האפידורל הוא משאב. לידה טבעית, מסע אישי. חלק 12

מאת : לימור לוי אוסמי

3 ביוני 2011 | 18 תגובות

האפידורל הוא לא חולשה או חוסר הצלחה, אלא הבנה חשובה של הגוף, שיש משהו שהוא לא יכול לשאת יותר ושהדבר הזה יכול להציל אותו

מתוך לידה טבעית- מסע אישי, לידה עם אפידורל, סיפורי לידה

אישה ואושייה יקרה אמרה לי לפני זמן מה שבהחלט ניתן להסתכל על האפידורל בלידה כאל משאב עבור האישה, משאב המאפשר לה לא להישאר זמן רב בתחושה הזאת של ה"יותר מדיי" המציפה ומאיימת לפרק מבפנים. ' האפידורל הוא לא חולשה או חוסר הצלחה, אלא הבנה חשובה של הגוף, שיש משהו שהוא לא יכול לשאת יותר ושהדבר הזה יכול להציל אותו', היא אמרה. בזמנו, ההסתכלות הזאת נראתה לי בעיקר מעניינת, היום אני מבינה אותה יותר.

לנסות להתמודד לבד עם הכאב

לפני כמה ימים תקף אותי כאב ראש, מיגרנה, שלא תקפה אותי בחיים. כאב עצום, גדול, ענקי.

כאב הראש התחיל בצורה רגילה, מוכרת מהעבר, מין כאב ראש כזה שלפעמים מופיע סביב מחזור או בימים חמים, כשאני שוכחת לשתות מים. מכיוון שכאב הראש הוא משהו שאני מכירה, בחרתי שלא לקחת כדור משכך כאבים, אלא לנסות להתמודד לבד עם הכאב, מתוך ידיעה שברגע שהכאב ראש יתגבר, תמיד אוכל לקחת כדור ולהרגיש טוב יותר.

דיברתי עם הכאב, הייתי איתו, נשמתי איתו, צעקתי איתו, שרתי איתו, ניסיתי לישון איתו. אך הכאב, במקום להישאר ברמה סבירה או להיעלם, רק הלך וגבר עד לרמה נוראית. זה הגיע למקום כזה, שלמרות שלקחתי 2 כדורים נגד מיגרנה, הכאב לא נעלם ואף התגבר ונהפך לבלתי נסבל.

הרגשתי מותקפת

בזמן הכאב, הרגשתי שמשהו מתקיף אותי מבפנים, משהו גדול, מפחיד, שאין לי מה לעשות נגדו, שהכוחות שלי קטנים לעומת הכוחות שלו. הרגשתי מותקפת.

פתאום הגיע בכי, בכי גדול ועוצמתי, חזק וכואב. לא ממש ידעתי למה אני בוכה, אבל היה לי ברור שבכי צריך להיות שם ושלא כדאי למנוע אותו. ביקשתי מרועי להיות איתי בבכי.

זוכרת שאמרתי לרועי שזה כואב יותר מצירים, כי בצירים לפחות היתה הפסקה וגם יש אפידורל שמחכה, אם צריך. פשוט לא ידעתי מה לעשות, והדבר היחיד שחשבתי עליו זה איך להפסיק את הדבר הנורא הזה ואיך לעבור אותו.

כמו אחרי טראומה

אם היתה אפשרות, הייתי בוחרת להעלים את הכאב ולא לסבול כמו שסבלתי. חיכיתי את ה6 או 7 שעות שהיה רשום לחכות בין הכדורים וברגע שהתאפשר לי, לקחתי כדור נוסף, מה שבאמת עזר לבסוף.

כשכאב הראש עבר, הרגשתי כמו אחרי טראומה. כמו משהו שמכבש עבר עליו.

במשך שעות טובות, בשישי בלילה ובשבת בבוקר, היתה בי מין תחושה של אחרי טראומה, מין רצון להתאושש לאט, לעכל ולהבין מה לעזאזל היה פה. הכאב היה כל כך חריג וכואב בעוצמתו, שלא ידעתי איך להכיל את מה שהיה פה.

בסוף התגלתה גם הסיבה לכאב ראש- אספר בסוף.

