לידת בית: אימון עם אפי-נו

מאת :

14 באפריל 2011 | 8 תגובות

הסטטיסטיקה, סיפורי הלידה שקראתי, וחוות הדעת של המיילדות, מראים שמי שמתאמנת בעזרת הבלון נקרעת פחות. אני מקווה שאספיק להגיע לתוצאות בזמן שנותר עד הלידה.

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

עם תחילתו של החודש התשיעי, הצטיידנו בבלון קטן וכחול שנקרא "אפי-נו" או בעברית "חתכל'ס", והוא משמש כמאמן לידה. במהלך החודש שנותר, אני מתכננת להתאמן כמה שיותר, כי הפחד הגדול ביותר שלי הוא מרגע הלידה עצמו, מהרגע בו יוצא התינוק מהנרתיק, הרגע שבו יכול להיווצר קרע.

אני זוכרת את היום בו גיליתי ש"חותכים" בלידה. אמא הזכירה את זה פעם, ואני ואחותי נדהמנו, הזדעזענו, בקושי הצלחנו לדמיין לעצמנו את הדבר הנוראי הזה. מצד שני, זה תמיד היה לי מובן מאליו שחותכים. לא שמעתי מעולם על אפשרויות אחרות שקיימות. לא ידעתי שאפשר להימנע מזה באמצעות עיסויים, שזה לא הכרחי, שעושים את זה יותר בשביל שלרופאים יהיה נוח מאשר לטובת העובר או לטובת היולדת, ולא הבנתי את ההשלכות העמוקות שיכולות להיות לחתך הזה בתקופה שלאחר הלידה (ולפעמים גם לכל החיים…).

מישהי שאני מכירה, סבלה כל כך לאחר הלידה מכאבי החתך והתפרים, עד שבשבוע שלאחר הלידה היא ממש לא הייתה פנויה לחשוב על שום דבר חוץ מעל הכאבים שמהם סבלה. זה השפיע על האווירה אצלה בבית, על מצב הרוח של בעלה, על מצב הרוח של התינוק שלהם… והימים הראשונים האלה כל כך משפיעים על ההמשך… הם יכולים "להפוך" תינוק לבכיין, כי הוא לא מקבל מספיק תשומת לב ומגע מאימו, לפעמים הכאבים כל כך חזקים עד כדי כך שהאישה לא יכולה לשאת את התינוק על הידיים, או להחזיק אותו עליה על מנת להניק אותו, ואז התוצאה העגומה היא שהתינוק לא יונק… אחרי ההחלמה כבר מאוחר מדי כדי להחזיר את הגלגל לאחור…

בקיצור, החתך הזה (וגם קרעים טבעיים) מאוד מרתיעים אותי באופן אישי, ואני מתכוונת לעשות הכל כדי להימנע מזה. הסטטיסטיקה, וגם סיפורי הלידה שקראתי, וחוות הדעת של המיילדות, מראים שמי שמתאמנת בעזרת הבלון נקרעת פחות. אני מקווה שאספיק להגיע לתוצאות בזמן שנותר עד הלידה.

מהאימונים הראשונים הבנתי שזה לא נולך להיות פיקניק. זה לא נוח, לא נעים, כואב, מלחיץ.

אני גם מבינה שמאוד קשה להשתחרר ולהרפות כשמשהו תקוע לך שם!!! ועל זה אני מתכוונת להתאמן בעיקר.

 

** שירה דרוקר, נשואה בת 29 מחיפה, בהריון ראשון ומרגש, מתכננת ללדת בבית.

** לבלוג של שירה דרוקר ולפוסטים נוספים על לידת בית ולידה טבעית.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

8 תגובות ל- “לידת בית: אימון עם אפי-נו”

  1. רונית הגיב:

    תודה על השיתוף! כמה חשוב לדבר על הנושא.
    שמעתי ביקורות טובות על הבלון. שיהיה בהצלחה

  2. איילה הגיב:

    אני התכוננתי פעמיים ללידות טבעיות,אחת בבית יולדות והשניה בבית והכנה עם אפינו נראית לי באופן אישי לא טבעית. שמעתי שאומרים שבנוסף להגמשת הפרינאום האפינו מכין להרגשה של הראש של התינוק אבל איך זה יכול להיות,אני שואלת, הרי התנאים לא זהים בכלל! ראש של התינוק לא אמור להיות בפתח הנרתיק כשאין צירים,אין פתיחה ואת לא בלידה פעילה,הגוף לא מיצר אוקסיטוצין ולא אנדורפינים. בקיצור, הרעיון לא נראה לי טבעי בכלל.

