ספרי, איך זה כשגוף יוצא דרך גוף ?

מאת : מאיה הובני שטיינמן

19 במאי 2011 | 10 תגובות

אולי  לא נלחמתי למען השלום, או עשיתי מספיק למען העולם, לפחות אספר על פלא הבריאה, על הלידה המדהימה של יותם, שנולד בעין הסערה ב-12.12.10

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

ליותם,

אני נמצאת בהר האושר,

שיחי דורנטות וקלמנטינות מחייכים אליי בעידן האור.

חלקיקים של בהק, מדברים אליי בתוך הלב,

פטפוטי אהבה טריים.

אני נוגעת באצבעות התום הוא מושיט לי יד, ממששת

את חיוכו.

אין דאגות היומיום מעוורות אותי

מלראות אהבה טהורה.

תמימותי נולדת  מחדש בעקבות השמש

זהרורים על פני.

ספרי, איך זה כשגוף יוצא דרך גוף ?

'כדרך הטבע', ידיי פרושות לצדדים,

עונות לי,

שואגות את שמחת החיים.

איך זה כשיש לך זמן את לא ממש כותבת ודווקא עכשיו בשיא העייפות באה לה מתת כתיבה. חמישה ימים אחרי לידה, אני מתעקשת על הכתיבה הזאת הפזורה, הסתורה, זו שחייבת לפרוק רגשות טריים. אומרים שזאת הכתיבה מסוג הנחות ביותר, זאת הכתיבה המשוללת אינטרוספקציה פנימית התבוננות פנימה אמיתית, אבל אני חשה שאני צריכה לכתוב קרוב, במקום הכי אותנטי, שאוכל אח"כ לספר משהו משמעותי לילדים שלי.

אז אולי  לא נלחמתי למען השלום, או עשיתי מספיק למען העולם, לפחוות אספר על פלא הבריאה, על הלידה המדהימה של יותם, שנולד בעין הסערה ב-12.12.10.

מצידי אפילו ללדת בבית

730 בבוקר דפקו הצירים על דלת ביתי, 'הנה אנחנו כאן'. זה באמת אתם או שזה רק צירונים? לקחתי את כרית ההנקה והסתובבתי בתנוחות העגולות וכל הזמן אני  מחזיקה בראש את הסרט שאני רוצה כמה שיותר להחזיק בבית , 'מצידי אפילו ללדת בבית', אמרתי ולא ידעתי עד כמה הסרטים שאנחנו מכינים לנו בראש מתממשים כל כך.

כל ציר ירדתי לעמידת שש וסובבתי את האגן, לא כמו שלמדתי בקורס הכנה ללידה אלא כמו שהגוף אמר לי. אני עושה את זה לבד, אני עושה את זה בבית, שעה לפני כן שאלתי את יניב למה אין בטריות במצלמה והנה הוא מיד בא ומצלם אותי עם ליה הגורה שלי שעוד מעט תהפוך להיות הגדולה שלי. היא  מטפסת עלי כמו קופיף ומתלפפת סביבי בזמן ציר, מדהים איך הצירים הראשונים שלי איתה היו כל כך משמעותיים וכאן אני מסוגלת לשחק איתה משחק ילדים ולחייך למצלמה, אני אומרת לו "תלך לעבודה אני כבר אסתדר", איזה מזל שהיה לו את החוש לחזור מיד.

"דבר אליי מילים יפות, דברים יפים, שפוך אהבתך עלי"

מאיה הובני שטיינמן

מאיה הובני שטיינמן

יניב שואל אותי: "מה קורה? כל כמה זמן?" אני אומרת: "בערך כל 8 דקות" ואיך שאני אומרת את זה, זה כבר כל חמש דקות. עכשיו, בניגוד ללידה  הראשונה עם ליה, אני בטכניקה אחרת. אני מנסה לא להתנגד לכאב ולהתכווץ מולו, אלא לקבל אותו, לרדת לעין  הסערה הזאת  ולנשום.

