הלידה וההורות כטקס חניכה , כסיפור הירואי

מאת : דנית צור אלמוג

12 באפריל 2011 | 3 תגובות

בשביל כל אחת ואחד משהו אחר 'מת', ויש זמן ביניים, בין העולמות, לפני שהזהות החדשה, שזה עתה נולדה, מתגבשת והופכת להיות נוכחת וברורה. הזהות שלי כאמא. כאבא

מתוך הכנה ללידה ולאמהות, הריון

"פעם, לפני הרבה שנים, בממלכת שומר, חיה מלכה, בשם איננה. איננה היתה מלכת שמיים וארץ, שמלכה על פני שבעה מקדשים והיתה אהובה מאוד על כל נתיניה. היא הובילה קרבות אינספור, ניהלה את ענייני ממלכתה ביד רמה והיתה גם משוררת רבת כשרון.

יום אחד שמעה איננה קריאה פנימית.

היא התעלמה ממנה.  

מה פתאום, זה ממש לא הזמן. יש לי כל כך הרבה דברים חשובים לעשות בחיים שלי.

כעבור ימים… או חודשים… או אולי שנים, היא שמעה את הקריאה שוב. הפעם היא עצרה לרגע. נשמה. הקשיבה. אבל לא, זה לא הזמן, יש עוד מה להספיק. סדר העדיפויות שלי אחר. לא, לא עכשיו.

אבל בפעם השלישית שאיננה שמעה את הקריאה, היא ידעה. היא הרגישה שזה הזמן להיענות אליה. והקריאה היתה: "איננה, צאי למסע אל העולם שמתחת…""

ליווי תהליכים משמעותיים באמצעות סיפורים מיתולוגיים

כך מתחיל סיפורה של איננה, שהוא סיפור שומֶרי עתיק, שנמצא כתוב בכתב יתדות, על גבי לוחות טיט, באזור שבו היתה פעם ממלכת שומר (עירק של ימינו). הוא פוענח במאה ה-19 ותורגם לאנגלית, ומאה לאחר מכן התגלגל לידיה של פם אינגלנד, המיילדת שמאחורי הגישה של 'לידה מבפנים', שלקחה אותו, נשמה אותו, אימצה אותו לחיקה ועיבדה אותו לצורכי ליווי ותמיכה סביב לידה.

פם מסבירה שבתרבויות עתיקות היה נהוג ללוות תהליכים משמעותיים בחיים של בני השבט באמצעות סיפורים מיתולוגיים. היא אימצה את המנהג הזה, והביאה אותו אל החיים המודרניים, והיישר אל תוך קורס ההכנה ללידה.

עד שהגענו לסדנאות של 'לידה מבפנים', השתמשנו הרבה בסיפורי לידה אמיתיים. הרבה פעמים אנשים נתנו לנו פידבק שהאנקדוטות מחדר הלידה עזרו להם לא פחות מהמידע הטכני, הרפואי. אבל בסדנת ההמשך, של 'לידה מבפנים', נפתח בפנינו שער חדש. ואיזה שער. שער אבן ענק, בן אלפי אלפי שנים… עמוס חריטות, ציורים, דימויים, שער כניסה אל אוצר שלם, שנמצא שם, מתחת לפני השטח, ברחמה של התרבות שלנו, כבני אדם.

בסיפורי גבורה מיתולוגיים הגיבור/ה תמיד מרגיש/ה בהתחלה נפחד/ת ואבוד/ה, אז אוזר/ת אומץ ונחישות כנגד כל הסיכויים, עובר שורת משוכות ושערים, מת, וגם בסופו של דבר חוזר חזרה לחיים ולמקום שממנו יצא.

הגיבורה בסיפור ההירואי יוצאת למסע למעמקי עצמה, וכמו שפם כותבת: "ככל שהיא יורדת יותר, אל תוך המעברים הצרים של העולם שמתחת, כך הופכים המבחנים וההתנסויות שלה קשים יותר. אבל בכל שער שהיא חוצה, היא פוגשת, רואה, מבטאת או מקבלת חלק של עצמה, שהיא לא הכירה או קיבלה בעבר".

