יום הזיכרון

מאת : לימור לוי אוסמי

9 במאי 2011 | 2 תגובות

מתוך לכל אמא, מלחמה וימי אבל לאומיים

 יום הזיכרון.

שקט יורד,

מין דממת מוות כזאת.

אני מרגישה שיש בי חלק שרוצה להדוף,

לעצור,

לדחוק,

לא להיות חלק.

אני שמה לב גם לחלק בי שמרגיש שזה לא בסדר שלא להיות חלק מהיום הזה,

הוא אומר שמה שצריך זה להתאבל, לבכות, 'להיות עם'.

אני מתבוננת.

יש בי משהו שרוצה לבדוק- למה ? מה קורה היום ?

אני בודקת איך הגוף מרגיש.

אני מרגישה לחץ באזור הראש, תחושה של בחילה קלה, נשימה כבדה.

אני שמה לב למשהו בראש שמאוד מתאמץ ומשהו באזור החזה שמאוד לא שקט.

אני מרגישה במשהו באזור החזה שמבקש לצאת.

אני מרגישה את הדמעות שמתחילות בעיניים ואת הלחץ בקדמת הראש שמתגבר.

נושמת ארוכות.

אני שמה לב למשהו שמאוד כועס עכשיו,

יש בי המון כעס,

כעס שלא יכול לצאת עכשיו.

יש חלק שלא מאפשר לכעס לצאת היום,

הוא אומר שזה יום ממלכתי, שזה לא הזמן, זה לא המקום, זה לא היום.

אבל הכעס, מבחינתו הוא עדיין מאוד כועס.

הוא כועס על האובדנים,

כועס על השקט ביום הזה,

כועס על תחושת המחויבות להשלים עם המצב,

כועס על המצב,

כועס על המוות הזה שחייב להימשך.

החלק הזה מרגיש הוא רוצה לצעוק, לרוץ, לבכות, להניע את הגוף חזק עם המון רקיעות ידיים ורגליים.

אני שמה לב לחלק שלא מסכים, אני לא בטוחה אם זה החלק הכועס או חלק אחר.

לא מסכים.

לא מסכים.

המילים עדיין לא התגבשו למה הוא לא מסכים, אבל יש בו איכות חזקה של התנגדות.

עולה בי מחשבה על אייל.

אני שמה לב למקום שמתנגד, שלא רוצה למסור אותו לטובת המדינה,

שמרגיש שההסדר הזה דפוק ולא הגיוני,

המקום הזה לא מסכים בשום אופן שאייל יתגייס.

אני שמה לב שעדיין יש לחץ בקידמת הראש, אבל פחות.

אני שמה לב שעדיין יש בחילה קלה ותחושת אי שקט באזור בין הבטן לחזה.

לוקחת נשימה ארוכה.

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

תמיד אני שמש והיום אני מעט ירח/ אביבית זהבי בינשטוק

לא רוצה לגדל את ילדיי על גבורה / סשה חזנוב

השואה בראי אחר, ראי האמהות שבי/ אביבית זהבי בינשטוק

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

נושאים קשורים :

2 תגובות ל- “יום הזיכרון”

  1. שירלי הגיב:

    מבינה אותך לימור. אני כבר משותקת מהמחשבה ששלושת בניי הקטנים ילכו לצבא… יום קשה. מבינה היום יותר מתמיד את האימהות… זה גורם לי לחבק את ילדיי קצת יותר היום…

  2. רעות רסלר הגיב:

    גם בשבילי היום הזה כאמא הוא מצמרר וקשה. אני מאוד מזדהה אתך ועם הקושי לשהות בכאב ולחשוב לו… חס וחלילה וחס.
    נזכור את כולם ושלא יהיה עוד לעולם

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

שינוי…

מאת : הכי אמיתית

26 ביוני 20119 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, לכל אמא

מכירות את ההרגשה הזאת, שהחיים כבר פועלים מכוח אנרציה כלשהו, שהדברים- גם הטובים וגם הפחות טובים- הם פשוט ככה ואין ממש אמונה שמשהו יכול להשתנות?

זה יכול להיות בדברים שנותנים ביטחון, חברויות שאין לנו ספק שימשכו לנצח, ביטחון כלכלי שאין לנו ספק שהוא מצב קבוע ואין לנו פחד משינוי סטטוס, וזה יכול להיות בדברים פחות נעימים, נגיד, השבעה קילו שעושה רושם שלא משנה מה- הם כבר חתמו קבע על המותניים והישבן….או עבודה/ זוגיות שאני לא סובלת בה, אבל גם אין בה כבר אושר אמיתי, כיף או ריגוש כלשהו….היא פשוט שם….

לפעמים אני קמה בבוקר ולא יכולה לנשום – על טראומה מהלידה

מאת : אחת האמהות

23 בפברואר 20112 תגובות

מתוך סיפורי לידה

לפעמים אני קמה בבוקר ולא יכולה לנשום. הכל בסדר, אבל כל כך לא. יש שם משהו, בפנים, שהוא מעבר ליומיומי, לרגיל, למשפחתי, לשגרתי – משהו שמרגיש לי כבד מנשוא. אני מכירה אותו, אני מזהה אותו, בתהליך קשה מנשוא אני גם מטפלת בו. הוא מעל ומתחת לחיוך, לאושר, לחיבוק. הוא כל כך חלק ממני שהוא יכול להופיע בכל רגע. הוא פגש אותי בלידה, ומאז אנחנו יחד.

בשם אלוהי השחלות.

מאת : לי-את דנקר

15 בינואר 20132 תגובות

מתוך להביא עוד ילד?, רוצות הריון

זאת רק אני או שכמעט כל אישה המתקרבת לגיל שאפשר להתחיל שלא, היא חושבת על אולי עוד כן אחד אחרון ודיי?

משהו מבפנים עוד לא רוצה להזדכות על החיבוק הפנימי עם הרחם. בטח לא כאשר מרגישים שזו עומדת להיות חוויה מסוג אחר.

נעים לי להכיר

היי, איזה כיף שהגעת.

מעכשיו אפשר להתעדכן בקלות בתכנים החדשים על ידי קליק אחד.

תלחצי כאן: https://bit.ly/2HXueCm

להיות אמא לתינוק ולהרגיש שאני ברכבת הרים

כשמה שעזר בעבר כבר לא עוזר כשאני אמא לתינוק

כלי יעיל להתמודדות עם רגשות אשם