כמו התוהו ובוהו של עליסה בארץ הפלאות כשהיא נופלת לראשונה אל תוך המסע שלה, והזמנים משתנים לה, והגדלים משתנים וכל האדמה נשמטת מתחת רגליה, אני מאפשרת לקרקע להישמט בידיעה שלמה שכל ציר כזה ואיבוד שליטה מקדמים אותי , כל ציר אני מקדמת בברכה בשקט ומעגל פנימי. זה קורה כל כך מהר, הנה אני לוטוס מתפשט על פני מים וכל הזמן יניב שואל מאחור: "מה קורה, צריך לצאת ? צריך לצאת!"

כשלא מתנגדים לכאב, הוא משתחרר הרבה יותר בקלות

שוב אני בתסריט הדמיוני שלי , אני פלחית אינדונזית או בכפר קטן בסין, אני הולכת עם כד על הראש כשכרסי בין שיני ובאמצע העבודה, בפשטות אני כורעת ללדת, מניחה את הכד, מוצאת לי חלקת אלוהים בין השדות, מתמסרת לדברי הטבע לחיה שבה.

יניב מכרכר מסביבי, אני נוהמת לעברו והוא קורא לי: "את מדהימה את שווה, את יפיפייה, את המילדת המושלמת, את האמא של היולדות" וכל יציאה כזאת מפוצצת את חושיי. הכל נהיה ורוד בסערה האפורה, אני עושה את זה, מדמיינת מעגלים ספירליים מאיצים בי חלקיקים.

הנה למדתי שיעור חשוב בתוך הצירים האלה. כשמשתחררים בתוך הקושי, הוא יוצא החוצה. כשלא מתנגדים לכאב, אלא פשוט שוהים בו, נושמים בו, הוא משתחרר  הרבה יותר בקלות, זה נראה לי כל כך נכון לחיים.

אנחנו עושים אהבה במילים

אני אומרת ליניב: "אני רוצה בבית", והוא  אומר :"יאללה אל תפתיעי אותי עכשיו. 'מרכז לידה טבעית' שהזמנו חודשים מראש מחכה לנו. איריס, המיילדת מהמרכז, אומרת לי: "מאי,ה נראה לי שזה הזמן לצאת. בחוץ הסערה גדולה, ומאוד לא מפתה לצאת. היום הכי חורפי שהיה פה מזה  שנים, הנמל בת"א הוצף ,מסעדות נופצו, ויש מין תחושת אחריתית כזאת. בקיסריה נפל מזח שלם ועשרות חנויות נפגעו ממיני צונמי.

אני בוחרת בשמלה קצרה ופונצו' מעל  ויאללה למסע. עם הכוחות והשירה שלי, עם הנבואות והשדים שלי, וכל הדרך יניב אומר: "אני כ"כ אוהב אותך, את מעוררת בי השראה, פותחת את עולמי. עכשיו אני אומרת לו: "דבר אלי מילים גסות מיניות, טהורות, מלוכלכות". אנחנו עושים אהבה במילים, והורמון האוקסיטוצין משתחרר, הורמון האהבה. סרטים כחולים רצים במוחי, בוץ יהלומי. אני מדמיינת אותנו שוכבים עושים אהבה פראית .

"את בפתיחה מלאה, לחיצה אחת והוא בחוץ"

ואז בעיטות. צירי הלחץ  שולטים בי. בזמן שאני משננת טקסטים עתיקים לטיניים, יניב מגיע לבית חולים תל השומר ומסתובב ומסתבך. אני נזכרת שלא עדכנתי אותו בשינויי חניה. זה מעניין אותי מצד אחד ומצד שני לא מזיז לי. אני החיה שנמצאת מאחור ומודעת לכל ומצד שני, נמצאת בבועה. הוא מתקשר למיילדת שלי, היא מגיעה לאוטו, מכניסה אותי בקושי בדלת סתרים אחורית לחדר הלידה. אני אומרת לה כמה יופי שופע ממנה וכמה שהיא מדהימה, והיא מחייכת אלי כאילו היא כבר מתורגלת בפתיחות חסרת מעצורים  הזאת.