לקבל אישור לתחושות הכי עמוקות בתהליך הלידה כהורים

המסע במהותו בודד, אבל יש בני ברית, מוחשיים ורוחניים, שעוזרים לגיבורה במסע שלה, כי "לידה יכולה בהחלט להיות מסע הירואי, אבל אף גיבורה לא צריכה לעשות את זה לבד" (פם אינגלנד). אימהות ואבות משאירים מאחור כל מיני 'מקדשים' כשהם נענים לקריאה הפנימית האישית שלהם, ויוצאים למסע – מקדש הזמן הפנוי… מקדש הזוגיות כמו שהיא עכשיו… מקדש הגוף שלי…

אימהות עוברות בלידה כל מיני שערים, החל משער הספק הגדול, דרך שער האמונה, שער אובדן התמימות… שער הייאוש… שער הנחישות… שער בקשת העזרה… כל אחת והשערים האישיים שלה…

דרך הסיפור המיתולוגי, שגדוש התפתחויות, תפניות, דמויות ופרטים, אימהות ואבות מקבלים אישור לתחושות הכי עמוקות, רבות מהן לא-מילוליות, שהם חווים בתהליך הלידה שלהם כהורים.

בהתחלה לא ידענו להתחיל להעריך אפילו עד כמה הסיפור של איננה יעניק לנו, לאימהות, ולזוגות שמגיעים אלינו, שפה שלמה ועשירה להתייחסות לתהליך כולו – הריון, לידה וראשית הורות. ובעצם – לחיים בכלל.

"עכשיו אני יכולה לספר מה היה"

לא מזמן הגעתי לבקר אמא שליוויתי בלידה. הלידה עצמה היתה מהירה וחווייה טובה ומלאת עוצמה עבורה. אבל ידעתי שעברו עליה ימים לא קלים בבית החולים. כשהגעתי אליה הביתה ושאלתי מה בדיוק היה – היא אמרה: "ממש אין לי כוח להיכנס לזה. זה מרגיש לי כמו לחטט בפצע".

הרגשתי גם שהיא קצת כועסת עלי, ולא ידעתי בדיוק על מה.

החלטתי לספר לה את סיפורה של איננה. איננה שיוצאת לדרך מלכה רבת עוצמה, עוברת שער אחרי שער, מאבדת עוד ועוד חלקים מהזהות שלה, מרגישה אבודה, נתלית על וו, מקבלת עזרה, וגם קורמת חזרה עור וגידים ועולה שער שער, חזרה למעלה.

כשסיימתי לספר אמרתי לה, כמו שאנחנו אומרות הרבה פעמים, שכאשר מקשיבים לסיפור כזה, אפשר להתייחס אליו כאל טיפול דיקור, ולהרגיש אלו נקודות היו נקודות הדיקור המשמעותיות בשבילה. אולי נקודות מסויימות שהעלו איזו תחושה חזקה בלב או בגוף.

היא שתקה רגע. אחרי זה דיברה דקה או שתיים על הסיפור עצמו. ואז הרימה אלי את העיניים ואמרה: "עכשיו אני יכולה לספר לך מה היה".

השפה איפשרה לנו לחזור ולהיפגש

מה עשה את הסוויץ' הזה?

לא שאלתי אותה. אני יכולה רק לנחש. כשהיא סיפרה לי על הצהבת של התינוקת שלה, על קשיי ההנקה, על ההרגשה שהלידה נגמרה ואני כבר לא שם בשבילה, היא השתמשה ב'שפה' של איננה –

היא סיפרה לי על הרגעים שהרגישה שהיא תלויה על וו, בין העולמות…כבר לא האשה שהיא מכירה כ'אני' ועדיין לא ממש 'אמא', על השער שבו הרגישה שהיא נתקפת ייאוש קיומי, על העזרה שזכתה לה, מוחשית ורוחנית, על תחושת הבדידות בעולם שמתחת…

השפה הזאת איפשרה לנו לחזור ולהיפגש, במקום שבו רגע לפני כן הרגשנו במרחק שני עולמות נפרדים. העולם שמעל והעולם שמתחת.

