קשה למפות את הרגשות המעורבים, המבלבלים שהרגשתי אז, אחרי הלידה שעברתי. אחד הדברים שהפריעו לי ביותר, מעבר לטראומה עצמה והכעס על "למה לא סיפרו לי שזה יכול לקרות", הייתה התחושה הזו, המסר הנסתר, של: "תגידי תודה. הרי היה יכול להיות יותר גרוע, ובעצם, את צריכה להיות אסירת תודה (לרופאים) שאת והתינוקת בכלל בחיים. איך את יכולה להתלונן בשעה שיש נשים שכל כך רוצות להיות אמהות ולא יכולות או שחלילה קרה להן אסון…"
אמירות אלה מגמדות את מה שעברת בלידה, כאילו מדובר במשהו שולי שאינו דורש התייחסות וטיפול ובטח שלא הכרה… אז מה הפלא שהתוצאה היא בכי אחרי לידה ולפעמים גם דיכאון?
כתבתי שיר על הבכי שבכיתי חודשים ארוכים בעקבות הלידה שעברתי, רציתי לשתף אתכן בו. לקראת הסוף, השיר התפתח לכיוון אחר, אופטימי יותר. טוב, בכל זאת, עברו כמעט 9 שנים מאז האירוע והפרספקטיבה התרחבה.
"הצ'אנס של הטבע נגמר.
"התאריך עבר והדופק חלש.
אין ברירה מצטער, לא ניקח סיכון מיותר.
הרגשתי כמו צלובה:
יד אחת עם עירוי, השנייה עם לחץ דם.
רגליי מפוסקות, לא מפסיקה לרעוד.
גופי חשוף לעיני כל:
רופאים, אחיות, צוות מתוגבר
אבל אף אחד לא איתי ממש.
"היא דומה לך" אמרו
ולקחו אותה מיד.
נותרתי לבדי, מורדמת ובוכה.
אמי נכנסה "מזל טוב!
את אמא עכשיו,
עשית זאת, גיבורה!"
ואני בוכה, בוכה, בוכה.
את לא מבינה בכלל!
ואת כנראה גם לא תביני לעולם.
אתה מראה לי את התמונה הראשונה:
היא עוד לא בת שעה, קטנה ועטופה.
אבל, איך זה? איך זה ייתכן,
שלא היית שם אתי כשגופי חולל?
למה זה כאב כל כך?
אני שואלת ואין תשובה.
איך ייתכן שלא שמעו?
צעקתי! אני בטוחה!
ואת, כה זעירה,
צינורות מכל מקום, אובדת בשמיכה.
ואני פוחדת לגעת בך, שמא יכאב,
את שברירית כל כך
ואני חלשה, מגושמת ונפוחה.
מסתכלת בקופסה השקופה,
מה עשיתי לא נכון?
שזו התוצאה,
ואיך יהיו חייך מעתה,
אם זו הדרך בה הגעת אל העולם?
"היא רעבה" אומרת האחות
מתוך מזרק היא משקה אותך סוכר
ושמה ללעג את השלט
"הנקה בלבד"
ואני בוכה, בוכה, בוכה,
במעלית, במקלחת, בשירותים, בשאיבה.
בעצם בכל רגע שאני לבד.
אנחנו בבית עכשיו, אני מניקה ועליך מביטה:
על כף ידך הזעירה רואים עדיין סימני דקירה.
למה? אני שואלת שוב ושוב,
למה זה צריך לכאוב כל כך?
מספרת לחברה ומבקשת ממך סליחה,
על כך ששוב ושוב את התופת אני מזכירה.
"אני לא מבינה אותך", אומרת אמי
"את יודעת כמה היו מוכנות להתחלף אתך?
ברגע זה ממש?"
מעגל נשים:
כולן יושבות על הדשא, מניקות, משתפות.
ואת נפשן הפצועה חושפות.
ושוב אני מציגה את אותה שאלה:
איך יהיו חייה מעתה?
"זה הגורל שלה"
הן עונות
"זה מה שהיא בחרה"
אני נרדמת סוף סוף ובחלום מופיעה אשה זקנה
מי את? אני שואלת
מכשפה או פייה?
"שאלת שאלה" היא עונה
הסתכלי במראה, זה עתידך:
האשה שם – זו את.
והאשה יושבת ומניקה ולידה ילדה.
כן, למרות הכל, ילדת עוד פעם.
וביתך הבכורה רוצה אותך.
היא לא רואה,
וריד ברגליך או קמט בעיניך.
לא את הכלים בכיור,
ולא את ערמת הכביסה.
ביד אחת את אוחזת תינוק
ובשנייה, לוקחת עוד קלף מהקופה…
כי את אמא עכשיו, והיא רוצה שתשחקי איתה.
כן. זו אותה אחת, הזעירה עם הצינורות
מהקופסה השקופה.
כן, היא עדיין הכי קטנה בכיתה,
אבל, היא עומדת לנצח אותך!
והיא יודעת טוב מאוד עכשיו,
מדוע בחרה להיוולד דווקא לך!
כתבה: שלומית. לבלוג של שלומית.
**
מחפשת עיבוד רגשי ללידה?
חווית לידה קשה או טראומטית יכולה להשאיר אותות בגוף ובנפש שיכולים לפגוע ברווחה הנפשית של האישה, בקשר המתפתח עם התינוק ולגרום לפחדים וחששות מהריון ולידה חוזרת. ליווי רגשי הוא תהליך המותאם באופן ייחודי לנשים בהריון ואחרי לידה, העוזר להן להתמודד עם חווית הלידה, עם הפחדים והחששות שעולים, ועם רגשות האשמה. כאן הפרטים למי התהליך מתאים במיוחד. אפשר לשלוח לי הודעה לווטסאפ, לימור.