האפידורל הוא משאב

האפידורל הוא משאב

אישה יקרה אמרה לי לפני זמן מה שניתן להסתכל על האפידורל כאל משאב בלידה, משאב המאפשר לאישה לא להישאר זמן רב בתחושה של "יותר מדי" המציפה ומאיימת לפרק מבפנים. האפידורל הוא לא חולשה או חוסר הצלחה, אלא הבנה של הגוף, שיש משהו שהוא לא יכול לשאת יותר ושהאפידורל הזה יכול להציל אותו. בזמנו, ההסתכלות הזאת נראתה לי מעניינת, אבל היום אני מבינה אותה יותר, דרך הגוף.

הרגשתי מותקפת על ידי הכאב

לפני כמה ימים תקף אותי כאב ראש, מיגרנה, שלא תקפה אותי בחיים. כאב עצום, גדול, ענקי. כאב הראש התחיל בצורה רגילה, מוכרת מהעבר, מין כאב ראש לפעמים מופיע סביב הווסת או בימים חמים. מכיוון שכאב הראש הוא משהו שאני מכירה, בחרתי לא לקחת משכך כאבים, אלא לנסות להתמודד עם הכאב, וידעתי שתמיד אוכל לקחת כדור אם כאב הראש יתגבר.   

בזמן הכאב דיברתי איתו, הייתי איתו, נשמתי אותו, צעקתי איתו, שרתי איתו, ניסיתי לישון איתו. אך הכאב רק הלך וגבר עד לרמה נוראית, עד כדי כך שלמרות שלקחתי 2 כדורים נגד מיגרנה, הכאב לא נעלם ואף התגבר והפך לבלתי נסבל. הרגשתי שמשהו מתקיף אותי מבפנים, משהו גדול, מפחיד, שאין לי מה לעשות נגדו, שהכוחות שלי קטנים לעומת הכוחות שלו. הרגשתי מותקפת.

פתאום הגיע בכי גדול ועוצמתי, חזק וכואב. לא ממש ידעתי למה אני בוכה, אבל היה לי ברור שבכי צריך להיות שם ולא כדאי למנוע אותו. ביקשתי מרועי להיות איתי. אני זוכרת שאמרתי לרועי שזה כואב יותר מצירים, כי בצירים לפחות הייתה הפסקה וגם יש אפידורל שמחכה, אם צריך. לא ידעתי מה לעשות.

כמו אחרי טראומה

אם הייתה לי אפשרות, הייתי בוחרת להעלים את הכאב ולא לסבול כמו שסבלתי. חיכיתי את ה6 או 7 שעות שהיה רשום לחכות בין הכדורים וברגע שהתאפשר לי, לקחתי כדור נוסף, מה שבאמת עזר לבסוף. כשכאב הראש עבר, הרגשתי כמו אחרי טראומה. כמו מכבש שעבר עליי.

במשך כמה שעות טובות, בשישי בלילה ובשבת בבוקר, הייתה בי מין תחושה של אחרי טראומה, מין רצון להתאושש, לעכל, ולהבין מה לעזאזל היה פה. הכאב היה כל כך חריג וכואב, שלא ידעתי איך להכיל את מה שהיה. בסוף התגלתה גם הסיבה לכאב ראש- אספר אותה בסוף.

 משהו בהתכנסות הפנימית שהייתי בה הזכיר לי את ההתמודדות שלי עם צירי הלידה. עלו בי מחשבות על נשים בלידה, זיכרונות מסרטוני לידה שראיתי ומחשבות על המסרים הסמויים או הגלויים שאני מקבלת  מהם. 

אני יודעת שזה נשמע הזוי, אבל תוך כדי דיבור עם כאב הראש, ההמהום והוצאת הקול, עלתה בי התמונה הזאת:

 

 

מבחוץ נראיתי רגועה

תוך כדי הכאב הסתכלתי על עצמי מבחוץ וחשבתי: "את בטח נראית כמו הנשים שילדו במדיטציה". במבט מבחוץ, נראיתי לעצמי שלווה, רגועה, מתמודדת, בשליטה. אבל מבפנים זה היה נורא, בפנים היה כאוס, העדר שליטה ורצון לסלק את הכטאב. פתאום, ברגע הזה, סרטוני הלידה שראיתי הרגישו כמו העמדת פנים.

הבנתי שכשאני רואה את אותם סרטוני לידה עם מוסיקה שקטה ברקע (לפעמים קולה של האם מושתק), אני שמה לב שאני מקבלת את התחושה (או האשליה) שהנשים מתמודדות עם הכאב, במובן הזה שהן לגמרי בסדר איתו או לגמרי בטוב איתו. אגדיל ואומר שאני מניחה שאפילו טוב להן בתוך הדבר הזה, שהן לגמרי בשליטה, לגמרי "עם הכאב" ולא בתוכו, נמצאות איתו ומצליחות להיות איתו בטוב.