אנחנו נוטים לפעמים לדמיין תהליכי טרנספומציה בצורה רומנטית – אני אעבור טרנספומציה מתוך שליטה, רצון, התכוונות, הרחבה… אבל בתהליכי טרנספומציה עמוקים, יש פעמים רבות שלב של אובדן, של מוות. בשביל כל אחת ואחד משהו אחר 'מת', ויש זמן ביניים, בין העולמות, לפני שהזהות החדשה, שזה עתה נולדה, מתגבשת והופכת להיות נוכחת וברורה. הזהות שלי כאמא. כאבא.

בכל פעם מחדש זה מדהים אותנו אלו נקודות אימהות ואבות בוחרים לציין כ'נקודת הדיקור' שלהם בסיפור. אינספור אפשרויות. את כל אחד/ת זה פוגש במקום קצת שונה.

מה מתאים לי להשאיר מאחור ומה ממש מפחיד אותי לאבד ?

זמן קצר אחרי שהתחלנו לספר את סיפור של איננה בקורס ההכנה ללידה הגיעה אלינו אמא למעגל אימהות ותינוקות, וכבר בכניסה אמרה לנו: "אני חייבת לספר לכן משהו… בזמן הקורס בעלי ממש לא התחבר לכל הסיפור הזה של איננה… אבל אחרי הלידה, כשהיו לי ימים ממש קשים, של בכי ובכי ובכי, הוא היה מחבק אותי ואומר: זה בסדר, זה עוד שער. זה בסדר…"

הסיפור המיתולוגי מעניק לאימהות ולאבות פרספקטיבה… פותח פתח לכל מיני שאלות פנימיות – מה מתאים לי להשאיר מאחור ומה ממש מפחיד אותי לאבד… מי נמצא כאן לעזור לי…. מה ימות… ומה יוולד (בי)?

 

ולסיום תרגום של ציטוט של פם אינגלנד, על לידה, במובן הרחב שלה, שאף שאני מבינה אותו באופן חלקי בלבד, אני מרגישה שיש בו כל כך הרבה השראה בשבילי:

"כשהזמן בשל, מתרחשת גם לידה נפשית ורוחנית. לעתים קרובות מדי אנחנו נושמות לרווחה כשה"תינוק" נולד, ואנקות הכאב פסקו. אבל כדי להשלים את המסע ההירואי, הגיבורה צריכה להיענות לקריאה האחרונה. היא חייבת להפנים את ההבנות ואת הכוחות שבשבילם יצאה למסע. וזה עדיין לא מספיק – היא חייבת להחזיר אותם לעולם, בצורה שהיא תוכל להעניק אותם כמתנה לאחרים. אולי בצורת מילים, דימויים, או בכל צורה אחרת. מה שהיא קיבלה, עליה להעניק לאחרים. זכרו, הגיבורה עשתה את המסע, לא למען עצמה, אלא למען אחרים. היא חייבת להפנים את הלמידה שלה, כשהיא מחברת בין הידע ודימויי הנשמה הלא-מילוליים לבין השפה של העולם. כשהעולם, הקהילה שלה, מוכנים לקבל את פניה, כלוחמת-האהבה (הלידה) החוזרת מן המסע, אז המעגל נסגר. המסע הושלם"

את המאמר השלם של פם אינגלנד תוכלו לקרוא כאן 

דנית צור אלמוג. הכנה ללידה

** דנית צור אלמוג, אחת מארבע הדולות של 'פרפרים בבטן', מרכז ירושלמי לליווי היריון ולידה. מתרגמת בעברי, מורה ליוגה בהכשרתי ובעיקר דולה ומדריכת הכנה ללידה בגישה של Birthing From Within

במאי הקרוב מגיעה לארץ, לראשונה, המנחה הבכירה ביותר של לידה מבפנים, Birthing From Within, להעביר את סדנת ההיכרות של הגישה, שמיועדת לנשות מקצוע בתחומי ההריון, הלידה וההורות – אם נשמע לך מסקרן, תוכלי לקרוא פרטים נוספים באתר שלנו