עלתה בי תמונה של היפנובירת'ינג

 משהו בהתכנסות הפנימית הזאת הזכיר לי את ההתמודדות שלי עם צירי הלידה. עלו בי מחשבות על נשים בלידה, זיכרונות של ההתבוננות שלי בסרטי לידה ומחשבות על המסרים הסמויים או הגלויים שאני מקבלת  מהם. בעצם, לכן אני כותבת.

אני יודעת שזה נשמע הזוי, אבל תוך כדי דיבור עם כאב הראש, ההמהום, הוצאת הקול, פתאום עלתה בי התמונה הזאת:

 

 וקטעים ממה שכתבתי בפוסט הזה על ההיפנובירת'ינג.

במבט מבחוץ, נראיתי לעצמי שלווה, רגועה

תוך כדי הכאב, פתאום כמו יצאתי מעצמי, הסתכלתי על עצמי מבחוץ וחשבתי: "יואוו, לימור, את בטח נראית מבחוץ כמו הנשים שילדו במדיטציה". במבט מבחוץ, נראיתי לעצמי שלווה, רגועה, מתמודדת, מתחברת, בשליטה. אבל במבט מבפנים, זה היה איום ונורא. בפנים היה דווקא כאוס מוחלט, העדר שליטה, כאב איום ונורא, רצון לסלק את הדבר הזה ושיבוא כבר ה'משהו' שיגאל אותי מהכאב.

פתאום, ברגע הזה, סרטוני הלידה האלה הרגישו כמו העמדת פנים גדולה.

כשאני רואה את סרטוני הלידה כמו זה שצירפתי ודומים לו, עם רקע של מוסיקה שקטה ברקע (לפעמים קולה של האם מושתק), אני שמה לב שאני מקבלת את התחושה או האשליה שהנשים מתמודדות עם הכאב, במובן הזה שהן לגמרי בסדר איתו או לגמרי בטוב איתו.

אגדיל ואומר, כשאני רואה את זה, אני מניחה שאפילו טוב להן בתוך הדבר הזה, שהנשים שעוד רגע יולדות ונמצאות גם בצירי לחץ, הן לגמרי בשליטה, לגמרי "עם הכאב" ולא בתוכו, נמצאות במעין דיאלוג כזה עם הכאב ומצליחות לשלוט בו או לפחות להיות איתו בטוב ולא ברע.

מהצד זה ממש נראה אחרת

בלידה שלי בחרתי לקחת אפידורל ברגע שהרגשתי שזה "יותר מדי", לכן בעצם אף פעם לא חוויתי את התחושה הזו של להיות המון זמן במשהו פיסי כואב נורא שמרגיש "יותר מדיי". עם כאב הראש הזה, הרגשתי.

בזמן כאב הראש, לא הייתי איתו בטוב, אלא ברע. רע מאוד. היה לי מאוד קשה עם כל חוויות הגוף שהתקיפו אותי ומהיכרותי את עצמי, אני בטוחה שהייתי מרגישה רע עוד יותר, אם הייתי בלידה ואולי היתה בי ידיעה שהתינוק שברחמי הוא זה שגורם לכל הכאב הנורא שאני שרויה בו.

ועדיין, מי שהיה מסתכל עליי מבחוץ לא יכול היה לדעת את זה. מהצד זה ממש נראה אחרת. מהצד נראה שהתמודדתי עם כאב הראש דווקא ממש טוב.

היתה בי הבנה שאפידורל זה מה שאני צריכה

כשאני חושבת על זה, גם בלידה שלי שתי המיילדות והרופא רצו לשכנע אותי לא לקחת אפידורל מכיוון שנראיתי מתמודדת כל כך טוב. זה הרגיש כל כך רע לשכנע אותם שאני באמת צריכה. אני היום מודה לגוף על ההבנה שלו באותו זמן, שזה מה שאני צריכה עכשיו, למרות שהייתי כבר בפתיחה 6/7 והתמודדתי כל כך "יפה". היתה הבנה שעכשיו אני צריכה עזרה. תודה, גוף.

והנה, היום, כשבועיים וקצת אחרי הכאב, פתאום זה לא נראה כל כך נורא מה שעברתי. מרגיש שזה היה, עבר, התמודדתי. הסיפור שאני מספרת היום לעצמי כל כך שונה מהסיפור שהיה שם בזמן הכאב. הפער הוא פשוט עצום, שאני בכלל לא יכולה לתאר.

