וואו, כנראה שזה לא פוסח בשום שלב, הרגע הזה שכל הילדים בעניינים שלהם, במסגרות שלהם, ואת חוזרת הביתה לבית ריק, ממש ריק. לא שקט, כי מישהו ישן ותכף יתעורר. ריק, לבד, סוליקו.
חשבתי שאחכה לרגע הזה בכיליון עיניים, להיות קצת עם עצמי, ליהנות מהשקט, לכתוב משהו, לקרוא משהו, לסיים את כל הסידורים שדחיתי…. והנה, הגיע הרגע וכל מה שאני רוצה זה שכולם יחזרו הביתה.
נועה גילתה שה'בובות' הם ילדים לכל דבר
היום, הכנסתי את נועה למשפחתון. מקום חמוד ומקסים, צוות חם ואוהב ובעלת המשפחתון היא חברה, כך שאני בטוחה שנועה בידיים טובות. המשפחתון כאן מעבר לכביש, שני צעדים מהבית, מושלם.
ביום שישי נועה ואני הלכנו לשם לשעתיים, נועה כמובן שיחקה בצעצועים ובדקה את "הבובות" החדשות שלהפתעתה הרבה זזו, דיברו ואכלו ואז גילתה שהם ילדים לכל דבר ואפילו רכשה חבר חדש – עידו, שלדעתי, במבט של עין פולניה חוקרת, הוא מלך הגן.
הגננת ואני החלטנו שמהיום, יום ראשון בשבוע, נתחיל בתהליך הקליטה: היום נבוא יחד לגן ואשאר עם נועה שעתיים שלוש עד שנחזור הביתה יחד.
מחר אבוא עם נועה ואחרי כחצי שעה אלך.
ביום שלישי אביא את נועה לגן ואפרד ממנה עד לשעה אחת
ומיום רביעי אביא את נועה בבוקר, אפרד ממנה ואגיע לאסוף אותה אחר-הצהרים.
תוכניות לחוד ומעשים לחוד!
הגננת הסתכלה עליי ואמרה לי ללכת
אתמול בערב הכנתי שקית עם כל הדברים שנועה צריכה לגן, חיתולים, מגבונים, מוצצים וכו'…. בבוקר כל בני המשפחה איחלו לה בהצלחה (ברגעים אלו אני מבינה שהיו צריכים לאחל לי, לא רק לה) ולקחתי אותה לגן.
אחרי עשרים דקות שנועה שיחקה (עם עידו כמובן) ואפילו לא וויתרה לו על צעצוע שניסה לחטוף ממנה (כל הכבוד נועה!, תזכירי לי ללמד אותך ריתוק מהג'ודו), הגננת הסתכלה עליי ואמרה לי ללכת. "מה ללכת?" שאלתי מבוהלת, "ללכת, ללכת" אמרה בביטחון.
הסתכלתי על נועה הקטנה שלי, שפתאום נראתה לי גדולה כל כך, נישקתי אותה חיבקתי אותה, נופפתי לשלום ואמרתי "ביי, ביי", נועה הסתכלה אלי ותוך שנייה הסתובבה לעידו , ואני, אני השבעתי את הגננת להתקשר אלי אם קשה לה לנועה, לא ידעתי שאני זו שיהיה לה קשה….
חציתי את הכביש, נכנסתי הביתה, מוזר, כל כך שקט פה….
מה עושים?
הכנתי סלט, והתיישבתי מול המחשב, הראש שלי בנועה, מה היא עושה? איך היא מרגישה? היא כועסת עליי? היא מאושרת….?
מחשבות לחוד ומציאות לחוד…
אחרי כל כך הרבה שנים של טיפולי פוריות, אחרי כמיהה כל כך חזקה ועוצמתית לתינוקת שלי, החלטתי שאני נשארת איתה בבית לפחות שנה, זה התסריט שבניתי לי, זה מה שחשבתי שנכון לה ולי….
אבל כפי שכבר הבנתי, מחשבות לחוד ומציאות לחוד…
נועה ילדה מדהימה ובוגרת לגילה. לא כל-כך נעים לה להיות עם אמא בסידורים כל היום או בסופר או במטבח, לא ממש כיף לעבור מסל-קל לעגלה, ושוב לסל-קל.. נועה רוצה חברים, נועה רוצה לזחול וללכת ולחקור…
אז הייתי צריכה לשנות את התסריט ולהודות שמה שמתאים לנועה כרגע זו מסגרת , ולא כמו שחשבתי להעביר איתה עוד שלושה-ארבעה חודשים בבית. ככה זה בחיים ובמיוחד בהורות, לפעמים את צריכה לשנות את התסריט כי הוא כבר לא מתאים. לפעמים השינוי דרמטי, לפעמים לא, אבל זה תמיד לטובת הקטנטנים שלנו, כשטובתם מונחת לפנינו והיא זו שמנחה אותנו – אין סיכוי שנעשה טעות.
אז כן, נועה נראית מבסוטית מהעניין ואני, לא מצליחה להפסיק לחשוב עליה, אני מתגעגעת, רוצה לנשק אותה ולחבק אותה ולעטוף אותה בחום ואהבה,
חום ואהבה של אמא מתגעגעת.
** לבלוג של ליטל אוהב ציון MAMA -ליגה
אמהות נוספות כותבות על המעבר לגן:
גן בפעם הראשונה / אביבית זהבי בינשטוק
לשלוח או לא לשלוח לגן? אני ממש מתלבטת / יעל תמיר
אמא בקליטה / הילה גלסר
גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.