פינת ספרים: "אפס עד 12: יומן השנה הראשונה" / ארנה קזין

מאת : בטי גורן

30 ביוני 2011 | 4 תגובות

בתחושה שלי: מתנה מדהימה לכל אישה שילדה (למען הסר ספק, אין לי אחוזים, אני לא מכירה אותה באופן אישי ולא קשורה להוצאת הספרים :)). ספר, שכמו מעגל אמהות טוב, מנרמל את כל התחושות שאנו חוות לאחר לידה

מתוך ספרים לאמהות

אני מקבלת את הספר "אפס עד 12: יומן השנה הראשונה" של ארנה קזין מתנה מבן זוגי. את הכתיבה של ארנה אני זוכרת עוד מ"הארץ" ואני מתרגשת. ברור לי שיש לי אוצר בין הידיים ואני לא מתבדה.

בספר, ארנה (כך אקרא לה מעתה, נראה לי מגוחך לקרוא לה “קזין” אחרי קריאת ספר כל כך אישי ואינטימי) מתארת את השנה הראשונה לחייה של נעמי, בתה המשותפת שלה ושל מיכל, זוגתה. מיכל היא האמא הביולוגית של נעמי, ואילו ארנה מנסה להגדיר מה היא עבור נעמי כל הספר וכל השנה הראשונה.

התהליך הוא אמהות בהתהוות, וזה כל כך מרגש לקרוא כיצד אישה הופכת אמא. אישה, שמעולם לא חשבה שתהפוך אמא, שמעלה את השאלה הכל כך חשובה והנדחקת לשוליים בחשיבה המיינסטרימית: "מדוע להביא בכלל ילדים לעולם?" הופכת אמא, למרות שאף שלב בספר היא לא מכנה את עצמה כך.

הספר מורכב מ-12 פרקים, שהם בעצם 12 החודשים הראשונים של נעמי.

 

מנסה לדייק לעצמי למה כל כך התחברתי בספר, מה כל כך דיבר אליי, ומבינה שהספר בנוי מהרגעים הכי קטנים שיש באמהות, הטובים והרעים, החיוביים והשליליים. אלה שקשים לניסוח ברגע האמת, ושארנה מפליאה לתאר כל כך.

כאשר אני קוראת את הספר, בתי אורי היא בת שנתיים וחמישה חודשים, ובתי הגר היא בת שלושה חודשים וחצי. אורנה מתארת כל כך יפה את ההתרחשויות הכי קטנות וזעירות שעוברות על נעמי בשנתה הראשונה, זה מרגש אותי. זה מזכיר לי דברים שעברתי עם אורי ושאורי עברה בעצמה וזה מרגש לחשוב שכל אבני הדרך ההתפתחותיות האלה יעברו בקרוב על הגר.

אתן לכן דוגמה קטנה ומקסימה מהתיאורים החוזרים והנשנים של נעמי:

"דברים שאפשר ללמוד מנעמי:

העונג שנסער בפה, בשפתיים, באצבעות נמצצות, בחפצים שנכנסים, בהחדרה ובהוצאה, ברוק, בהפקת קולות ובועות. העונג שנסער בגוף, ברגליים, בגילויים החדשים, בהסטת גבולות הכוח והמיומנות.

העושר הבלתי נדלה שבחפץ – הטעם, המרקם, האפשרויות הגלומות בו, להשפיע עליו, היכולת להזיז, להקפיץ, לקמט, להרטיב, להפיל – הצבע, הצורה, הקרירות, והחמימות, הרכות והקושי. איך שהיא לומדת לזוז" (עמ' 106).

איזו כתיבה נפלאה, איזו ירידה לפרטים, אמנות הפרטים הקטנים, שכל כך קשים לניסוח בחיים היומיומיים.

אני בטוחה כי החיבור המיידי שלי לספר נובע גם מניסיוני המקצועי כמנחת קבוצות של אמהות לתינוקות (מעגלי אמהות). ארנה מעלה כל כך הרבה נושאים שמעסיקים אמהות במפגשים: סיפור הלידה, קשיי ההנקה של זוגתה, "הבועה" של התקופה הראשונית לאחר הלידה, החרדות הקטנות שקשורות לטיפול הראשוני בתינוקת, ההתמודדות עם הבכי, הזוגיות והמיניות שמשתנות, הורות טבעית ואופנות שונות של הורות (הדילמות לגבי החיסונים, לדוגמה), אמהות-קריירה, הגעגוע לחיים הקודמים, ועוד.

ועם כל הדבר הכוללני הזה, יש המון ייחודיות וצבע משלה, שאני אישית מאוד התחברתי אליו. קודם כל, היא אישה פוליטית, שלא שוכחת להזכיר לנו באיזו תקופה היא חיה. מהם המאורעות הפוליטיים המרכזיים המתרחשים בעולם החיצוני כאשר נעמי, למשל, לומדת להתהפך. כך נשמע על הפיגוע ההומופובי המזעזע בבר-נוער בתל אביב לצד יחסי ישראל-פלסטין.