אני מבינה שהסרטונים על לידות ללא משככי כאבים, שבהן היולדות נראות לי במצב מדיטטיבי, זה לא מצג שווא או מצג שגוי, אבל מבינה טוב יותר שמה שנראה לי כמתבוננת, יחד עם הפרשנויות שלי, היא לאו דווקא מה שהיולדת הרגישה באותו רגע. האם אני אזכור את זה בסרטון הבא שאראה?

מבינה טוב יותר את תחושת האפסוּת אל מול הכאב

אני מרגישה שיש בי חלק ששם לב היום שמה שנראה מבחוץ זה לאו דווקא מה שמרגיש מבפנים. החלק הזה מזכיר לי לראות את הסרטים האלה עם התוספת שמתבקשת מבחינתי- לזכור הכאב הלא מדובר, הקול שלא נשמע, התחושות שלא מבוטאות. אחרת, זה מרגיש לי לא מתאים, לא נכון, מזויף.

אני מרגישה שגם יש בי חלק שמודע לתחושה האחרת שיש בי היום כלפי הכאב ויש גם מקום שרוצה לשמר את זיכרון הכאב כפי שהיה.

אני מרגישה שאני מבינה היום יותר נשים שעברו טראומה בלידה, שמספרות שהרגישו מותקפות על ידי הצירים או על ידי התינוק שלהן ומבינה טוב יותר את תחושת הקטנוּת, האפסוּת על מול הכאב. אני מרגישה שאני מבינה טוב יותר את ההלם וההפתעה על הדבר הזה שקורה בלי שליטה על הגוף. אני מבינה שברור לי היום, יותר מתמיד, שהאפידורל הוא משאב, הוא כלי שיכול לעזור לאישה ברגעים הכי קשים שלה. עוזר לה לשמור על בריאותה הנפשית ולצאת פחות חבולה וכאובה מהלידה.

אז- בכל זאת, יחד עם הכל, מודה גם לכאב שהגיע כפי שהגיע. אין ספק שהיתה פה למידה.

 

אה- הבטחתי לספר מה היתה הסיבה לכאב ראש. מסתבר שהיתה דליפת גז במשך שבוע.. אני מניחה שזה בגלל זה.

 

* לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות'.  אוהבת להקשיב, לגעת, להתפתח, להתרחב ומשלבת את האהבות שלי דרך מגע ייחודי וקשוב לגוף. מקבלת נשים באהבה בביתי שבחיפה. שמחה לענות לכל פנייה ושאלה 052-2835020, medabrot.imahut@gmail.com

* לפוסטים נוספים במסע האישי שלי על לידה טבעית

נושאים קשורים :

18 תגובות ל- “האפידורל הוא משאב. לידה טבעית, מסע אישי. חלק 12”

  1. נעה גביש הגיב:

    זרקת אותי אחורה לכאב ראש נוראי שהיה לי לפני הרבה מאוד שנים, לא הרבה אחרי לידתו של השני שלי…

    ונכון…אפידורל הוא משאב ליולדת שקשובה לגופה ומרגישה שהיא זקוקה לו כדי להתמודד…חשוב שזה יהיה שלה, הקשבה ורצון שלה לא של הסביבה שלה.

    שבת שלווה לך
    🙂

  2. בטי גורן הגיב:

    לימור,
    הפוסט הנפלא שלך (כרגיל) מעורר בי מספר מחשבות. המשפט הנהדר הזה "הסיפור שאני מספרת היום לעצמי כל כך שונה מהסיפור שהיה שם בזמן הכאב" גורם לי לחשוב כיצד סיפור הלידה שלנו פוגש אותנו בצורה שונה בכל שלב בחיינו. מה שאנחנו מספרות לעצמנו בזמן הלידה, זמן קצר לאחר הלידה וחמש שנים לאחר הלידה יכולים להיות סיפורים אחרים, שישרתו צרכים שונים השייכים לאותה תקופה בחיינו. זה מקסים, איך אנחנו גדלות יחד עם סיפור הלידה שלנו, משלימות איתו, מתווכחות איתו, אבל הוא תמיד קיים שם. ואולי אפילו אעז להיות דרמטית ולהגיד עד יום מותנו.
    מחשבה אחרת היא המורכבות שלך בהסתכלות על יולדות ההיפנובירת'ינג. ואני רוצה אף להגדיל מורכבות זו: בתוך כל היולדות האלה, כולן יצאו עם חוויות שונות. יהיו שיצאו עם חוויה כמו שלך (פער בין החוץ לפנים – שלווה מבחוץ, סערה מבפנים). תהיינה אלה שיצאו עם חוויה אותנטית של קורלציה בין הפנים לחוץ וזה לא יהיה מזויף מבחינתן…
    מה שלי אישית חשוב הוא שיולדת לא תסתכל על הסרטים האלה כעל אידיאל, שככה "נכון ללדת", וכל דרך אחרת היא פחות טובה. לדעתי, הסרטים האלה יכולים לתרום בכך שהם מראים עוד דרך ללדת בה, שאינה בהכרח טובה יותר מכל דרך אחרת.
    ובאופן אישי, שמחה להיות עדה לתהליך הגדילה שלך. תודה על השיתוף.

  3. מירי ברומר הגיב:

    כמו כל "פטנט" מודרני את לוקחת את הנהדר שבאפידורל לקיצוניות מוגזמת.
    ילדתי חמישה. בלי אפידורל. היה כאב. וכמו כל דבר טבעי- הוא נישכח לנוכח התוצאה. לידה אינה מחלה כמו כאב ראש המצריך תרופה. זו הפעולה הכי בסיסית של הטבע. מליוני נשים לכל אורך ההיסטוריה ובכל מקום בעולם חוו וחווות אותה בלי אפידורל ובלי שאר תנאים מפנקים כמונו והטבע עושה את שלו.אישה שמשתמשת באפידורל יותר מדי בקלות, מחמיצה חוויה שאין כמוה. הייתי אומרת שהשימוש באפידורל נידרש כמו באותם קריטריונים של ניתוח קיסרי. להציל חיים למנוע סבל שעשוי לשבש חלילה את הקיום אבל לא מעבר לזה. הייתה תקופה שנשים גם ילדו בניתוח קיסרי מרצונן כי זה נח. כי ניתן לקבוע תאריך כי ניתן לזמן רופא כי..הוציאו שקדים לילדים רק כדי למנוע ושלא יתפתח..ושכחו שיש איזו סיבה שהשקדים שם. .אין כמו לידה טבעית אם הכל הולך כשורה.

    • היי מירי, נעים להכיר. אני מודה לך על התגובה, כי היא באמת משקפת שיח מסוים שנשמע ונוכח.
      אנסה להתייחס לחלק מהדברים שכתבת.
      כתבת: "את לוקחת את הנהדר שבאפידורל לקיצוניות מוגזמת". אני מבינה שמהמקום שלך זה נכנס לקטגוריה של 'קיצוני', מפני שיש משהו שהוא 'נורמלי' או 'מתון' יותר, אך מנקודת המבט שלי, זה מה שאני מרגישה. מבחינתי זה לא קיצוני, אלא האמת והנורמה שלי.

      אני שמחה בשבילך שילדת בדרך שמתאימה לך. האם יש בך מקום לאפשר לנשים אחרות ללדת בדרך שלהן ? האם יש בך מקום שיכול להבין שמה שכל כך נפלא ונהדר עבורך יכול להיות הסיוט של מישהי אחרת ?

  4. בתור מי שילדה 3 לידות ללא אפידורל..לא לגמרי בכוונה..(אבל כשזה קורה שוב בפעם השלישית אפשר לומר שזה גם לא ממש בטעות..) וזכיתי ללוות את אחותי בלידתה השלישית, שהתרחשה גם היא ללא אפידורל, אני יכולה לומר שלראות את זה ולחוות את זה אלו שני דברים שונים לחלוטין!
    כמה שהייתי שם איתה בלידה, במלוא מובן המילה, כמו סוג של דולה.. מעסה..מרגיעה..מנגבת את פניה..הדהימה אותי העובדה שהיא לא נראתה סובלת!
    ידעתי עד כמה כואב לה. זכרתי עד כמה כואב לה. אבל החוייה של לראות אותה יולדת, לא היתה עוצמתית וכואבת כמו שהיא זכורה לי מהלידות שלי.
    אחרי הלידה שלה פתאום הבנתי, ויסלחו לי כל הגברים המלווים, שאין להם בעצם מושג על עוצמת הכאב שחווה האישה שלהם במהלך הלידה. נכון, הם שם. בהתרגשות, במעורבות, בדאגה, בשמחה. אבל הם לא ידעו לעולם, ואולי טוב שכך :), עד כמה זה באמת כואב.

