אמהוּת,  להביא עוד ילד?

נפרדת מהבלוג, אני במקום אחר

עוד מעט חודשיים מהויפאסאנה, ואני מעיזה כבר להגיד בקול רם (ולכתוב שחור על גבי בלוג) – אני במקום אחר.

הבטן לא מתכווצת לי כשאני פוגשת חברה שאוטוטו יולדת, או כשאני מחזיקה על הידיים את התינוק החדש שלה. אני בכלל הרבה פחות עסוקה בזה. העולם פחות מתחלק לי לאנשים עם ילד אחד (וזהו) לעומת כל השאר…

בשבועיים שלושה הראשונים חשבתי שזה זמני, ותיכף הכיווץ יחזור, אבל בינתיים לפחות הוא לא איתי.

אז מה קרה?

לא השתנה כלום. גם היום הייתי שמחה לנס. אני חושבת…

קשה לפרק את זה לגורמים. זה מרגיש בלתי ניתן לפירוק. אבל אולי בכל זאת…

הרשיתי לעצמי לכעוס ולהתאבל 

קודם כל זה שהרשיתי לעצמי לכעוס ולהתאבל. לא בטוחה מה בא לפני מה. גם וגם.

היתה אפשרות שאם אפתח לאֶבֶל את הדלת הוא יטביע אותי. הוא יגדל וימלא הכל. אבל לא זה מה שקרה. איכשהו הוא מצא את המקום שלו, ולא בלע את כל כולי.

בשיחה נדירה שלי עם בן זוגי על 'המצב' הוא עשה הבחנה מעניינת. הוא הפריד בין 'שבר' לבין 'חלל שנוצר'. לשנינו, הוא אמר, זה שבר גדול שאין עוד ילד/ה (עשינו רשימת מכולת של ה'שברים' של כל אחד מאיתנו בחיים…) אבל לשנינו לא נפער כרגע חלל כל כך גדול בחיים. אם החלל היה גדול יותר, היינו מחפשים איך למלא אותו – בכל הפתרונות שאנחנו לא בוחרים בהם.

לא היה לי פשוט לקבל את זה. מה זאת אומרת אין חלל גדול? הרגשתי כאילו זה לא בסדר שלא נפער חלל גדול…. אבל אני חושבת שיש בזה משהו.

on the return. ציירה: אחת וזהו

והויפאסאנה, ללא ספק הויפאסאנה היתה הדבר שהייתי צריכה. מרגישה שזה שינה לי את החיבורים בין התאים… אלו אותם תאים, באותו גוף, אבל הם הסתדרו איכשהו קצת אחרת.

יש לי המון. אין לי עוד ילד. מנוחה

ובהמשך ישיר לפוסט הקודם, זה המקום שאני מוצאת את עצמי עכשיו –

 יש לי המון. אין לי עוד ילד. מנוחה.

 

אני מביאה כאן, כשיר פרידה, שיר שכתבתי אחרי הלידה של בתי.

פרידה מהאפשרות שלי ללדת. ילדתי ילדה. אני כנראה לא אלד יותר לעולם.

פרידה מהחוויה העוצמתית הזאת של הריון, לידה ותינוקת.

פרידה מהתקווה שליוותה אותי כל כך הרבה שנים, שזה עוד יהיה, שאני אחווה את זה שוב,

פרידה מתחושת התקיעות שליוותה אותי בשנה- שנתיים האחרונות,

פרידה מהעיסוק האינטנסיבי בלהיות אמא ל'אחת וזהו',

פרידה מתחושת הנכות,

וגם, נראה לי, פרידה מהבלוג הזה. לפחות בנתיים.

 

לידה

בלילה, שקט של קולות

של ציוצים, של יללות

כמעט הכל עוד כרגיל

בפנים בפנים זה כבר מתחיל

 

את מתנועעת

מתוכי נוגעת

אני דרוכה

אני נרגעת

אל תפחדי –

אני יודעת

בואי

 

הגוף שולח לי סימן

אין חזרה יותר מכאן

צונחת אל תוך התחושות

כבר אין שמות לרגשות

 

נוגעת בבריאה

לא שומעת, לא רואה

כמו הוזה, חצי ערה

ברחמי יש סערה

אני חמה, אני קרה

אני כולי בדהרה

נוגעת בבריאה

 

עולה, יורדת, שוב עולה

פתאום נתקפת בהלה

זה מתנפץ, תופס חזק

וכל־כולי רק גל ענק

 

את מתנועעת

מתוכי נוגעת

אני דרוכה

אני נרגעת

אל תפחדי –

אני יודעת

בואי

 

את נדחקת, מגיחה

כל החדר אנחה

עוד לרגע בתוכי

אמא, אמא, אל תלכי

 

גוף בגוף וגוף על גוף

עור גופך כמעט שקוף

היקום כולו קפא

מתוקה שלי, יפה

 

אני כבר מכירה תהליכים נפשיים. אני יודעת שיש להם דרך להיות מעגליים. כבר עשיתי כמה סיבובים סביב הפרידות האלו, וכנראה שכמה וכמה סיבובים עוד לפני.

ביני לבין עצמי, על המחשב שלי, קראתי לבלוג הזה באנגלית The one and only

רק בדיעבד שמתי לב שהתרגום שינה לגמרי את המשמעות 🙂

 

תודה לכל מי שקראה, היתה והגיבה.

האתר הזה הוא אוצר בלום.

** לקריאת הבלוג של 'אחת וזהו'.

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

באיזו משפחה של 'אבא, אמא, שני ילדים' אני כל כך מקנאה?/ אחת וזהו

ילד כנראה לא. אז מה יוולד לי בתהליך הזה?/ אחת וזהו

מתאבלת על הילד שכבר לא יהיה לי/ אחת וזהו

להיות זוג עם ילדה יחידה זה כבר לא טוב בשבילי/ אחת וזהו

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

2 Comments

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