  3. תום אלרום הגיב:

    שמעתי דברים טובים מהדולה שלי, אני התאמנתי גם עם משהו דומה בקוטר של כ4 אצבעות, וגם עיסוי – (עצמי), זה עבד, יצאתי בלי קרעים בכלל… תוך שעתיים הייתי על הרגליים 🙂

  4. רות הגיב:

    מתוקה את מקסימה ואני מאחלת לך לידה טובה ומעצימה. אני ילדתי שני תינוקות גדולים בלידה טיבעית 4200 ו-4400 ואני יכולה לשתף אותך שבראשון התאמנתי עם האפי נו ובשני לא ובכל מקרה היו לי תפרים מועטים! ההבדל בין הלידות היתה היכולת שלי להרפות מהפחד להקרע. האימון הכי טוב בשבילי (זה הולך להשמע מוזר….) היה לשבת בשירותים (בעת ההתרוקנות) ופשוט לנשום עמוק לשחרר אויר לפתוח כפות ידים ובכלל לא להפעיל כוח דחיפה. גיליתי שהשרירים פועלים לבד והגוף עובד נכון גם בלי כוח. זה מאוד דומה ללידה עצמה. בחוויה שלי האפי נו לא עזר לרוגע ולאמון שלי ביכולת של הגוף לעבוד מעצמו!. אני ממליצה לך לא לדחוף את עצמך לקצה.. לא חייבים להגיע לנפח המקסימלי. לשלב עם עיסוי ידני (בעיני עדיף) איתו יש חיבור עמוק יותר לאיזור עצמו וגם לחיזוק היכולת שלך לטפל בעצמך ככה כמו שאת. בלידה מאוד מומלץ להתגבר על הרתיעה להושיט יד ולגעת בפרינאום . לחוש את המתיחה ולהתעודד שהנה זה קרוב ועוד שניה תהי את הראשונה שנוגעת בילד שלך מבחוץ 🙂

  5. רות הגיב:

    עוד דבר קטן. כדאי להכין למקרה שכן יהיו תפרים בקבוק עם שפריצר ולמלא אותו בסווידיש-ביטר ומים (ביחס של חצי חצי) את זה לרסס אחרי הלידה בכל הזדמנות… מדהים כמה שזה עזר לי (יש גם תרסיסים מיוחדים לענין שאפשר לרכוש אצל משווקים פרטים) בכל מקרה זה עובר!!

  6. נועה בן יאיר הגיב:

    שירה יקרה,

    אני אחות העובדת במחלקת יולדות ותינוקות בירושלים, בלידה הראשונה שלי, כשהלידה התארכה מאוד והופיעו ירידות משמעותיות בדופק הכניסו כבר את מכשיר הואקום לחדר,בשלב הזה כבר התחננתי שיחתכו אותי,פשוט זעקתי לביצוע אפזיוטומיה רק שלא ישתמשו בואקום. החתך בוצע ופחות מדקה והתינוק היה בחוץ. התפרים אכן היו סיוט… עד שאמא שלי הביאה לי משחה בשם עזראקאין,משחה לאילחוש מקומי, ומרגע זה הכל הסתדר אפשר היה לשבת ולקום להניק בלי שהתפרים הציקו ,ללכת כמו בנאדם,ולהנות מהתינוק היפה שלי.

    היום במחלקות המודעות לכאב גדולה בהרבה יותר, ג'ל עזראקאין מסופק חופשי ליולדות בעלות תפרים כמו גם פדים קרים ומרגיעים של מגנזיום שתפקידם להפחית את הבצקת הנוצרת סביב התפרים ולעיתים נוצרת גם סתם ככה מלחיצות ממושכות.

    אני משתפת אותך בכל זה כי במסגרת ההכנה ללידה חשוב להתכונן גם לארועים לא צפויים,כמו אפיזיוטומיה או ניתוח קיסרי, וגם כשזה קורה שלא ייחרב עלייך עולמך, ושתחושת האכזבה "והכישלון" לכאורה, לא ייתפסו מקום ויקלקלו לך את החוויה המרגשת והאיחוד עם ילדך בימים הראשונים.

    בשעה טובה וקלה נועה.

  7. שירה דרוקר הגיב:

    תודה על העצות המועילות!
    אני שמחה מאוד לקרוא דעות לכאן ולכאן בנוגע לאימון באפי-נו, אתן בטח כבר יודעות שאני מסוג האנשים שאוהב לדעת הכל ולהחליט מתוך ידיעה שלמה של כל היתרונות והחסרונות. כבר סיפרתי שהתאמנתי והגעתי עד לקוטר של 9.5 ס"מ, אבל לא התאמנתי בתדירות גבוהה כל כך…
    אני שומעת על נשים שמתאמנות פעמיים ביום, בקדחתנות, ואני הצלחתי להביא את עצמי להתאמן אולי פעם או פעמיים בשבוע, וגם אז זה כל כך הציק, שעשיתי את זה "לצאת ידי חובה", אז אני קצת שמחה שלא הגזמתי, עכשיו כשאני קוראת שיש גם התנגדויות…
    הרבה יותר חשוב מהאימון, גם בעיניי, לדעת להרפות ברגע האמת. אני מעסה את האיזור יום יום עם שמן, חשוב שהעור יהיה גמיש ולא יבש, ואני גם מנסה להשתחרר מה"אימה" ולהבין שקודם כל – הסטטיסטיקה לטובתי, כי אחוזים בודדים של יולדות בית נקרעות ונזקקות לתפרים (במיוחד בלידות מים, שזאת אופציה מבחינתי), ושגם אם יש קרע ותפר – זה לא סוף העולם… כנראה שכך היה אמור לקרות…
    בנוגע להחלמה – המיילדת שתיילד אותי בע"ה המליצה להכין חליטה מפרחי קלנדולה ועלי קומפרי ואכינאה, להספיג את החליטה בפדים (של מחזור) לעטוף בניילון ולהקפיא. אפשר להשתמש בהם כהרגעה בלידה עצמה וגם לאחריה כדי לסייע בהחלמת הפרינאום. זה הטיפ ההומאופתי ששמעתי עליו. בנוסף המליצה בחום על שמן "תפר קל" של ברא, להחלמה במקרה של תפרים.
    שבת שלום!!!

  8. אפרת הגיב:

    אז כשאני לראשונה שמעתי על השילוש-הלא-קדוש: חתך, חוקן, גילוח, הייתי כנראה בתיכון.
    חשבתי שזה פשוט מזעזע. ולמרות שזה היה לפני כ-20 שנה, ולא בדיוק היו אז לידות בית במדינה, ובטח לא משהו שהוא טרנד גובר כמו היום, היה לי ברור שאני לא אלד בבי"ח (לאור היחס שלי לרפואה ולרופאים עד אותו הרגע, זה היה לחלוטין מתקבל על הדעת).

    אז חתך, קרעים ובייחוד תפרים (מפה מגיע היחס המלבב שלי לרופאים, טראומת ילדות עם הרבה תפרים), הם בהחלט דברים שהרתיעו אותי. תחקרתי את מיילדת הבית לגבי חתך (אמרה שלמרות שיש לה את הציוד, ושאם ייראה לה נחוץ, תשתמש, עד היום בהמון שנותיה בלידות בית, לא נזקקה לבצע חתך חיץ. זה בהחלט היה הסבר מרגיע).
    לא עשיתי אפילו עיסוי פרינאום. תמיד האמנתי שהוגוף שלי יודע מה צריך לעשות בהריון ולידה.
    לידת בזק, ואפס קרעים. המיילדת הגדירה את המצב – סדקים בעור.

    ומישהי פה כתבה שתוך שעתיים היתה על הרגליים..על הרגליים? הבת שלי ינקה והיתה ערנית כ-6 שעות אחרי הלידה…

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

הכנה ללידה: מהי התמודדות טובה עם הלידה ?

מאת : דנית צור אלמוג

28 במרץ 20112 תגובות

מתוך הכנה ללידה ולאמהות, הריון

במהלך המסע שלי עם 'לידה מבפנים' גיליתי שבדימוי הפנימי שלי על 'התמודדות' – התפרצויות, קללות, זעם, בכי מתקבלים בהבנה, אבל תחושת קורבנות ורחמים עצמיים הם פשוט מחוץ לתחום. זה מוציא ממני קול של "נו באמת, דנית, תאספי את עצמך, זה בטח לא יעזור לך".

לא היתה לי שום בעיה לעודד את היולדת הראשונה להוציא זעם ועצבים, כי אין לי שום חשבון עם האגרסיות שלי…. אבל יולדת שנכנסת לבור של רחמים עצמיים…. זה דרש ממני הרבה יותר הסתכלות פנימה.

להיות אמא לתינוק ביום חורף גשום

4 בינואר 20180 תגובות

מתוך אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

זה מאתגר יותר להיות אמא לתינוק ביום חורף גשום.

היציאה מהבית הופכת להיות כמו איזה פרק ב'משימה בלתי אפשרית',

אנחנו לבד ולא פוגשות חברות או מטיילות סתם בחוץ.

הבית מחומם יותר ודחוס יותר, ואין את האוויר, הרוח והשמש שמכניסים נשימה.

פינת ספרים: "אפס עד 12: יומן השנה הראשונה" / ארנה קזין

מאת : בטי גורן

30 ביוני 20114 תגובות

מתוך ספרים לאמהות

אני מקבלת את הספר "אפס עד 12: יומן השנה הראשונה" של ארנה קזין מתנה מבן זוגי. את הכתיבה של ארנה אני זוכרת עוד מ"הארץ" ואני מתרגשת. ברור לי שיש לי אוצר בין הידיים ואני לא מתבדה.

בספר, ארנה (כך אקרא לה מעתה, נראה לי מגוחך לקרוא לה “קזין” אחרי קריאת ספר כל כך אישי ואינטימי) מתארת את השנה הראשונה לחייה של נעמי, בתה המשותפת שלה ושל מיכל, זוגתה. מיכל היא האמא הביולוגית של נעמי, ואילו ארנה מנסה להגדיר מה היא עבור נעמי כל הספר וכל השנה הראשונה.