בלידה שלי בחרתי לקחת אפידורל כשהרגשתי שזה "יותר מדי", לכן אף פעם לא חוויתי את התחושה של להיות המון זמן במשהו פיסי כואב נורא. עם כאב הראש הרגשתי. בזמן כאב הראש, לא הייתי איתו בטוב, אלא ברע.  היה לי קשה עם חוויות הגוף שהתקיפו אותי ואני בטוחה שהייתי מרגישה רע עוד יותר אם הייתי בלידה והייתה בי מחשבה שהתינוק שברחמי הוא זה שגורם לכאב הנורא שאני שרויה בו. ועדיין, מי שהיה מסתכל עליי מבחוץ לא יכול היה לדעת את זה. מהצד זה ממש נראה אחרת. מהצד נראה שהתמודדתי עם הכאב ממש טוב.

בלידה הייתה בי הבנה שאפידורל זה מה שאני צריכה

כשאני חושבת על זה, גם בלידה שלי שתי המיילדות והרופא רצו לשכנע אותי לא לקחת אפידורל מכיוון שנראיתי מתמודדת טוב. זה הרגיש רע לשכנע אותם שאני באמת צריכה. היום אני מודה לגוף על ההבנה שלו באותו זמן, שזה מה שאני צריכה, למרות שהייתי כבר בפתיחה 6/7 והתמודדתי כל כך "יפה". הייתה הבנה שעכשיו אני צריכה עזרה.  

אני מבינה שהסרטונים על לידות ללא משככי כאבים, שבהן היולדות נראות במצב מדיטטיבי, זה לא מצג שווא או מצג שגוי, אבל אני מבינה שמה שאני מפרשת הוא לאו דווקא מה שהיולדת הרגישה באותו רגע. האם אני אזכור את זה בסרטון הבא שאראה?

אני מרגישה שאני מבינה היום יותר נשים שעברו טראומה בלידה, שמספרות שהרגישו מותקפות על ידי הצירים או על ידי התינוק שלהן ומבינה טוב יותר את תחושת האפסוּת על מול הכאב. אני מרגישה שאני מבינה טוב יותר את ההלם וההפתעה על הדבר הזה שקורה בלי שליטה על הגוף. אני מבינה שברור לי היום, יותר מתמיד, שהאפידורל הוא משאב, הוא כלי שיכול לעזור לאישה ברגעים הכי קשים שלה. עוזר לה לשמור על בריאותה הנפשית ולצאת פחות חבולה וכאובה מהלידה.

אה- הבטחתי לספר מה היתה הסיבה לכאב ראש. מסתבר שהיתה דליפת גז במשך שבוע.. אני מניחה שזה בגלל זה.

* לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות'.

שמחה לענות לכל פנייה ושאלה 052-2835020, medabrot.imahut@gmail.com

 

לדף הפייסבוק נשים מדברות אמהות

מי אני ?

נעים להכיר, אני לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר ומלווה רגשית נשים בהריון, אחרי לידה ובהורות. אני בת 45, נשואה, אמא לשניים (16,9) ואוהבת העמקה, מוסיקה מקפיצה, לצלם, ולהיות בחברת נשים משובחות.

אני אוהבת להיפגש וללוות נשים רגישות (תכונת הרגישות) שחוות את ההורות בעוצמה, שמרגישות רגשות שלפעמים מכניסים אותן ללופים מחשבתיים, והן לא יודעות עדיין איך להתמודד איתם.

אם את מרגישה צורך במרחב עבור עצמך בזמן ההריון, אחרי לידה ובהורות, מקום שבו תוכלי להיות כפי שאת, להבין מה עובר עלייך ולקבל כלים להתמודדות, אז תהליך ליווי רגשי בהורות יכול להתאים לך. 

את יכולה לקרוא את הפרטים על תהליך הליווי, לשים לב אם את מתחברת למהות ולצורך, וליצור איתי קשר על כל שאלה שעולה בך.

כדי לקרוא עוד קצת עליי, אפשר לקרוא בבלוג שלי או על מי אני

אשמח לפגוש אותך, לימור. 

רוצה להתעדכן בתכנים החדשים?

צרי קשר

אנחנו עדיין לא מכירות, אבל את יכולה להרגיש בנוח לשאול אותי כל שאלה.

חשוב לי שתדעי שהשאלה שלך נשמרת אצלי
באופן חסוי ואני שומרת על הפרטיות שלך באופן הדוק.

אני פה.

שתהיה לך הורות טובה ומשמעותית, לימור

× איך אפשר לעזור לך?