שם הציור: "אמא"

מאת : אמא אנונימית

31 במאי 2011 | 2 תגובות

תמיד מצאתי בי כמיהה לחזור למקום המוגן הזה – הרחם

מתוך יצירה נשית

 

 

 

 

 

 

 

ציור שציירתי עוד לפני שהייתי אמא בעצמי.

תמיד מצאתי בי כמיהה לחזור למקום המוגן הזה – הרחם. האמת, שמאז שאני אמא, אני כבר לא מרגישה ככה! יש לי את הרחם המשפחתי שלנו וטוב לי בו.

 

** לתמונות נוספות במדור אמנות נשית.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

2 תגובות ל- “שם הציור: "אמא"”

  1. אושרה לין-מזרחי הגיב:

    איזו מקסימה את!

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

נהייתי אמא- זה המהפך הגדול בחיים שלי

מאת : אמא ל3

28 בדצמבר 201012 תגובות

מתוך אחרי לידה, לכל אמא, מה עם הצרכים שלי?, קושי אחרי לידה, קושי באמהות

לא היה לי דיכאון אחרי לידה. אבל לדעתי הייתי ממש על הסף.

לא ידעתי למה אני נכנסת. שום דבר לא הכין אותי לזה. בעיקר אמרו לי לפני הלידה- תשני כמה שיותר. אז הכינו אותי ללילות ללא שינה. אבל מה עם כל השאר ??? תינוק חדש זו חוויה כ"כ ממלאת, ומכילה כל רגש אפשרי במנעד הרגשות…אשר הופכת אותי פתאום מאישה עם כל הצרכים שלה- לאמא.

קודם כל זה צרכי התינוק. אוכל, חיתולים, אמבטיות, חיסונים, רופאים, כביסות, עגלה, סלקל.

דיכאון אחרי לידה: "הבעיה שיש לה שם"

מאת : לימור לוי אוסמי

10 ביולי 201217 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, מבט מקצועי, מקצועניות מדברות

זוהי עבודת הסמינר שלי, שנערכה במסגרת הקורס 'נשיות ונפשיות' בממסגרת התואר השני במחלקה ללימודי מגדר באוניברסיטת בר אילן.

בעבודה הסמינר תוכלו למצוא מידע על דיכאון אחרי לידה על פי הגישה הרפואית והפמיניסטית וכן ניתוח טקסטים של ספרי הדרכה בתחום ההריון והלידה שפופולריים היום מול אלו שפורסמו בשנות ה 70' בישראל.

אני חושבת שהמידע כאן יכול להיות עזר רב לנשות מקצוע המתעניינות בתחום של דיכאון אחרי לידה ובכלל, לנשים המרגישות שהיו רוצות להרחיב את ידיעתן בנושא.

הלידה- משקאות, קמעות, מה שיכול לעזור ברוך הבא…

מאת : אבא בתול

20 בפברואר 20112 תגובות

מתוך הריון, סיפורי לידה

אישתי ממשיכה להתפתל, הרופאים ממליצים על הליכה קלה, אנו מדדים לעגלת הקפה. קרואסונים קפה וציר ועוד ציר… מותשים אנו מקבלים את הטפסים ועולים למחלקה. איבדנו תחושה של זמן…..יושבים במסדרון ומחכים שמשהו יתקדם, בנתיים אני שב ומעסה, אנו יוצרים סביבנו מעין בועה. עומדים במסדרון של מחלקת יולדות נושמים, מתחבקים. רק אני והיא כול העולם הופך למעין תפאורה, יחד אנו מטפסים במעין מבוך המורכב מגרמי מדרגות אינסופיים, הרגליים כבר כואבות שנינו עפוצים לחלוטין, מסוממים מעייפות.

שוב התחברות למוניטור, ובין לבין טלפונים ומסרונים, בני משפחה מעבירים מסרים רוצים להתעדכן. אני הופך בהדרגה למעין קשר בחזית, מעביר תשדורות מקו החזית אל העורף. ככל שחולפות השעות הלחץ גובר, האמהות מעבירות הילוך, אין ספור עצות מועברות.