למדתי איך להיפטר מרגשות אשם – גם כאמא טרייה

איך להיפטר מרגשות אשם בהורות? זו שאלה שאמהות שואלות את עצמן – במיוחד כשנראה שהאשמה היא חלק בלתי נפרד מהאמהות. בפוסט כן ואישי, משתפת ענת רפפורט בתהליך שעברה, בבחירה שלא להרגיש אשמה, ובגילוי שאפשר לגדל ילדים מתוך שלמות פנימית – בלי לוותר על עצמה ובלי להצטער על הבחירות שעשתה.

לא חונכתי להקריב את עצמי והכי חשוב – עשיתי המון עבודת מודעות לפני האמהות שלי כדי להרגיש נוח עם מי שאני ומה שאני בוחרת.

יש לי ילדה בת 4 חודשים ואני משוגעת עליה. אבל, כל פוסט שמדבר על רגשות אשמה תופס אותי תוהה – למה לבחור באשמה ולא להיפטר מרגשות אשם? זה כזה בזבוז של אנרגיה.

אני לא מבקרת את אלו שמרגישות אשמות, אבל בא לי לדבר אתן ולהאיר בפניהן שאפשר להיפטר מרגשות אשם ולהגיד להן שמה שהן עושות הוא טוב, שמה שהן בוחרות הוא טוב והאופן שבו הן מגדלות את הילד שלהן הוא טוב, כי ככה הן בחרו. רק חסר הדבר הזה שהוא כל כך קטן אבל כל כך עצום – להיות שלמות עם עצמן על הדרך.

מותר לי לומר לעצמי ולעולם: אני לא אוהבת להניק

אני קוראת המון על גידול ילדים. קראתי גם בזמן ההריון. למדתי כל מה שיכולתי על השלבים הראשונים, בעיקר על הנקה. הייתי נחושה להניק, אבל גם הייתי נחושה לא לייסר את עצמי אם לא אצליח. שום דבר בעולם לא שווה את זה שאני אהיה מתוסכלת מההנק,ה כשיש תחליפים מוצלחים. אני לא יודעת אם הגישה שלי עזרה אבל בתי יונקת הנקה מלאה – כמעט. שלוש פעמים בשבוע אני משאירה אותה עם אחרים והיא אוכלת מטרנה.

זה הלך קשה הענין עם המטרנה, אבל ידעתי שבגלל שאני שונאת לשאוב, את האתגר הזה נעבור – גייסתי את כולם למשימה לגרום לביתי לאכול מטרנה וזה עבד. אז נכון שיותר טוב חלב שאוב למצב הזה, אבל לא בא לי.

אני גם לא אוהבת להניק, גם את זה מותר לי לומר לעצמי ולעולם. אני בוחרת בזה, כי זה הצליח לי עוד לפני שידעתי מה זה, ועכשיו זה כבר יותר קל מלהתעסק בבקבוקים.

חשוב לי לבטא את זה: משעמם להיות אמא אחרי לידה

עוד "אמת" שחשוב לי לבטא זה שבלגדל תינוקות יש גם רגעים משעממים.

כמה יכול אדם מבוגר שקודם עסק בנושאים שונים ומגוונים להתעסק בקקה-פיפי-חיתול ועוד למצוא בזה עניין? נכון שכשהיא מחייכת או עושה משהו חדש אני נמסה וכולי מאושר ומאהבה. אבל מה עם שאר מהזמן?

יש ימים שאני בטוב כולי מלאה בסבלנות ואהבה ובתי מקבלת את כל האהבה והתשומת לב בעולם. ויש ימים שלא. ואז מיד גם היא משתנה והופכת לתינוקת קצת יותר בוכה, יותר קשה לה להירדם במצב הזה והיא לא רגועה.

אני מסבירה לה – ומקווה שהיא מבינה משהו מהטון, שהיום אמא לא בטוב, היום אמא קצת מבואסת, אז אני לא לוקחת אותה לידים בכל פעם שהיא רוצה ולא הכי סבלנית בהרדמה. אבל אני אוהבת אותה הכי הרבה בעולם.

מסר שחשוב לי להעביר: רגשות אשמה זו בחירה!

בא לי להעביר מסר – רגשות אשמה זו בחירה!!! אפשר להחליט שלא לבחור בה.
אם זה לכן ךהעביר את רגשות האשם לבד, אז כדאי לדבר עם אשת מקצוע מבינה ומכילה (מטפלת\מאמנת\דולה פוסט פארטום) שתחזק את המקום הפנימי הלא בטוח הזה.

אם נתתי קול לאמא אחת שתעשה רק מה שבא לה ונוח לה – כי בסוף זה מה שהכי טוב לילד\ה שלה – אז אני את שלי עשיתי.

כתבה:  ענת רפופורט מאמנת אישית ועסקית, תל אביב.  anat.rapoport@gmail.com

מילה מאשת מקצוע: על רגשות אשם אחרי לידה

רגשות אשמה אחרי לידה הם תופעה נפוצה, טבעית ואנושית – אבל הם גם עלולים להכביד, להכאיב, ולפעמים גם להשתלט על החוויה ההורית. כשהתודעה עסוקה בשאלות כמו "האם אני אמא טובה?" או "עשיתי את הדבר הנכון?", קשה באמת להיות בנוכחות עם התינוק, ליהנות מהרגע, לדאוג לעצמך או לבדוק מה נכון לך עכשיו.

אחרי לידה, רגשות אשמה עלולים להתרבות במהירות. הם מגיעים בגלים, ולעיתים סוחפים איתם את כל השקט, הביטחון והוודאות. אבל – יש מה לעשות איתם.

בגישות טיפול כמו CBT ו־ACT (תרפיית קבלה ומחויבות), אנחנו מתייחסות לרגשות אשמה כאל מחשבות. לא בהכרח אמת, לא הוראות פעולה – אלא מילים שעולות בנו. אנחנו לא מנסות לשנות או להדחיק אותן, אלא לומדות להתבונן בהן מרחוק. לראות שהן שם, מבלי להגיב אוטומטית, ומבלי לתדלק אותן.

במקום לשקוע בתוך האשמה, אנחנו מתרגלות לעצור לרגע ולשאול:
מה באמת חשוב לי עכשיו?
איפה אני רוצה להיות – בגוף ובנפש? מה הייתי רוצה לטפח?

ככל שמתאמנים בגישה הזו, רגשות האשמה נחלשים או משפיעים פחות. לא כי הם נעלמים, אלא כי אנחנו פחות מזדהות איתם – ויותר מחוברות לעצמנו.

אם אתן מרגישה שהאשמה תופסת מקום גדול מדי בהורות, ושזה לא חייב להיות ככה – תהליך טיפולי יכול לעזור לכן לפגוש אותה אחרת, ולהחזיר לעצמכן מרחב נשימה, חופש ובחירה.

אולי יעניין אותך לקרוא גם:

אולי לעולם לא אהיה האישה ש.. / תניה תוויל
אמא טובה דיה/ עלמה

מוזמנת להשתתף בדיונים בפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה