לקראת לידת בית: הרגע מתקרב

מאת : שירה דרוקר

17 באפריל 2011 | 4 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

אני מרגישה את התנועות שלה בבטן, הן הופכות להיות תנועות של אי נוחות, כאילו היא אומרת: "אוףףף… תנו קצת לשחרר את הרגליים… צפוף כאן!!!", היא דוחפת עם הרגליים והגב שלה נלחץ לעומת הבטן שלי, טוסיק קטן בולט החוצה מהצד… ואני מבינה שזאת תינוקת בגודל אמיתי, אחד לאחד, שנמצאת כרגע בפנים, אבל יכולה באותה מידה לחיות גם בחוץ, וזה מדהים אותי…

אני משתדלת להיות קשובה יותר לעצמי ולגוף שלי בימים האחרונים, מנסה לזהות סימנים או תחושות שונות וחדשות, שאולי יגלו לי שהרגע הגדול מתקרב… אני רגישה יותר לתנועות שלה, לכל לחיצה שלה על האגן שלי, על דפנות הרחם, על השלפוחית שלי, רגישה יותר למה כל דבר שאני אוכלת עושה לי, שמה לב לכל מיני תנועות קטנטנות שאולי לפני כן לא היו או שפשוט לא הבחנתי בהן (נראה לי כאילו היא משחקת עם אצבעות הרגליים שלה, הגיוני?!).

הכל כבר מוכן ומחכה

הכול כבר מוכן ומחכה, למרות שניסיתי לשמור על עצמי עסוקה עד לרגע האחרון, העדפתי להיות מוכנה. הצטיידתי בצמחים הומיאופטיים מומלצים להרגעה, לטיפול בפרינאום לאחר הלידה, לטיפול בתינוקת לאחר הלידה, הצטיידתי בכל הציוד הלוגיסטי הקשור ללידת בית, אני מקפידה לנקות הרבה, מתוך מחשבה שזה יכול לקרות בכל רגע והבית צריך להיות מוכן… ביקרתי את סבתא, שהתרגשה מאוד לראותי, הבגדים והמצעים כבר כובסו אצל אמא החמודה, וממתינים מקופלים לרגע שאקרא לה להגיע אלי ללידה (בכל פעם שאני מתקשרת לאמא, וזה קורה כמה פעמים ביום, היא עונה לטלפון: "נו, לבוא?"… מצחיקה… ולחשוב שבאחת הפעמים התשובה תהיה כן!)

אחותי האהובה לומדת בקדחתנות למבחן שיש לה במסגרת הקורס, בהתחלה הייתה לחוצה ממנו, אבל עכשיו לומדת בהשקעה ובכיף, אולי גם בהשראת הלידה הקרבה, ואני שמחה שהיא נהנית מהלימודים שהיא בחרה לעצמה, וצופה לה עתיד מזהיר!!! מדי פעם היא קופצת לביקור, מפנקת אותי בעיסוי מרגיע, או בטיפול רפלקסולוגי… איזה כיף של אחות…

בעלי היקר משקיע המון בעבודה, אולי מתוך מחשבה על להתפנות קצת בתקופת הלידה ואחריה. הוא עסוק וטרוד, ואני רואה עליו שהוא נרגש ומצפה בדיוק כמוני. חשוב לו שהכול יהיה מוכן ומסודר, וזה מרגש אותי עוד יותר…

אני קצת פוחדת

ואצלי הרגשות מתחילים קצת להתערבב… אני לא אכחיש, אני קצת פוחדת. אני פוחדת מהכאב שארגיש בצירים, ופוחדת מאוד מהלידה עצמה ומרגע היציאה, אני משתדלת להתאמן עם הבלון כמה שיותר, אבל מרגישה בזמן האחרון שאני קצת נמנעת ממנו, כי זה כואב, ומלחיץ עוד יותר לדעת עד כמה זה כואב…

מצד אחד בא לי כבר שהלידה תקרה, ומצד שני אני כל הזמן חושבת על הדברים שעוד לא מוכנים לגמרי, זה קורה לכולן?

עוד לא קנינו שידה, עוד לא הגעתי באימון עם הבלון לקוטר המתאים, עוד לא הכנתי קומפרסים להרגעה לאחר הלידה, עוד לא קניתי צינור למילוי הבריכה, המיילדת הייתה כאן רק פעם אחת ועוד לא מכירה את הדרך כל כך טוב, וגם את בעלי היא פגשה רק פעם אחת, ובא לי שיפגשו לפחות פעמיים עד הלידה…

ועוד המון סיבות "למה לא עכשיו" שנשמעות קצת כמו תירוצים עלובים של פחדנית קטנה. אבל אני מסכימה לעצמי להרגיש את זה ולחשוב את זה. אני לא כועסת על הפחדים. אני יודעת שזה לגיטימי לחשוש קצת, ואני באמת חוששת רק קצת, ויודעת שהרגע יגיע כשהוא יגיע, וכשהוא יגיע אני אהיה מוכנה. לא יכול להיות אחרת. אם לא הייתי מוכנה – הוא לא היה מגיע.

 

 

** שירה דרוקר, נשואה בת 29 מחיפה, בהריון ראשון ומרגש, מתכננת ללדת בבית.

** לבלוג של שירה דרוקר ולפוסטים נוספים על לידת בית ולידה טבעית.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

4 תגובות ל- “לקראת לידת בית: הרגע מתקרב”

  1. שירה, מחכה לבשורה המיוחלת 🙂
    שתהא לך לידה טובה ובריאה

  2. נעה גביש הגיב:

    כן שירה 🙂 זה קורה להרבה מאיתנו אם לא לכולן…במיוחד עם הראשונה (ראשון)
    כשבעצם כלום לא ידוע…עדיין לא חווית לידה ולא אימהות…
    את כותבת את עצמך מקסים…פשוט תענוג ל"ראות" את המחשבות והרגשות ככה נפרסות.

    שתהיה לכם לידה טובה
    ובעיקר חוויה נפלאה, מאשרת ומאושרת

  3. yehav h הגיב:

    שירה – לפני שבועיים הייתי באותו המצב
    הריון ראשון, לקראת לידת בית – סומכת על הגוף שלי אבל גם מפחדת מהלא נודע..
    כמה זה יכאב? האם ההכנות יבואו לידי ביטוי?
    ונקיונות אינסופיים של הבית..
    בסוף לא הספקתי אפילו לקנות בריכה, וכמעט לא נגעתי בכדור, והצירים לא היו נוראיים ובכ"ז אחרי 16 שעות הרגשתי מותשת ומפחדת מצירי הלחץ אז עברתי לבית חולים.
    הוא נולד שלם ובריא והכי חשוב – שליו ורגוע. ולי הייתה חווית לידה מצויינת

    ייתכן שעד רגע כתיבת שורות אלו כבר ילדת.. ואם עוד לא – בהצלחה! תסמכי על עצמך ותזרמי עם מה שיבוא – העיקר שלשתיכן תהיה חוויה טובה

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

למה טורי דעה מבקרים אותנו, האמהות העובדות ?

מאת : שני אביטל יעקב

6 בנובמבר 201119 תגובות

מתוך אחרי לידה, אמהות וקריירה, חוזרות לעבודה, לכל אמא, מתמודדות עם הסביבה, מתמודדות עם נורמות וציפיות

לאחרונה אני קוראת לא מעט מאמרים וטורי דעה המבקרים אותנו, האמהות העובדות. והחלטתי לשתף את הדעה שלי בעניין.

את אופיר שלי הכנסתי למשפחתון בצער רב בגיל 4 חודשים. לא כי רציתי, אלא כי לא הייתה לי ברירה. משיקולים כלכליים הייתי חייבת לחזור לעבוד ולעזור בכלכלת המשפחה.

לצערי, אנחנו לא חיות היום במדינה סוציאליסטית מתוקנת כמו אוסטריה שבה לאמהות יש את הפריווילגיה להיות עם הילד עד גיל 3, ואחר כך לחזור לעבודה (ו3 שנים לקבל משכורת מהמדינה). אז אני משתתפת בהפגנות ודורשת "צדק חברתי" אבל יודעת שכרגע המציאות שלי היא כזאת ואיתה אני חייבת לנצח. אז קודם כל, לכל המבקרות, אני אודה לכן אם לא תדרכו על יבלות רגשות האשם שלנו :).

כשסיפור הלידה נשמע רגיל, אבל התחושה שלך היא אחרת- חלק א'

מאת : קרן פרידמן גדסי

24 בנובמבר 20106 תגובות

מתוך סיפורי לידה, עיבוד חוויית הלידה

יש משהו מאיים כאשר היא אומרת בקול רם שהרגישה חסרת אונים בלידה, שהיה שם פחד משתק, בדידות תהומית.

זה יכול לאיים על 'סיפור הלידה הטובה'. זה יכול לאיים על תחושת המוצלחות שהיא רוצה להחזיק בתוכה, אולי זה מאיים על התחושה שלה כלפי האיש שלה. אם תגיד שהרגישה לבד, מה זה אומר עליו ? הוא הרי היה כל כך מקסים בלידה וניסה לעזור, איך היא יכולה להגיד שהרגישה שם לבד?

"אני אפילו לא יודעת למה אני בוכה", היא אולי תאמר.

כשמשהו קורא – משהו קורה

מאת : מיכל

17 ביולי 20115 תגובות

מתוך הריון

רק על עצמי לספר ידעתי. פעם לא ידעתי, ממש לא. חשבתי שאני יודעת. הרבה מילים היו לי, המון. הגיון, רציונל, טיעונים, לוגיקה. נחרצות – המון מזה. הרי חייתי, וחייתי טוב. ילדתי ילדה, עבדתי. זוגיות יציבה ונהדרת וחזקה, בית. חברות טובות, שהתברכתי בהן.

ואובדן אחד. אובדן אחד בלתי אפשרי. אובדן אחד שסירבתי להכיר בו.

בהתחלה זה היה קטן. רק להחזיק מעמד, כל יום קצת. לא לבכות, שלא יראו. להיות חזקה, כי אם לא אני, לא יהיה מישהו אחר. לארגן, לסדר, לדאוג. הרבה לדאוג. לרפד לכולם את הכל, גם אם הם לא צריכים את זה באמת. ממש בקטנה, הדברים שאנחנו עושות כמעט יום יום, על אוטומט.