    נ.ב.
    והכי מדהים הוא הרגע שבתוך כל הכאב הזה פתאום מרגישים גוף חדש. חם חלקלק ומפרפר. ואז בשניה אחת נעלם הכאב. ונולדת התחלה חדשה שבשבילה הכל היה שווה.

    • שרון, תודה על השיתוף.
      לנוכח מה שכתבת מתחבר לי פתאום המשפט "את לא יודעת שום דבר, עד שלא היית שם".

    • עדי ברומר הגיב:

      :-))) בעלי קרוב לוודאי ידע עד כמה כואב לי… עשיתי המון תרגילים והם עזרו נפלא. אבל בלי שליטה פשוט זעקתי ונופפתי והשתוללתי והתקפלתי (בשלבים המתקדמים) שיש לשער שמושג כלשהו, קלוש, עבר אליו 🙂 אני אומרת את זה עכשיו בחיוך, כי בסה"כ מסתבר שהיתה לי לידה טובה, בדיעבד, ואני הרגשתי שאני מתמודדת יפה, למרות שצרחתי, ואני לא בטוחה מה הוא הרגיש באותו רגע (הוא שמר על פוקר פייס מושלמים)

  5. ללידתי הראשונה הגעתי עם תכנית מפורטת ללידה טבעית, ואף זכיתי בחדר הטבעי. לאחר שעות ארוכות של צירים לא יעילים כלומר כאב ללא התקדמות או פתיחה החלטתי על אפידורל – מתוך הידיעה שכבר לא יהיה לי כוח לדחוף בשעת האמת של צירי הלחץ. שתי הלידות שלי כללו אפידורל מחושב ובסוף ניתוח קיסרי לא מתוכנן, כך שיכולה לדבר גם על תחושת הגזל כשחושבת שלעולם לא ארגיש לידה מהי, ואפילו כדי לספק יצר סקרנות סביב מהו ציר לחץ. האפידורל נתן לי להרגיש טיפה בשליטה בתוך תהליך טבעי אך זר (היה לי מרדים מעולה כך שנשארה לי מספיק תחושה ברגליים כך שיכולתי להפוך את עצמי), ואני שמחה על כך שהייתה לי הבחירה.

    • לימור, תודה על הבחירה לשתף,
      בא לי להגיד לך: חווית לידה, הרגשת לידה, אין לידה 'אחת מסוימת' שאנחנו צריכות או אמורות להרגיש. כל אחת יולדת בדרכה שלה. האם עדיין יש בך סקרנות או הרצון להרגיש לידה ללא משככי כאבים ?

  6. שירה דרוקר הגיב:

    אני דווקא סקרנית לגבי לידה עם משככי כאבים… לאור כל מה שחשבתי שאני יודעת על אפידורל, שגרם לי ללדת לידה טבעית, זאת החלטה מאוד קשה שאני כנראה אצטרך להתמודד איתה בהמשך…

    • עדי ברומר הגיב:

      אני חושבת שזה מאד אינדיווידואלי. אבל אם את יכולה בלי אז ברור שעדיף כי כמו כל פעולה חודרנית שכזאת יש בזה סכנה. אישית, עם זאת, לאחר שקיבלתי אפידורל, ההגדרה שלי היתה: "אני מרגישה כמו ילד שגנב ממתק מהארון של אמא…" תחושה אדירה (ועדיין אשתדל בפעם הבאה למשוך את זה שוב, עד לשלבים המתקדמים.

  7. לימור, השווית את המיגרנה שהיתה לך ללידה אבל כשיש מיגרנה אין הפרשה של אוקסיטוצין ואנדרופינים ועל כן מאוד קשה לעבוד עם הכאב. בלידה יש את ההורמונים שמופרשים וברגע שלא מתכוצים ולא נבהלים מהכאב החויה היא אחרת לגמרי. אני מדריכת היפנו וילדתי את בתי השנייה לפני חמישה חודשים בהשראת השיטה הזו.זה לא שלא הרגשתי בכמה צירים כאב. היו 3-4 צירים שהערצתי את כל הנשים שילדו אי פעם והרגשתי את כולם איתי בלידה, אבל בגלל הזמן שתרגלתי לפני הלידה יכולתי להשאר על מקומי, במרכז שלי ולפגוש את הכאב מהמקום הזה. הכאב לא הופך לסבל. זה לא נכון להגיד שהן מעמידות פנים שהן רגועות. חוץ מכמה צירים בשלב המעבר שאר הלידה הייתי מאוד רגועה ומרוכזת פנימה ללא שום צורך בהתערבות חיצונית
    אני חושבת שלאפידורל יש מקום במצבים מסויימים אבל אני באה להזכיר שבאמת אפשר ללדת לידה שלא נרצה לשכוח ושתהיה מעיין השראה לכל החיים.חויה אישית
    שנהיה פתוחות לאפשרות הזו…

    • היי רבקה, תודה שאת פה.
      אני מאמינה שלהיות פתוחה לאפשרות של ללדת בלי אפידורל זו תמיד אפשרות.
      ברור לי לגמרי שיש נשים או שיש לידות שבהן אפשר לעבור את הצירים מבלי לחוות טראומה בגוף ובנפש, אבל לעיתים זה גם קורה וטוב שיש את האפשרות של האפידורל בעיניי.

  8. Yehav bar הגיב:

    לימור.. לא תאמיני.
    לפני חמישה חודשים ילדתי את הבן שלי במה שהתחיל כלידת בית.
    הלידה התחילה בירידת מים ומיד אחריה צירים חזקים ובתדירות גבוהה, ולאחר 16 שעות של צירים בבית בחרתי לעבור לבי"ח כדי לקחת אפידורל. אני זוכרת בבירור את המשפט שאמרתי למיילדת: "אני מרגישה כמו אישה בימי הביניים" – זה מה שראיתי בעיניי רוחי, לא עוד דמות המיילדת המנוסה, והנשים התומכות במעגל את היולדת,
    כי אם את האישה פרועת השיער ששוכבת בכותנת לבנה על מיטתה בעוד רופא זכר מיילד אותה.
    עברתי לבי"ח בפתיחה של 8 ונתנו לי אפידורל, טיק-טק הקטן היה בחוץ. בלי תפרים, תודה לאל. אם הייתי נשארת בבית זה היה נגמר אחרת.
    והנה בסופשבוע שעבר עברתי עקירה כירוגית. ביומיים ששכבתי מרותקת למיטה, כואבת ומזועזעת מהאירוע, גם אני לא יכולתי להפסיק לחשוב על הלידה שלי.
    חשבתי דווקא, כמה הכאב בלידה היה טבעי ולווה בעזרה עצומה של הגוף. במקרה העקירה הגוף היה מזועזע וחווה טראומה.
    אבל המחשבות שהיו לי בנושא, הן על כאב בכלל, וכאב של האחר – שלא תמיד אפשר להבין אותו, שמידת החוויה האישית כה עוצמתית עד שלפעמים לא ניתן לתאר מציאות אחרת. יומיים של כאב הפכו אותי אמפטית הרבה יותר כלפי האחר, מסוגלת קצת יותר להבין את החוויה של האחר גם אם היא מאד שונה משלי.
    גם אני צפיתי באינספור סרטונים על לידה טבעית לפני שילדתי והייתי בטוחה שזו הדרך הנכונה ביותר בשבילי. ברגע האמת פחדתי ללחוץ אותו החוצה. לא הכינו לרמת השיחרור הנדרשת לאישה כדי ללדת בקלות..
    עוד דבר נוסף לרשימה המתארכת בעלת הכותרת: "הדברים שלא סיפרו לי" בכל הקשור להריון והורות.
    ואולי, בעצם, כל אחד חווה את זה אחרת?

