יום הזיכרון

מאת : לימור לוי אוסמי

9 במאי 2011 | 2 תגובות

מתוך לכל אמא, מלחמה וימי אבל לאומיים

 יום הזיכרון.

שקט יורד,

מין דממת מוות כזאת.

אני מרגישה שיש בי חלק שרוצה להדוף,

לעצור,

לדחוק,

לא להיות חלק.

אני שמה לב גם לחלק בי שמרגיש שזה לא בסדר שלא להיות חלק מהיום הזה,

הוא אומר שמה שצריך זה להתאבל, לבכות, 'להיות עם'.

אני מתבוננת.

יש בי משהו שרוצה לבדוק- למה ? מה קורה היום ?

אני בודקת איך הגוף מרגיש.

אני מרגישה לחץ באזור הראש, תחושה של בחילה קלה, נשימה כבדה.

אני שמה לב למשהו בראש שמאוד מתאמץ ומשהו באזור החזה שמאוד לא שקט.

אני מרגישה במשהו באזור החזה שמבקש לצאת.

אני מרגישה את הדמעות שמתחילות בעיניים ואת הלחץ בקדמת הראש שמתגבר.

נושמת ארוכות.

אני שמה לב למשהו שמאוד כועס עכשיו,

יש בי המון כעס,

כעס שלא יכול לצאת עכשיו.

יש חלק שלא מאפשר לכעס לצאת היום,

הוא אומר שזה יום ממלכתי, שזה לא הזמן, זה לא המקום, זה לא היום.

אבל הכעס, מבחינתו הוא עדיין מאוד כועס.

הוא כועס על האובדנים,

כועס על השקט ביום הזה,

כועס על תחושת המחויבות להשלים עם המצב,

כועס על המצב,

כועס על המוות הזה שחייב להימשך.

החלק הזה מרגיש הוא רוצה לצעוק, לרוץ, לבכות, להניע את הגוף חזק עם המון רקיעות ידיים ורגליים.

אני שמה לב לחלק שלא מסכים, אני לא בטוחה אם זה החלק הכועס או חלק אחר.

לא מסכים.

לא מסכים.

המילים עדיין לא התגבשו למה הוא לא מסכים, אבל יש בו איכות חזקה של התנגדות.

עולה בי מחשבה על אייל.

אני שמה לב למקום שמתנגד, שלא רוצה למסור אותו לטובת המדינה,

שמרגיש שההסדר הזה דפוק ולא הגיוני,

המקום הזה לא מסכים בשום אופן שאייל יתגייס.

אני שמה לב שעדיין יש לחץ בקידמת הראש, אבל פחות.

אני שמה לב שעדיין יש בחילה קלה ותחושת אי שקט באזור בין הבטן לחזה.

לוקחת נשימה ארוכה.

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

תמיד אני שמש והיום אני מעט ירח/ אביבית זהבי בינשטוק

לא רוצה לגדל את ילדיי על גבורה / סשה חזנוב

השואה בראי אחר, ראי האמהות שבי/ אביבית זהבי בינשטוק

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

נושאים קשורים :

2 תגובות ל- “יום הזיכרון”

  1. שירלי הגיב:

    מבינה אותך לימור. אני כבר משותקת מהמחשבה ששלושת בניי הקטנים ילכו לצבא… יום קשה. מבינה היום יותר מתמיד את האימהות… זה גורם לי לחבק את ילדיי קצת יותר היום…

  2. רעות רסלר הגיב:

    גם בשבילי היום הזה כאמא הוא מצמרר וקשה. אני מאוד מזדהה אתך ועם הקושי לשהות בכאב ולחשוב לו… חס וחלילה וחס.
    נזכור את כולם ושלא יהיה עוד לעולם

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

זה לא פינוק, זאת הישרדות

מאת : סמדר

3 ביולי 20135 תגובות

מתוך אחרי לידה, מתמודדות עם נורמות וציפיות, עזרה ודאגה לעצמנו

תבין – כדי ללדת, אני משתמשת בכל הכוחות שיש לי. אין חלק בפנים שלא מגויס לדבר הזה. אני נגמרת כדי להוציא אותם מתוכי, בריאים ויפים ושלמים. פשוט נעלמת. ובגלל זה מיד אחרי הלידה, אני צריכה כל טיפה של יחס, כדי להחזיר לעצמי אנרגיה. אני יודעת שזה מוזר לך, ולכולם, כי אני בדרך כלל מוצאת כוח מבפנים, ולא צריכה עזרה, ויודעת להגדיר הכל, אבל אחרי לידה – זה מצב אפס, כי אני חייבת להתפרק כדי ללדת, וזה לוקח זמן, לאסוף את עצמי שוב, ולהחזיר כוח. נכון, כל מגע והנקה וחיבוק עם התינוקת שלי זה כמו חמצן לורידים. אבל זה לא מספיק. אני צריכה שילטפו אותי עד שאני נרדמת, שיחתכו לי סלט, ושמקלחת חמה תחכה לי מתי שארצה, אני צריכה כל הזמן צנצנת עוגיות בריאות מלאה ובקבוק מים קרים לידי, וחיבוקים בלי סוף, ומחמאות מכל הלב כדי שאצליח להאמין

ילד כנראה לא. אז מה יוולד לי בתהליך הזה?

25 בפברואר 20114 תגובות

מתוך להביא עוד ילד?, לכל אמא

"…כן, סדנה כזאת יכולה לעזור לך למצוא את המרכז שלך, לתמוך בתהליך, להעניק לך תובנות חדשות וחמלה כלפי עצמך. או, לפעמים סדנה כזאת משמשת כדי להתחפר עוד יותר באֶבֶל, במסכֵנוּת, בתחושת הקורבן, ואולי….. דווקא לחוות את זה יכול להתברר כריפוי בפני עצמו… כל עוד שאת ערה, מודעת, לומדת את זה במקום להזין את זה. אני עשיתי את זה בעבר כך וגם כך…."

שם הציור: "אמא"

מאת : אמא אנונימית

31 במאי 20112 תגובות

מתוך יצירה נשית

ציור שציירתי עוד לפני שהייתי אמא בעצמי.

תמיד מצאתי בי כמיהה לחזור למקום המוגן הזה – הרחם. האמת, שמאז שאני אמא, אני כבר לא מרגישה ככה! יש לי את הרחם המשפחתי שלנו וטוב לי בו.