כמובן שפמיניזם הוא חלק חזק מאופיה והשקפת עולמה, וניתן לקרוא המון פמיניזם בין השורות. בחרתי לצטט פה קטע אחד שאהבתי על מיהו "המין החזק":

"אף אחד לא מדבר על השרירים בזרוע. איך זה קורה? אף אחד לא מעלה על נס את אמהות השרירים. כמה שאנחנו סוחבות, ככה מתחזקים השרירים. המשאות הכבדים. נעמי ושקיות מהירקן… איך יצא שנקבות נתפסות כמין החלש? הרי ברור שההיפך הוא נכון. סוחבות. נושאות. מוציאות ומביאות. היום יום האימהי הוא יום של השקעת כוח, של התגברות על קשיים" (עמ' 153).

 

אספקט נוסף שהיה לי מרתק בספר הוא חיפוש ההגדרה של אורנה, לכל אורך כל השנה הראשונה של נעמי, של מה היא בדיוק עבורה. היא משתמשת במילה "הורה" ולא במילה "אמא" כאשר היא מנסה להגדיר מה היא עבור נעמי. היא שואלת את עצמה אם היא מצטערת שהיא לא יכולה להניק את נעמי. היא ללא ספק מרגישה לעיתים מחוץ לתחום של הדיאדה הביולוגית של אמא ובתה התינוקת. היא מודה בקנאתה ברן, חבר טוב של מיכל, שנעמי הייתה מוקסמת ממנו, היא שואלת את עצמה איזו משמעות יש להורות הלסבית שלה. והיא חוקרת וחוקרת את המשמעות הלא ביולוגית של ההורות שלה.

"קשה לי לדמיין את עצמי במעגל האמהות השמח של חוג הבייבי יוגה. ארגיש בו כמתחזה. הן ייראו לי כולן מיומנות מדי, ביולוגיות מדי, עולצות מדי. אני לא כמו-אמא. ואני גם לא כמו-אבא. משהו אחר" (עמ' 70).

מתחשק לי לזעוק את זעקתן של האמהות הביולוגיות שאני פוגשת במעגלי האמהות בשנתיים האחרונות. אנחנו בכלל לא שמחות ! זאת אומרת, אנחנו גם שמחות. אבל אנחנו גם מאוד מתקשות, ומרגישות מאוד לא מיומנות בתחילת דרכנו, בטח ובטח שאנחנו לא תמיד עולצות, אלא פעמים רבות מדוכדכות ומתקשות. העליצות הזו, שמתחייבת ברגע שאת הופכת אמא, היא איזשהו סטריאוטיפ הוליוודי  ובדרך כלל לא ממש שייך למציאות. בשביל זה בדיוק נועדו מעגלי האמהות בהם אנו עדות לכך שזה בסדר גם להרגיש לא עליזות, לא מאושרות בכל רגע, ולהיות בקושי, ולהבין אותו.

ושנייה אחרי הזעקה, מרגישה איזשהו חיבור חזק למקום הזה שלה. שמסתכל מבחוץ ורוצה להרגיש את החיבור הטוטאלי והעמוק הזה כפי שנתפס באימהות הביולוגית.

לסיכום, מקווה שהצלחתי להעביר את העושר שיש בספר ובאישה הזו. בתחושה שלי: מתנה מדהימה לכל אישה שילדה (למען הסר ספק, אין לי אחוזים, אני לא מכירה אותה באופן אישי ולא קשורה להוצאת הספרים :)). ספר, שכמו מעגל אמהות טוב, מנרמל את כל התחושות שאנו חוות לאחר לידה. ותודה לך ירון, על מתנה נפלאה ומדויקת עבורי.

פרטי הספר: קזין, אורנה. אפס עד 12: יומן השנה הראשונה. הוצאת הקיבוץ המאוחד.

** בטי גורן היא אמא של אורי והגר, מנחת קבוצות, בעלת תואר שני בייעוץ חינוכי, מנהלת ומנחה בקודם קול אמא: מעגלי אמהות לתינוקות בתל אביב. bettygoren1@gmail.com, 050-4935520

** להמלצות נוספות על ספרים הקשורים לנושאי אמהות ונשיות.

עוד כתיבה בנושא:

שמונה ימים אחרי לידה / ענת

הרהורים של חודש אחרי לידה / איריס גומס

7 חודשים אחרי לידה- תמונת מצב/ נטע רותם ימינצקיי

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

4 תגובות ל- “פינת ספרים: "אפס עד 12: יומן השנה הראשונה" / ארנה קזין”

  1. נעה גביש הגיב:

    איזה יופי של העברת הספר אלינו…ממש אפשר להרגיש את אהבתך לכתוב ולספר
    בהחלט מסקן לקרוא אותו.
    מאוד אהבתי את הציטוט שלך לגבי – השרירים הנשיים…המין החלש שהוא בעצם החזק…כמה נכון..איזו הסתכלות יפה ומענינת
    אני לגמרי מבינה אותה לגבי מעגל אימהות ביולוגיות, היא לא והתחושות הן שונות…
    אולי צריך להרים מעגל לאימהות שאינן ביולוגיות כמוה ואחרות :).

    תודה בטי
    שבוע מקסים לך ולמקסימות שלך

  2. תמיד זה מרגש אותי מחדש לפגוש את המקום הזה שמרגיש ש'רק אנחנו מרגישות ככה', על המקומות שבסופו של דבר כל כך רבות מאיתנו מרגישות.

    אני קראתי את הספר ופחות התחברתי. אני חושבת שחלק מהעניין הוא המרחק של הזמן שלי מהחוויה הזאת. איילי בן 5.5 וכבר לא כל כך מעניין אותי לקרוא על התפתחות של תינוקות, אלא יותר המקום של האמהות בחוויה הזאת. כשקראתי, הרגשתי שהמקום של הכותבת הוא קטן יותר והמקום של התינוקת גדול יותר ובמקומות מסוימיים זה לא עניין אותי כל כך.
    מה שכן, מאוד מתחברת לאבחנות היפות של ארנה, מה שהשאיר אותי לחשק לקרוא ספר שלם שמדבר רק עליה ועל התובנות שלה בהקשר האימהי והזוגי. כשקראתי את הדברים שקשורים אליה או למחשבות שלה לגבי אמהות, זוגיות, פמיניזם, זה השאיר אותי עם חומר למחשבה ואני אוהבת את זה 🙂

    • בטי גורן הגיב:

      הי לימור, חייבת להגיד שגם אני הרבה יותר התחברתי לקטע שהיא מתארת את מה שעובר עליה ומחשבותיה על ההורות והחיים בכלל מאשר לקטעים על ההתפתחות. אבל גם אלה היו מפליאים בכתיבה הנהדרת שלה. התחברתי לעוד המון דברים שלא כתבתי עליהם: לקטעי השירה והפרוזה שהיא מצטטת לאורך הדרך, לתל אביביות של הספר, ועוד.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

הדיכאון אחרי לידה כבר כאן – חלק ב'

מאת : אוסי הורביץ

2 בפברואר 20116 תגובות

מתוך דיכאון אחרי לידה, שיתופים אישיים

חיפשתי את המילים "עצב ובכי אחרי לידה". משהו מבעבע בפנים ואומר לי שמשהו כאן לא בסדר. חודשיים וקצת ואני עדיין בוכה.
אני מתחילה לברר על דיכאון אחרי לידה, מגיעה לאבחון ו.. יש לזה שם: יש לי דיכאון אחרי לידה ! יש בזה הקלה מסוימת. יש שם למה שאני חווה, אני לא סתם "לא נורמאלית".

להיות אמא לקלאבר (קלאב פוט club foot)

מאת : אמא בעילום שם

26 במרץ 201410 תגובות

מתוך העיקר הבריאות, לכל אמא

קלאב פוט. פעם ראשונה ששמעתי את המונח הזה. שבוע 16 הריון ראשון. ערב חג שבועות. אנחנו אחרונים בתור, אבל הוא לא מוותר, ממשיך בסקירה עוד ועוד לוודא שהוא לא מוצא עוד מומים. קלאב פוט דו צדדי.

איזו תמימה הייתי. הוא מסביר לי שיש בעיה בכפות רגליים, ואני אומרת, 'בסדר זה יתקן את עצמו ברחם, עד הלידה יש עוד חצי שנה'. לא מבינה ממה הוא מתרגש. הוא לא ניסה להלחיץ, אבל אמר שיש צורך בסדרת בדיקות לוודא שקלאב פוט הוא לא קצה קרחון של משהו גדול יותר.

אוכל מוצק כבד עליי

מאת : שירה דרוקר

6 בנובמבר 20116 תגובות

מתוך אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

מהרגע שהפכתי לאמא שמעתי אימהות סביבי עסוקות בנושא האוכל. מה לתת, מתי מתחילים, כמה כדאי, מה מסוכן לתת ולמה.

תמיד חשבתי שזה הדבר הכי לא משמעותי בכל הקטע של האימהות. משהו שולי, טכני וזניח לעומת החוויות הרגשיות העצומות שאני עוברת בחודשים הראשונים שלי כאמא.

לאחרונה אני מגלה שגם זו חוויה רגשית לא קטנה, ולא פלא שהיא מעסיקה כל כך הרבה אימהות…