    • היי יקרה,
      תודה על השיתוף.
      כמה דברים שעולים בי בעקבות מה שכתבת:
      היית בטוחה שזו הדרך הנכונה בשבילך- מרגישה צרך לשתף אותך שאני מאמינה שהגוף יודע מה הוא צריך ואם זה מה שהגוף ביקש לפני הלידה, אז מאמינה שזו היתה הדרך הנכונה בשבילך- להתחיל ולהיות בלידת בית. יחד עם זאת, נשמע שיכולת להיות בקשר עם הגוף גם תוך כדי הלידה והוא הרגיש שהוא צריך עכשיו משהו אחר. זה שתוך כדי הלידה הגוף הרגיש דברים מסוימים והעביר את המסר שמה שנכון כרגע הוא לסיים את הלידה בבית החולים, לא משליך בעיניי לגבי הרצון ללדת בבית.רק אפשר להרגיש שאת מחוברת לגוף ולאיתותים ממנו וזה נפלא בעיניי.

      ברגע האמת הרגשת שפחדת ללחוץ אותו החוצה-נכון, יש משהו שיכול מאוד להבהיל בלהוציא החוצה משהו שנחווה מאוד גדול למידותייך ועלול אופי אפילו להזיק או להרע לך. זה באמת יכול נורא להפחיד..

      לא הכינו לרמת השיחרור הנדרשת- מבינה למה שאת מתכוונת ורוצה להוסיף- אולי גם להתכונן להתמודדות עם פחד שעולה בלידה ?

      הרשימה של "הדברים שלא סיפרו" היא עצומה והיום אני באמת לא יודעת אם אפשר בכלל, הרי התרחישים הם בערך אינסופיים. אין לי תשובה היום לגבי זה, אני בחקירה ובדיאלוג עם זה 🙂

      כשקראתי את תגובתך, הרגיש לי שהדבר הזה שהיה בלידה מבקש עוד קצת מגע איתו. אם זה מדויק לך, אז אפשר ליצור מגע בהמון דרכים- כתיבה, דיבור, תנועה, אמנות, מגע ועוד. אם זה לא מדויק, אז מרשה לך לשים לגמרי בצד או לדייק יותר.
      לימור

  9. Paulo הגיב:

    I'm impressed by your writing. Are you a professional or just very kngwledoeable?

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מה את עושה מזה סיפור?

מאת : לימור לוי אוסמי

16 באפריל 20148 תגובות

מתוך לכל אמא, מתמודדות עם הסביבה

לומדת את הקולות שבתוכי ומרגישה שאני יכולה לכתוב אותם עוד ועוד ועוד, שהם לא יגמרו לעולם. אני לומדת את הצנזורות הפנימיות שמרגישות לפעמים גדולות ממני, חלק מהדם ומהגנים שלי. אני משתדלת לא להיכנע לצנזורות, משתדלת לראותן למרות שהן לפעמים חמקמקות ובלתי נראות.

מי אמר שאני צריכה להיות זוהרת בהריון ? מרגישה כמו אקוואריום ענק

מאת : בר

17 בפברואר 2011תגובה אחת

מתוך הריון, יומן הריון

איך אשכלל את מיומנויות הג'אגלינג שלי מעבר ליכולות המדהימות שכבר פיתחתי עם שניים? ומה, שוב אצטרך לבקש עזרה מכל מי שמוכן לשמור על הילדים, אפילו רק ליציאה לסופר…. ומה עם הגוף שלי, כמה זמן ייקח עד שאפסיק להראות כמו הר ואחזור לאיזו שהיא פיגורה הגיונית? אולי לשאול אם היא חושבת שהתחת שלי גדל או לא?

הנקה שהצליחה רק עם הילד השלישי

מאת : רלי

1 בנובמבר 20102 תגובות

מתוך אחרי לידה, הנקה

הרבה מכן יכולות אולי למצוא את עצמן בתוך סיפורי. הייתי רוצה לחזק באמצעותו אתכן, אשר החלטתן לא להניק הפעם ולקוות שאולי בפעם אחרת ההנקה תתאים לכן ותצליחו (גם אם לא – ילדכם יקבל את הטוב ביותר – אני בטוחה). הייתי רוצה לחזק את אלה מכן המניקות ואולי נתקלות בקושי רב ולקוות כי ההמשך יהיה קל וטבעי יותר.