אני נכנסת לחדר, יניב קופץ להזיז את האוטו מאמצע הכביש. היא אומרת לי: "את בפתיחה מלאה, לחיצה אחת והוא בחוץ". הנה הראש שלו תרגישי …

וואו, איזו תחושה של פליאה, איזו הרגשה זאת  כשגוף עובר דרך גוף. איזה עונג מופלא זה כשזה יוצא רך וטבעי בזרימה אחת שקט ונינוח.

איזה ברכה אלוהית.

אלוהים לקח ברצינות את בקשתי לעשות את זה לבד

והנה, הוא יוצא אלי בטבעיות , ללא משככים וללא כאב. זה קורה לי ,המופלא הזה נובע ממני.

יניב בריצת שוורים  מהירה, פותח את הדלת ומגלה: נולד לי בן. הוא בוכה ומחייך. בלב הוא מרגיש שקצת פספס את היציאה. הוא כועס על עצמו שמיהר לצאת, אבל מיד אני מסירה ממנו כל ספק. כך זה היה צריך לקרות. קטן, אינטימי, נכון ויפה.  אלוהים לקח ברצינות את בקשתי לעשות את זה לבד, ועדיין היית איתי  כל כך נוכח, כל כך מתאים את צעדיך לצרכי כמו ריקוד טנגו חושני  ומתואם.

תודה אהוב שלי.

וכך שעתיים הבטנו מאושרים על היופי הזה,

ועל  יותם.

כמה קטן ויפה

ואינטימי הרגע הזה.

מאיה, ליה ויותם

מאיה, ליה ויותם

 

 

 

 

 

 

 

מאיה הובני שטיינמן –  אמא לליה ויותם מעבירה הפעלות מוסיקה ותנועה במסגרת 'מאיוללה', כותבת שירים לגדולים ולקטנים. ליצירת קשר: טלפון 0523313996

** לסיפורי לידה נוספים.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

10 תגובות ל- “ספרי, איך זה כשגוף יוצא דרך גוף ?”

  1. שירה דרוקר הגיב:

    איזה יופי… אני לא מצליחה למחוק את החיוך מהפנים… כמה שלווה והשלמה ונוחות יש בסיפור שלך, ממש סיפור נעים ומלטף.
    תודה על השיתוף האמיתי!

    • מאיה הגיב:

      אני שמחה כל כך לשתף בזה ולהוציא את זה לאור, זה נראה לי כמו משהו שהייתי חייבת לעשות אחרי לידה כדי להשלים אותה.
      תודה

      • שוש אלבז הגיב:

        מאיה יקירתי,
        אנחנו מכירות עוד מתקופת הריונך וגם נפגשנו לאחר לידת יותם ולא תיארתי לעצמי איזו לידה מרגשת וחווייתית עברת.
        זה כל כך את! היצירתיות, השקט והשלווה.
        סיפור מדהים!

  2. תום אלרום הגיב:

    וואו!

  3. tal tal הגיב:

    מאיה,אני ממש שמחה בשבילך,ואת כותבת מקסים ונפלא.
    ואגב,נראית מעולה בהריון….

  4. ליאת כהן הגיב:

    מאיה, קראתי והתרגשתי עד דמעות… איזה סיפור מרגש…איזו כתיבה שחודרת ללב… מדהים… המון אושר, שלווה ואהבה יחד:)

  5. נעה גביש הגיב:

    איזה יופי…איזה אור יש בסיפור הלידה שלך ובדרך בה כתבת אותו.
    שני דברים חדרו אלי מאוד:
    1. "כל ציר ירדתי לעמידת שש וסובבתי את האגן, לא כמו שלמדתי בקורס הכנה ללידה אלא כמו שהגוף אמר לי." כלכך נכון, כי בהדרכה ללידה חשוב להבין את האפשרויות שיש, להבין שהגוף שלנו ידבר אלינו ועלינו להקשיב לו. לא איך לעשות זאת אלא עצם ההקשבה.
    2."הנה למדתי שיעור חשוב בתוך הצירים האלה. כשמשתחררים בתוך הקושי, הוא יוצא החוצה. כשלא מתנגדים לכאב, אלא פשוט שוהים בו, נושמים בו, הוא משתחרר הרבה יותר בקלות, זה נראה לי כל כך נכון לחיים." איזה שיעור מדהים לחיים.

    נהדרת 🙂

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אישה יולדת כמו שהיא חיה (כריסטין נורת'רופ)

מאת : שירה דרמון

19 בפברואר 20183 תגובות

מתוך אחרי לידה, הכנה ללידה ולאמהות, הריון, תחושות מגוונות אחרי לידה

הלידה היא אירוע משברי,

כמו נ.צ. על המפה שבו אנחנו מחשבות מסלול מחדש.

ולבסוף תיראה מפת חיינו כמו מפת אוצר,

מתפתלת בין סימון אחד לבא בתור.

מסע קו לקו.

האם ההנקה היא לא חלום האמהות שלי ?

מאת : אוסי הורביץ

8 בדצמבר 20113 תגובות

מתוך אחרי לידה, הנקה

בלידה הראשונה לא הצלחתי להניק. בתוך כל סבך הרגשות בהן "שחיתי" אי ההנקה שנחשבה בעיני מהות האמהות (איזו שטות!) הפילה אותי עמוק יותר מהמקום בו עמדתי אז לתוך הדיכאון שאחרי הלידה.

סאגת לידה או איך תכננתי ללדת בבית חולים וסיימתי בלידת בית

מאת : קרן שרגנהיים

4 ביוני 201217 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

המקום : אי שם בצפון הרחוק.

מצב צבירה : שבוע שלושים ושמונה פלוס פלוס, המוגלובין בקרשים 8.8 ועושה כל מה שיכולה להעלות אותו…

בצהרי יום חם מהרגיל לעונה אני יושבת במרפסת לבריכת רענון עם הבכור שלי כשמתחילים הצירים ומתגברים, והופכים תוך זמן קצר לעובדה של ציר כל חמש דקות. על פי כל מה שאני יודעת, זה המקום להתחיל לפנות את עצמי לכיוון בית החולים, מתחילה לידה.

אני מעירה את הבעל מתנומה חטופה, מתארגנים לא מהר מידי , מסיעים את הילדון לדודה הקרובה ומתחילים לטפס לצפת.

זה בית החולים הקרוב ביותר אלינו, אנחנו בוחרים בדרך הנוף היפה, מעדכנים את הדולה שלנו שהכנו מבעוד מועד, ובסך הכל האווירה אופטימית וצוהלת במיוחד – צירים ממשיכים והמרחק ביניהם מתקצר.

בצפת אנחנו זוכים לקבלה שגרתית, בדיקת דופק, שאלות כלליות וכשמגיע הזמן לפתוח וריד, האחות ממקמת את הפרפר על הזרוע באופן כואב במיוחד. כשאני שואלת, היא טוענת שעוד רגע זה יעבור ואני כמו יולדת טובה ממתינה לרגע הזה בסבלנות…

בסופו של דבר הם מגלים את מצב ההמוגלובין העגום ומכריעים שלא אוכל ללדת בחדר לידה טבעי. אני מנסה למחות ולהראות להם מכתב רשום וחתום ממנהל מחלקה, המטולוג בכיר שמאשר שאין שום בעיה עם לידה בכל דרך שבה אבחר. שום דבר לא עוזר, הם עיקשים בעמדתם.