האבל על אמא התפרץ אחרי הלידה

מאת : אמא ויהי מה

13 באפריל 2011 | 8 תגובות

התחלתי קצת להתאושש ולהבין שכל מה שעברתי מהלידה ועד כה גרם להתפרצות של האבל על אמא

מתוך אחרי לידה, אמהות ובנות, לכל אמא, תחושות מגוונות אחרי לידה

אני בהחלמה אחרי ניתוח קיסרי (כתבתי כאן את סיפור הלידה שלי), הכל כואב ובעלי ש"איים" שלא נוגע בילדה ולא מטפל, עזר לי מההתחלה, מבית החולים, ומאז הוא שותף פעיל בכל הטיפול בה.

ואז ניסיתי להניק ולא הצלחתי. נעזרתי באחות ועוד אחות ויועצת הנקה שממש ניסתה לעזור וניסינו הכל כולל פטמת סיליקון והילדה לא ינקה. טוב, אני עקשנית, לא מוותרת. אולי פעם אחת נתנו לה תמ"ל ואני עשיתי הכרות עם המשאבה. שאבתי, שאבתי ושאבתי כל שלוש שעות קמתי ושאבתי עד שהגעתי לכזו כמות שבקבוק היה מספיק לכמה האכלות.

ואחרי שבוע שוחררנו. אני, בעלי והגוזל המאוד קטן שלנו. היא הייתה כל כך קטנה ששחתה בכל הבגדים וניצלה אותם הרבה זמן.

הגענו הביתה בשישי בצהריים לחמי וחמותי . למחרת הלכנו לטייל. אמרו לי בבית חולים שכדי להבריא אני חייבת ללכת, אז הלכתי כי אני חייבת להבריא, כי רק אני צריכה לטפל בילדה וצריכה להבריא מהר. הלכנו לבקר את סבתא של בעלי. הלכנו ועלינו עליות מדרגות. התעייפתי, נחלשתי ובחזרה, באמצע הדרך, הרגשתי שלא מסוגלת יותר ונעצרתי. בעלי לקח את הילדה לבית ובא לקחת אותי.

לאט לאט איבדתי את ההכרה

בקושי הלכתי וכשהגעתי התיישבתי ולאט לאט אבדתי את ההכרה. אני שומעת את כולם מדברים  אליי ואני  לא יכולה להגיב…ואני רוצה לצעוק "אני בסדררררררר" ולא יכולה!!! כמה חוסר אונים!!!

ואז חוזרת להכרה ובוכה (מה קרה לי???) ואז שוב מאבדת הכרה ובעלי וחמותי קוראים למד"א. מגיעים שני נערים ונהג, מתחילים לבדוק אותי, לא מצליחים להרגיש דופק והלחץ דם משתולל. אני  במצב של כמעט אירוע מוחי. לוקחים אותי לבית חולים ואני שוב בוכה.

שוב בית חולים ? רק יצאתי אתמול…

הגענו למיון ועשינו בדיקות ולאט לאט הרגשתי טוב וכל הבדיקות תקינות.

שוחררתי עם מעקב לחץ דם, קיבלתי כדורים להורדת לחץ דם מהרופא המטפל והייתי אצל חמותי. טיפלתי לבד בילדה חלק מהיום וכשחמותי או בעלי היו בבית נחתי ונעזרתי בהם לטפל בילדה. כל הזמן הזה הייתי עם דופק  גבוה ולחץ, והמשאבה להנקה והריבים עם החמות .לא חשבתי שאשרוד.

לאחר כחודש עזבנו את בית חמותי, נסענו הביתה והתחילו לי התקפי לחץ דם,  שזה אומר שהגוף משתתק לאט לאט. הייתי חייבת לשכב כי לא הייתה שליטה על השרירים ולפעמים יכולתי לדבר ולפעמים –לא…

ההתקפים היו בלתי נסבלים. איך אפשר לגדל ילדה כך ?

כל כך פחדתי להישאר עם הילדה לבד שמא יהיה לי התקף…חברתי הטובה אותה חברה /אחות מבית החולים הגיעה לעזור כמה שיכלה וזהו, אני לבד. הכדורים עזרו להורדת הלחץ דם, אבל ההתקפים היו כבר בלתי נסבלים. איך אפשר לגדל ילדה כך???

הגעתי לרופא לבדיקה ונתקפתי ב"שיתוק הזה". לא יכולתי לקום עד ששני גברים תמכו בי לחדר ובגלל החוסר אונים התחלתי לבכות והרופא החליט שסובלת מדיכאון לאחר לידה כי אין לי אמא ועזרה וכו', מה שהרתיח אותי!

ושוב, חזרה לחמותי ושוב דופק גבוה ועצבים ואחר כך ערכנו בריתה לקטנה-בגיל חודשיים. היה שמח ומרגש לי במיוחד. אמרתי "מי שברך" וברכתי כ"כ חזק ומכל הלב מודה לה' על זה שעומדת על הרגליים.

התחלתי להתאושש ואז התחילו הבעיות בידיים

לאחר כחודש אצל חמותי חזרנו שוב הביתה ושוב היו לי התקפים, כי התרופה הורידה ללחץ דם נמוך. עד שהפסקתי את הכדורים, ההתקפים פסקו לאט לאט וחוץ מזה היו קצת כאבים במקום של הניתוח הקיסרי.

התחלתי להתאושש אחרי חודשיים והילדה, ילדה מדהימה ביופייה, ילדה חזקה מאוד התפתחה יפה ילדה חזקה גם באופייה.

לאחר כחצי שנה התחלתי להתאושש פיזית ולחזור לעצמי  ואז התחילו הבעיות בידיים, חסימה בתעלה הקרפלית, אופייני לנשים בהריון-אצלי, אחרי לידה, כמו הלחץ דם. שוב בדיקות רופאים וכו'. הרופאים המליצו על ניתוח. לא עושה את זה !

בגלל כל הקשיים והפחדים הסתגרתי בבית, לא הייתי מודעת לכך שהילדה כבר גדולה וצריכה לראות עולם ואנשים  ופשוט היינו קמות בבוקר, אני עבדתי בבית והילדה בלול ולא היינו יוצאות פיזית מהבית. זה יצר קשיים שהובילו אותי לכעסים, מרמור, ריבים עם בעלי וכניסה לסוג של דכדוך on&off, עד שלפני כמה חודשים נתקפתי לדיכאון.

הבנתי שאני באבל על אמא שאיננה

בוכה כל היום, לא מפתחת קשר רגשי עם הילדה ועוד כל מיני תופעות. הבנתי את הבעיה, ניגשתי לטיפת חלב ולאחר מכן לעובדת סוציאלית של הקופת חולים, שחוץ מלאיים שאם לא אגש לרווחה היא תדווח עליי, לא עזרה לי כלל.

הגעתי לפסיכולוגית דרך קופת חולים וטופלתי אצלה בערך חודשיים. התחלתי קצת להתאושש ולהבין שכל מה שעברתי מהלידה ועד כה גרם להתפרצות של האבל על אמא והחוסר הפיזי והרגשי שהורגש והתחלתי לעבד את המצב ולהתאושש קצת. התחלתי ליהנות ולצאת עם הילדה ופשוט להתאבל על אמא.

עכשיו, אחרי יותר מ 6 שנים שאמי לא פה, התחתנתי, ילדתי. עכשיו זה פרץ וזה קשה מכל כך הרבה בחינות.

כרגע עובדת עם עצמי, מנסה לחזור לעצמי, הילדה כרגע בגן ואני מתחילה לבנות את החיים מחדש. מצפה לריפוי עצמי ופיזי שינויים והתחלות ולצאת מהטראומה, טראומת ה"אחרי לידה" שלי וליהנות מהחיים, הבעל, הילדה, החברות.

שיתופים נוספים של אמהות ללא אמהות:

עוגת השוקולד הראשונה שלי כאמא / אמא

חודש לפני הלידה / אמא לעצמי

אמא יקרה לי / אמא לעצמי

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

8 תגובות ל- “האבל על אמא התפרץ אחרי הלידה”

  1. שולחת חיבוק גדול גדול.
    אשמח לשמוע על הבנייה מחדש שהתחלת לכתוב בסוף.

  2. ליאת כהן הגיב:

    ואו, קראתי והתרגשתי. אמי נפטרה גם לפני שש שנים, שבועיים לפני שילדתי את בני בכורי. איבדתי אמא והפכתי לאמא בפרק זמן כ"כ סמוך אחד לשני. והיום , שש שנים אחרי, עדיין יש לכך השלכות עצומות. עלי, על בעלי, ילדיי והסביבה. מה שלא יאומן (או שכן) זה שהחיים חזקים יותר. חיבוק.

  3. נעה גביש הגיב:

    חיבוק גדול וחזק על הכוחות שהיו לך עד כה ולעוד כוחות שנתנו לך להמשיך, להבין מה קורה ולמה ועכשיו להתחיל לבנות מחדש.
    ממש לא פשוט לעשות זאת בלי אימא…

    • שרן שפירא הגיב:

      מאד מתרגשת לקרוא את הסיפור שלך , ממש מרגישה אותך
      עברתי דיכאון אחרי לידה עקב טראומות ילדות ומערכת יחסים רעועה עם אמי
      התקפי לחץ הדם שלך מזכירים לי את התקפי החרדה הרבים שהיו לי עד שכבר לא יכולתי עוד ונכנסתי לדכאון.
      מאז עברו 14 שנה , בתי כבר גדלה , מקסימה ויפה , אני עדיין מטופלת , לא חושבת שאי פעם אחזור להיות מה שהייתי לפני , לטוב ולרע , בינתיים ילדתי שוב לפני שנתיים את דניאלוש המתוק , הפעם , עם רשת תמיכה ואופר צמודה , והגדולים שעוזרים , חוויתי תיקון , קחי לך את הזמן , אין מה למהר , תתאבלי , תביני , תקבלי , מחבקת אותך המון
      שרון

  4. רות מדר הגיב:

    אני קוראת את הדברים שלך ודומעת ללא הפסקה..תודה על המילים הכנות…את חזקה ותראי ימים שמחים!!אני עכשיו בשנת.אבל על אימי זל וילדה קטנה…..

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

להחליט או להשקיט?

מאת : לי-את דנקר

3 ביולי 20130 תגובות

מתוך אמהות וקריירה, לכל אמא, מקצועניות מדברות

כילדים, הדילמה לא עסקה ב"מתי" אלא ב"איך". הדילמה נשארה במבנה הבסיסי שלה עם לוח זמנים מצומצם של מ"עכשיו לעוד רגע". ואז גדלנו ואיתנו גדל גם המבנה של הדילמה. ולדילמה הזו נולדו ילדים שקוראים להם 'התלבטות' ו'שוקלת'. הדילמה הפכה לגדולת מימדים, עד ששכחנו מי מנהל את מי, מי בא קודם למי או איך לעזאזל הגענו למצב שאנחנו אספני דילמות, שהולכים לפותרי דילמות, שהם בעצמם למדו את רזי הדילמה בכל מיני מקומות בעולם, מנהלים פורומים שלמים וקבוצות תמיכה בשם הדילמה.

רגעעע. זו כולה דילמה, ממתי היא הפכה לעיר?

סיפור הלידה של רואי- לידה מחודשת

מאת : עוזית קלאורה-נעים

18 בנובמבר 20118 תגובות

מתוך ניתוח קיסרי, סיפורי לידה

13:00 אני מותשת. איתי בחופש כבר 5 ימים ואני מטפסת על הקירות. אבל היום, זה כבר באמת היה קשה. הילד משתעמם בבית לחלוטין, אני דאבה, בקושי זזה מהסלון לשירותים וצריכה למצוא לו תעסוקות בחום הזה של אוגוסט. אתמול עשינו בריכה אצל סבתא. היום נשארנו בבית וזה פשוט קשה, קשה קשה…

איתי עלה לשנת צהריים ואני ניצלתי את הזמן ותקתקתי את הבית- כלים, כביסות, אפילו שטיפה קלה. התיישבתי על המחשב והספקתי להתווכח עם שמוליק. יש לנו מחר, כמו בכל יום שלישי, פגישה עם איתי בבאר שבע ומאוד חשוב לי שהוא יגיע (לפחות פעם אחת) אבל באורח קבע, היציאות של שאר החברים לעבודה לבדיקות וסידורים כאלו ואחרים, חשובות יותר משלנו. אני טעונה ועצבנית אחרי היום המתיש הזה ואומרת לעצמי ש"אחרי היום, אני בטוח יולדת". השיחה איתו מסתיימת במשפטים הבאים (בפייסבוק):

"ואם הייתי יולדת עכשיו? מה הם היו עושים?"

"אוי, נו, אל תגזימי. את יולדת, אני יוצא- לא שואל אף אחד"

"טוב, אני הולכת לנוח" (13:26)

להיות שחקנית ראשית בהצגת חיי

מאת : חני סער

16 באוקטובר 2011תגובה אחת

מתוך אחרי לידה, לכל אמא

לאחרונה איחל לי איש יקר שאמשיך להיות שחקנית ראשית בחיי, במקום במאית, מפיקה או שחקנית משנה.

האיחול הזה גרם לי להפליג במחשבות, ולתהות על התפקידים שאנו כאמהות עוברות, ועל ההצגה הזו שנקראת חיינו.

כשגמלה בלבי ההחלטה להביא ילד לעולם, ידעתי שאעבור להיות שחקנית משנה, שיוולד שחקן ראשי שיאירו עליו הזרקורים בכל המובנים. אהבתי את הרעיון והוא נראה לי טבעי ביותר.

כשהשחקנית הראשית שלי הגיחה לאוויר העולם, הבנתי את גודל האחריות שכרוך בכך. התינוקת המתוקה הזו זקוקה לי בכל המובנים, וכאן התחלתי להתבלבל, ולפחד נורא. האחריות הזו נראתה גדולה עליי, ובד בבד נרתעתי מלבקש עזרה. תדמית הסופר-אמא עמדה לנגד עיניי והעדפתי לא לטפל בפחדיי וברגשותיי, האמנתי שכוח האנרציה יעלים אותם.