות חיוביים ורגעים יפים היא בגלל שאנחנו מכירים את השליליים. כמו "אם לא היה חורף לא היינו יודעים להעריך את הקיץ" (או להיפך במקרה של כמה אנשים שאני מכירה).
    אנחנו צריכים ללמוד מחדש להרגיש ולחוות את הרגשות השליליים שלנו. לכעוס כשמכעיס, להיות עצובים כשעצוב, וגם לתת לילדינו את הלגיטימציה לחוות אותם. כשאנחנו חווים אותם, אנחנו "מתגברים עליהם", וממשיכים בחיינו. כשאנחנו שומרים אותם בבטן, אנחנו ממשיכים להתבשל איתם, והרגש נתקע. הוא לא עובר, והוא יושב אצלנו בבטן לנצח…
    כך גם בעניין רגשות אשמה (וגם בהקשר של גדול ילדים) – העניין הוא לדעת שמותר לך להרגיש כל דבר שאת מרגישה. תרגישי בכל העוצמה ותעבירי. תהיי שלמה עם עצמך, על כל הפנים השונים שלך… ה"טובים" וה"רעים"…

  4. מאד מתחברת לדברים של שירה ושל נעה, וגם לשאלה האם זו באמת בחירה שלנו להרגיש/לא להרגיש רגשי אשמה או כל רגש אחר שאנחנו מגדירות כ'חיובי' או כ'שלילי'.
    נראה לי שהמילה בחירה מרמזת שזה בשליטה שלנו. אולי הבחירה היא לפעמים בשליטה, או בשליטה חלקית, ולפעמים מונעת מדברים לא מודעים שאין לנו יכולת לשלוט בהם, לפעמים מושפעת מאוד מהסביבה, ומאמונות שספגנו מרגע שנולדנו ואין לנו יכולת/רצון/מודעות באותו רגע לשנות אותן. אני שמה לב הרבה פעמים שאני לא תופסת חווייה של רגשות כ'בחירה', כי באותו הרגע פתוחה בפני רק אפשרות מסויימת. וברגע אחר זה יכול להיפתח לכמה אופציות, שיש לי ביניהן בחירה יותר מודעת.
    ובכלל, לפחות אם יש רגשות אשם, אני מעדיפה לקבל אותן כחלק מהחיים, מאשר גם להתרגז על עצמי שיש לי אותן….
    ועדיין למרות כל זה, מאוד מתחברת לרצון להשתחרר מרגשות האשם. להרגיש שאני יכולה לדאוג לעצמי בלי רגשות אשם מול המשפחה שלי.

  5. ענת יקירתי,
    את מהממת!
    הכתיבה והחשיבה שלך מפלאות הן.
    אוהבת אותך.
    יש לך קול לתת להרבה אמהות.
    בכלל אפשר להסתכל על רגשות אשמה כמשהו רוחבי ולאו דוקא באמהות.
    רגשות אשמה זו בחירה, נקודה!
    תודה על מה שהבאת.
    שירלי

  6. כשהנחתי את הקבוצות לאמהות אחרי לידה, היה גם מפגש על רגשות האשם באמהות (ברור.. לא ?) שהיום, בדיעבד, אני יכולה להגיד שהכותרת שלו יכולה היתה להיות "רגשות אשם- לא, אחריות- כן" והנימוק הזה לווה בהסברים מאוד משכנעים לגבי למה אנחנו מרגישות רגשות אשם, למה זה נוח לנו, אבל למה בעצם זה לא כל כך כדאי ואיך אפשר בעצם להיפטר מרגשות האשם.
    זה מה שהרגשתי שלמדתי וקראתי, התחברתי לזה והעברתי את זה הלאה. הרגשתי שזה באמת נכון.

    והיום.. האמת, מרגישה די אחרת.
    היום אני מרגישה שרגשות אשם הם רגש, עוד רגש, ומהבחינה הזו מאוד מתחברת לשירה (שירה, לא יכולה להתאפק- מחכה כבר לבשורה !!!). לא מכירה את הספר שציינת, אבל רשמתי לי לקרוא. אני מכירה את התיאוריה הזו דרך ה'התמקדות'. רגשות אשם הם עוד רגש שקיים בנו, הוא לא טוב ולא רע, אלא פשוט רגש שקיים בנו והשאלה היא כמה הוא מנהל אותנו ואת חיינו.
    באופן אישי, אני חושבת שבנסיבות החברתיות שבהן אנו חיות, השמות דגש על האמהות, על אידיאל האמהות, על ההשפעות של חינוך על הילדים ועוד, לא פלא שרגשות האשם האלה עולים. כלומר, טבעי שהם יבואו, טבעי שהם יעלו.
    השאלה- מה אנחנו בוחרות לעשות כשהם עולים ואיך אנחנו בוחרות להגיב אליהם.

    אני חושבת שבתשובה לשאלה שלי (כשכתבתי אותה לא היתה לי תשובה..) אוכל להגיד- אני מרגישה היום שרגשות האשם שעולים בנו אינם בשליטתנו או בבחירתנו, אך יש לנו את הבחירה לראות אותם, לראות שהם קיימים ולבחור איך להתנהג יחד איתם.
    תודה לכן יקרות 🙂

  7. נעמה קליר הגיב:

    אני גם לא שותפה לעניין הזה של טרור ההנקה. אמא שלי לא הניקה אף אחד מאיתנו ויצאנו אנשים בריאים בגופנו ונפשנו, אינטיליגנטים למדי (כולל אח מחונן) והכל בסדר גמור איתנו, תודה. להנקה יש אמנם יתרונות משלה, למשל זה שהיא מפחיתה גזים- אבל בכל מקרה אפשר לתת לילד "גרפווטר" ולסגור עניין. רגשי אשם אימהיים הם דבר מיותר ובאמת לא כדאי לבזבז עליו זמן.

  8. אני זוכרת ממש טוב את החוויה שלי בתור ילדה כשאמא שלי הרגישה אשמה. בכל פעם שהיה עולה קושי ביני ובינה או שכעסתי עליה, התגובה הראשונה שלה הייתה אשמה. אני זוכרת איך כילדה זה גרם לי לראות אותה ולהפוך במידה מסויימת להיות האמא שלה. זה פשוט שכשהיא הייתה אשמה, המרכז עבר ממני אליה והקושי שלה הפך להיות במרכז, דבר שגרם לי להישאר לבד עם הקושי שלי. הזכרון הזה עזר ועוזר לי עדיין כאמא לשבור את מעגל האשמה הבין-דורי שעבר במשפחה שלי. אישה נפלאה, חברה, מטפלת ומורה בשם אורית אור לימדה אותי את אחד הדברים החשובים שלמדתי בחיי- אשמה ואהבה לא יכולות להתקיים יחד. בכל מקום בו יש אשמה בלב, היא תופסת מקום של אהבה. אז מה אני עושה עם זה? כשעולה בי אשמה( אצלי זה בא בד"כ אחרי שאני כועסת), אז אני רואה את הילדה הקטנה וחסרת האונים שאני ואני מחבקת אותי וסולחת לי. רואה שהתבלבלתי וזוכרת שבאמת באמת אני ממש טובה. ואז, אחרי שהצלחתי לאהוב אותי דרך ענני האשמה, אני יכולה לראות את הילד שלי, לאמר לו- "סליחה, התבלבלתי" ולחזור אל האהבה הענקית שלי אליו. כך, גם הוא וגם אני נשארים ביחד, אפילו אם קשה. כשיש אשמה, אז שנינו נשארים לבד. במובן הזה זאת בחירה בעיניי- מה אני עושה עם האשמה ברגע אחרי שהיא עולה. האם אני לוקחת עליה אחריות (ואחריות היא תמיד לטוב)או שאני שוקעת לתוכה- דבר שלא נותן כלום לאף אחד ובטח שלא מאפשר לאהבה להתקיים( לפחות לא למה שאני קוראת אהבה).

  9. מירב הגיב:

    ענת – מדהים!
    אני כמעט מרגישה שהדברים נכתבו מפי, אז תודה ששימשת לי שופר.
    מזדהה מאוד עם הכל.
    הילדה שלי כבר בת שנה ואני מרגישה שאני חייבת לוותר על רגשות האשמה, לוותר על הצורך להסביר לכל העולם ואשתו למה אנחנו מגדלים אותה בדרך שלנו. אני רוצה להתחבר לאינסטינקט האימהי שלי ושיניחו לי לגדל את הילדה שלי כמו שאני רוצה/יודעת/מאמינה ולהפסיק להיות אשמה – כי לאשמה אין סוף והיא לא מובילה לשום מקום.

    רות – מה שכתבת מקסים וכל כך נכון.

  10. נעה גביש הגיב:

    רות – בהחלט חומר למחשבה – האשמה תופסת מקום של אהבה – זה מאוד מתאים למקום בו אני נמצאת עם הסנדוויץ שלי- המתבגר שעושה לו ולנו את הבי"ס של החיים בשיא העוצמות :). וזה גם מתאים למערכות יחסים של זוג…
    מעניין.
    תודה
    🙂

  11. ענבל פרג הגיב:

    אני חייבת לומר שהרגשתי לא בנוח כשקראתי את המאמר הזה. אני בטוחה שענת, התכוונת רק לטוב כשכתבת את זה אבל זה הרגיש לי קצת כמו שאומרים למישהו בדיכאון או בחרדה, "זה רק בראש שלך". "אם תחשוב על כך וכך … הכל יהיה בסדר". בתור אשה שהרגישה פעם או פעמיים רגשות אשם אני יכולה לומר מנסיוני האישי וגם כמטפלת שיש סוגים שונים של רגשות אשם. יש כאלה שרק זקוקים לסוויץ' קטן בראש אבל, הרבה מאוד פעמים אשמה מכסה על רגש אחר: פחד, עצב, כאב, חוסר אונים, כעס. או אולי פחד מעצב, פחד מחוסר האונים, פחד מכאב, פחד מכעס.
    ואיך בוחרים להרגיש אחרת ? (להבדיל מלחשוב אחרת). רגשות בהרגשה שלי יותר מתהווים מאשר נבחרים.
    בטח שמותר לך לבחור לא להניק, אבל כל העניין זה שאין לך שם קונפליקט. האשמה מגיעה כשיש קונפליקט או נבנית מפער. הפער בין מה שקורה למה שאני רוצה שיקרה, למה שחינכו את האישה משחר ילדותה שצריך שיקרה, ההבדל בין אישיותה לאופנה השלטת.. או כשיש שני רצונות מנוגדים במשפחה.

    אני מתחברת ללהחליף את האשמה באחריות, וכדי לעזור לאשמה ללכת כדאי לדעתי להקשיב לה ולנהל איתה דיאלוג . ולא לסלק אותה כי היא תחזור דרך החלון.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אוכל מוצק כבד עליי

מאת : שירה דרוקר

6 בנובמבר 20116 תגובות

מתוך אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

מהרגע שהפכתי לאמא שמעתי אימהות סביבי עסוקות בנושא האוכל. מה לתת, מתי מתחילים, כמה כדאי, מה מסוכן לתת ולמה.

תמיד חשבתי שזה הדבר הכי לא משמעותי בכל הקטע של האימהות. משהו שולי, טכני וזניח לעומת החוויות הרגשיות העצומות שאני עוברת בחודשים הראשונים שלי כאמא.

לאחרונה אני מגלה שגם זו חוויה רגשית לא קטנה, ולא פלא שהיא מעסיקה כל כך הרבה אימהות…

המסע לתוך הבריאה השנייה בחיי

מאת : אביבית זהבי בינשטוק

28 במאי 20155 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון

אנחנו עוברות הרבה המון מעצם היותנו נשים. אני אישה, אני רחם, אני ילדה, אני אמא, אני אוהבת, אני מאמנת כושר, אני רוקדת, אני שמחה ,עצובה, אני אחות, אני חברה טובה, אני אישתו, אני בת להוריי , אני הכלה שלה, אני גיסתו, אני דודה ואני כל מיני אני. ובעיקר מזכירה לעצמי שיש בי כוחות גדולים כמו לביאה ואני חייבת לעבור את המסע שלי לבריאה הזו, לבריאה שהבת שלי כה מחכה לה, בעלי בן זוגי אהוב ליבי ונפשי מצפה בכליון עיניים, והיקום מחכה לנשמה הבאה שתגיח לעולם, ואני כאן נושמת לתוך המסע מקווה לוחמת שורדת צועקת בוכה צוחקת ושטה אל תוך המסע, המסע לתוך הבריאה השניה של חיי.

לידה אחרת, לידה "מחוברת"

מאת : מיטל טולדנו

6 בפברואר 20130 תגובות

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

כבר לפני מס' שנים, היה לי ברור שאת הלידה הבאה אני רוצה לחוות אחרת מהלידות הקודמות.

בזמן ההריון הראשון שלי (לפני 17 שנה) – מאד פחדתי מהלידה. לא פחדתי מזה שיהיה לי ילד, לא היו לי חששות שיהיו תקלות בלידה, או שהילד יצא לא בריא. הפחד הגדול שלי היה מהכאב! הכאב היה נראה לי כאב בלתי נסבל, ולא היה לי ברור איך אני הולכת להתמודד איתו.

בלידה הראשונה קבלתי חומר מטשטש – שכנראה פעל את פעולתו, כי הזיכרונות מהלידה גם נהיו מטושטשים. אני זוכרת את עצמי אומרת מספר ימים אחרי הלידה ש"אני זוכרת שהיה נורא – אבל אני לא כל כך זוכרת למה…"