 ** לקריאה נוספת של הבלוג 'לידה מבפנים' ולפוסטים נוספים על הכנה רגשית ללידה ואמהות.

** את הציור ציירה פם אינגלנד. 

 

3 תגובות ל- “הלידה וההורות כטקס חניכה , כסיפור הירואי”

  1. נעה גביש הגיב:

    כמה פשוט, נכון ומקסים
    🙂

    בוקר טוב

  2. נעה גביש הגיב:

    ברח לי…:)
    הרשומה הזו – דנית – מדברת אלי באופן אישי
    אני בהחלט נמצאת לא מעט בשביל אחרים…אבל לא סיימתי לעבור בשערים

    בלי לשים לב כשאני תומכת באחרים אני, ככל הנראה עוברת עוד לידות משל עצמי…מעניין מתי זה אפסיק ללדת 🙂

    • נעה – לא נראה לי שמסיימים לעבור בשערים… אין רק מסע אחד, יש המון מסעות מקבילים, ובכל אחד מהם עוברים שערים, בדרך למטה.. בדרך למעלה… זה לא לינארי. בזמן שבחלק מהמסעות אפשר כבר להיות בשלב הנתינה לאחרים, במסעות אחרים, במקביל, רק יוצאים לדרך… נמצאים על הוו… מקבלים עזרה..
      נראה לי של'לידה' במובן הרחב אין גיל הבלות… אפשר להמשיך עד סוף החיים, לא?

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אי-מהות- שוברות את קשר השתיקה גם באמנות

מאת : לימור לוי אוסמי

4 במאי 20114 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, יצירה נשית

מחר – יום ה' 05.05.11- נפתחת תערוכה חדשה וייחודית שנקראת "אי-מהות- דיכאון אחרי לידה" על ידי האוצרת נורית טל- טנא.

באתר אנחנו כותבות לא מעט על התחושות שלנו אחרי לידה, לעיתים אנחנו קוראות לזה 'דיכאון אחרי לידה' ולעיתים התחושות קצת פחות ברורות או מוגדרות. ובאמת, האם זה משנה איך קוראים לזה?

למה בגן היא מצליחה לאסוף את עצמה ואיתי יש איבוד עשתונות מוחלט?

מאת : אמא אנונימית

15 ביוני 20143 תגובות

מתוך לכל אמא, רגשות אשם

הבכורה שלי בת 6.4 . רגישה . פרפקציוניסטית. התאכזבה שוב מעצמה שאיבדה עוד משהו (בפעם השלישית ביומיים האחרונים). אני כמובן טורחת לספור לה.. (אכזבה #1 מעצמי) .

הזעם שלה שוב פורץ. מנסה להתקרב להגיד משהו והיא מרחיקה אותי. כל המשפחה מנסה להגיע לאוטו והכל קורה מול העיניים של חמותי (שתחיה – היא והביקורת שלה). בסוף אני לוקחת אותה חצי דרך בידיים. מגיעים לאוטו וזה לא נרגע. הצרחות בלתי נסבלות ככה שאני חייבת לסתום אוזניים (אכזבה #2 מעצמי).

כל כך חיכיתי, אז למה כל כך קשה????? 

מאת : שרון פלג

18 בנובמבר 20142 תגובות

מתוך הריון, יומן הריון

כל כך חיכיתי, אז למה כל כך קשה?????

יותר משנתיים שחיכיתי לך, ועכשיו שזה כל כך קרוב הרגשות מעורבים והפחדים פשוט לא נשלטים.

התחלנו היום שבוע 39!!! השמחה וההתרגשות אמורים להיות בשיאם, לא?? במקומם אני מלאה בפחד, חשש אפילו קצת רחמים עצמיים…. פתטי! אבל זה מה שיש.

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שהגעת.

מעכשיו אפשר להתעדכן בקלות בתכנים החדשים על ידי קליק אחד.

תלחצי כאן: https://bit.ly/2HXueCm

להיות אמא לתינוק ולהרגיש שאני ברכבת הרים

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם