מתהפכת לי הבטן כשאני מדברת על הלידה| ניתוח קיסרי

מאת :

15 ביוני 2011 | 25 תגובות

הרגשתי שכולם חיים ואני תקועה במקום מסתכלת מהצד ולא יכולה לחייך, לשמוח, שנגמרו לי החיים. חודש שלם הייתי בסרט הזה עד שיצאתי ממנו לבד, כמו שנכנסתי אליו לבד

מתוך ניתוח קיסרי, סיפורי לידה

עד היום, כאשר מדברת על לידת בני השני (לפני ארבע שנים) מתהפכת לי הבטן ומרגישה תחושה לא נעימה מנסה להזדחל שוב פנימה.

את ביתי הבכורה ילדתי בלידה טבעית. אומנם 3 ימי אשפוז מרובי זירוזים, אך החוויה עצמה נתפסה בעיניי כטבעית. עם ביתי העברתי שנתיים קסומות בבית (סיפור בפני עצמו, עברתי תאונה שבה שברתי חולייה בעמוד השדרה) בקושי רב הפקדתי אותה בידי המטפלת וחזרתי למחזור העבודה.

שלוש שנים לאחר מכן , אחרי שלוש הפלות, גיליתי שאני בהריון ושמחתי מאוד.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

יצאתי בהכרזות שלעולם לא אלד בניתוח קיסרי

סכרת ההריון שלא פסחה על אף אחד מהריונותיי הובילה אותי לבדיקות משקל מרובות של העובר. בכל הבדיקות המשקל היה תקין. בשבוע 40 הגעתי לבדיקה בבית החולים, שם העריכו את משקלו כארבע וחצי קילוגרם והמליצו לי באותו הרגע ללדת בניתוח קיסרי. לחדר נכנסו קבוצה של שלושה רופאים שפשוט ישבו והפחידו אותי. סיפרו לי מה עלול לקרות בלידה עם עובר גדול מידי ושאני חייבת בשלב הזה לא לחשוב על עצמי, אלא על העובר שלי ומה נכון ביותר בשבילו.

אני, עד אותו היום, יצאתי בהכרזות שלעולם לעולם לא אלד בניתוח קיסרי, שהגוף שלי בנוי ללדת טבעי ושכבר עשיתי את זה ואני מסוגלת לעשות שוב. ישבתי במשך שעה שלמה בחדר ובכיתי. פשוט לא האמנתי שכך ייגמר ההיריון שלו חיכיתי כל כך.

כשהוציאו את בני הייתה לי תחושה נוראית ורצון עז להקיא

כמובן שהמליצו לי לעשות הרדמה ספיראלית כי זה לא מרדים את העובר והסכמתי – הכל בשביל "העובר". ומה איתי והפחדים שלי?!

נכנסתי לחדר הניתוחים לבד . המרדים והאחיות דיברו ביניהם ברוסית ולא התייחסו אליי.

החדר מאוד הלחיץ אותי ורעדתי בכל הגוף. הרגשתי "הכול" אף על פי שלא הרגשתי באמת, אבל בתחושה ידעתי כל מה שקורה איתי.

כשהוציאו את בני הייתה לי תחושה נוראית ורצון עז להקיא. הביאו אותו אליי להראות לי אותו נתתי לו נשיקה ומייד לקחו אותו לתינוקייה. מאותו רגע ואילך הרגשתי כמו בובה. הגוף שלי רעד ולא יכולתי להפסיק מרוב רעידות. השיניים שלי נקשו.

לבן זוגי לא הרשו להיכנס כל אותו זמן לראות אותי

"למזלי" לא היה מקום בחדר התאוששות ולכן נאלצתי לחכות חצי שעה בחדר הניתוחים, זמן שנראה כמו נצח. הזמן עובר ואני בוכה שאני לא יכולה להפסיק לרעוד. המרדים לא התייחס אליי והמשיך לפטפט עם האחיות ברוסית, אחות אחרת ניגשה אליי, זרקה עלי שמיכה ואמרה לי זה יעבור.

כאשר סוף כל סוף יצאתי משם, הגיעה אליי אחות מדהימה שטיפלה בי והסבירה לי שהרעידות הבלתי רצוניות הן חלק מהתופעות של ההרדמה. היא נתנה לי משהו להרגיע את הרעידות ושהתה לידי שעה שלמה עד שנרגעתי. לבן זוגי לא הרשו להיכנס כל אותו זמן לראות אותי.

חמישה ימיי סבל ופחדים עברו אלי במחלקה

שכחתי לציין שכאשר יצא עוללי שאלתי בקוצר רוח מה משקלו? כדי לדעת אם כל הסבל היה מוצדק ותשובה כמובן לא קיבלתי.

במחלקה התברר לי שהתינוק שוקל 3,800 קילוגרם והניתוח אכן היה לשווא.

חמישה ימיי סבל ופחדים עברו אלי במחלקת יולדות. חוסר הצלחה בהנקה (כאשר את ביתי הנקתי עד גיל שנתיים) לילות של התעקשות בהנקה שהובילו אותי לתשישות נוראית.

לבד. הרגשתי כל כך לבד  – בעלי היה עם מטר (ביתי הבכורה) מפני שלא רצינו שתהיה לבד, אבל לא תכננו שאני אעבור ניתוח ואהיה כל כך הרבה זמן בבית החולים.

כשחזרתי לבסוף הביתה, התחילה ההתמודדות האמיתית. ניסיתי להישאר אותו דבר ולא נתתי לעצמי מספיק זמן להחלים מהחוויה. כל כך כעסתי על עצמי שהרשתי להם לשכנע אותי לעשות ניתוח. כל כך כעסתי על הרופאים על המרדים על כולם.

סיוט – הרגשתי שכולם חיים ואני תקועה במקום

ארבע חודשים בבית עם תינוק צרחן (אני מייחסת את זה לניתוח הקיסרי) תינוק שלא מצליח לינוק. אני עם לחץ דם גבוה ופחדים נוראיים לגבי כל מה שנראה לי לפני כן טבעי וברור. הוא צרח ואני הייתי בחרדות וכמובן שזה רק הגביר את הצרחות.

ארבע חודשים שניסיתי לתפקד כאילו כלום לא קרה, שאני חזקה, שהכל בסדר.

מנסה להמשיך לתפקד ולרוץ לחוגים, לחברים, לקניות, לטפל בבית. "סופר אמא" עד שיום אחד חטפתי התקף חרדה בבית לבד עם הילדים. ואז פשוט פחדתי להיות לבד שמא יקרה לי משהו והילדים יישארו ללא השגחה. בכיתי לבעלי שלא ילך לעבודה ובכיתי לאמא שלי שתבוא להיות איתי.

סיוט – הרגשתי שכולם חיים ואני תקועה במקום מסתכלת מהצד ולא יכולה לחייך, לשמוח, שנגמרו לי החיים. חודש שלם הייתי בסרט הזה עד שיצאתי ממנו לבד, כמו שנכנסתי אליו לבד.

כולם אמרו לי 'את חזקה'. היום, תשעה חודשים לאחר לידת ביתי השלישית, אני יכולה להגיד שהייתה לי חוויה מתקנת ואך ורק בגלל שאני חזקה מאוד.

התעקשתי ללדת טבעי (אף על פי שקבעו לי תור לניתוח קיסרי) וילדתי בת במשקל 4,270 קילוגרם . ההנקה הלכה חלק החיבור כמקודם ראשוני וחזק. הילדה מקסימה ורגועה ואני הכי מאושרת.

* יפית רכס אפוטקר – אמא למטר תדהר ושינר.  מכל לידותיי למדתי  מהראשון מהי אהבת אם ,מהשני כיצד לרפא את הנפש ומהשלישי חוזקה. מתוך אותה למידה נוצר הצורך להיות בקרבת ילדיי ולעסוק במה שבאמת באמת אוהבת.   אmא מרכז סדנאות והפעלות לאם ולתינוק בקיבוץ אושה (ליד הקריות)  0542558426 .

* לקריאת סיפורי לידה נוספים ולידה קיסרית בפרט.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

25 תגובות ל- “מתהפכת לי הבטן כשאני מדברת על הלידה| ניתוח קיסרי”

  1. נעה גביש הגיב:

    אוףףףףףףףףףף
    צימררת אותי וגרמת לי רק לרצות לחבק חזק
    על הכוח והיכולת לעשות את כל שעשית לבד!

  2. שלומית ארד הגיב:

    יפית, תודה רבה על השיתוף. מאוד הזדהתי כמי שעברה חוויה דומה בלידה הראשונה. במיוחד עם התחושה שמבחינת הרופאים "עסקים כרגיל, הכל בסדר" בזמן שאת חווה את הסיוט של חייך….
    הופתעתי לקרוא שהביטחון באימהות וביכולת של הגוף בעקבות לידה טבעית, יכול להתערער עד כדי כך.
    מאוד חשוב לספר את הסיפורים האלה, לצעוק אותם…
    שמחה שהייתה לך חוויה מתקנת.
    לדעתי יש גם הרבה סמליות בתמונה שצרפת:
    את עם ההריון המתקדם, כל כך חשופה, על רקע של טבע פראי וניראת כל כך נינוחה….
    והשמות מקסימים!

  3. הילה גלסר הגיב:

    יופי כל הכבוד לך. אני שמחה פוסט כל כך מרגש.ניצחת בשביל המון נשים אחרות אני גאה בך תודה רבה.תמשיכי להפיץ מידע טהור ויפה לעולם
    שלך
    הילה

  4. איילה הגיב:

    סיפורך העביר בי צמרמורת. צמרמורת שמוכרת לי מסיפורי לידות אחרים שקראתי ויחס בלתי נסבל של רופאים כלפי יולדות. כל כך מצטערת על מה שעברת. וכל זה לשוא. לא יאמן שבני השני שקל סה"כ 40 גרם פחות מבנך! וגם אותו העריכו בהערכת משקל ידנית כ"לפחות בקילו גדול יותר ממה שאחיו נולד 4 שנים קודם" כל העניין הזה של הערכות משקל נראה לי בעל אינטרנס להביא כמה שיותר לידות לחדר הניתוח.. וכל האמצעים כשרים – הלחצות,נטיעת פחדים,מה זה אם לא טירור? מעצבן.
    שמחה לשמוע על החוויה המתקנת

  5. תודה לכולם
    כל כך הרבה פעמים רציתי לעלות על נייר את מה שעברתי רק עכשיו אחרי החויה המתקנת עזרתי אומץ וכתבתי.
    תודה על התמיכה
    מאחלת לכולן שידעו להלחם על הטבעי והברור כל כך
    יפית

  6. כמה כואב לשמוע סיפור כזה. עוד יותר כואב לדעת שסיפורים כאלה מתרחשים בכל יום בבתי-החולים בארץ. כל-כך הרבה נשים המרגישות כל-כך לבד, מערכת שקורסת, רופאים שמרוב עומס שוכחים את האנושיות. כמה את אמיצה יפית להביא כך את קולך. איזה דרך עשית כדי להשיב לך את עצמך. תודה על השיתוף האמיתי והחשוב. רות

  7. אכזבה גדולה הגיב:

    שלום יפית.
    הייתי רוצה לקבל תשובות אמיתיות מאמהות בדיוק כמוך – שחוו את כל העולמות..
    אני עכשיו בבית, שלושה וחצי חודשים אחרי "לידת" התינוק הראשון שלי.
    שמתי מרכאות בגלל שבעיניי זו לא היתה לידה כלל.
    תכננתי לנו לידה מקסימה וטבעית, הרגשתי כבר כל כך מוכנה, לא היה בי שמץ של פחד או חשש – רק התרגשות וציפייה.
    בגלל סיבוכים בסוף ההריון, האטות בדופק העובר ומצג עכוז החליטו הרופאים שכדאי לנתח ולשלוף את העובר שלי מבטני בשבוע 38. על ההסכמה שלי להצעתם אני כנראה אתחרט עד סוף ימיי.
    בנוסף ללידה שנלקחה ממני גם חלום ההנקה התנפץ. אחרי חודשיים וחצי של נסיונות מכל הסוגים דרך יועצות ומטפלים שונים החלטתי לוותר על החלום הזה. אבל אני ממשיכה לשאוב לו חלב (המעט שאני מסוגלת לתת לו).

    יש לנו תינוק מאוד היסטרי עם בעיות באכילה ובשינה – גם אני מייחסת את זה לטראומות הנפשיות שנגרמו לו, חלקן בגלל האנרגיות השליליות שאני משדרת לו מאז היום שבו שלפו אותו מגופי בברוטאליות.
    אני לא מרגישה אהבה כלפיו, רק ריחוק, ונאלצת לגדל אותו בכל מקרה, אבל מחפשת כל הזדמנות להתרחק ממנו.
    כל הזמן מציף אותי התסכול על כל מה שהשתבש כאן, וברור לי שזו הסיבה לריחוק שלי, ושאם הייתי יולדת אותו כדרך הטבע הייתי מרגישה ומתפקדת כאמא נפלאה ואוהבת בשבילו.
    אני מרגישה כאילו לא ילדתי בכלל, כאילו אינני אמא, ואני רק כמהה שהוא ייעלם ואוכל להתחיל הכל מהתחלה.

    אני בטוחה שיש פה אמהות אמיתיות שמזדעזעות מהמילים האלה. אבל תארו לעצמכן שההריון שלכן היה מסתיים במות העובר שנשאתן ברחמחן ואחרי 8 שעות היו לוקחים אותכן לחדר מלא בתינוקות מחוברים לצינורות ומראים לכן "הנה, זה התינוק שלך, עכשיו תגדלי אותו", ממש כמו לאמץ תינוק של מישהו אחר. שום דבר שמקשר ביניכם – גם לא הנקה.

    הייתי רוצה לדעת, ולקבל תשובה אמיתית מאמהות שחוו גם וגם, האם הרגש שלי מוצדק? האם זה באמת כל כך שונה? האהבה לתינוק שילדת וחיבקת בזרועותייך לבין הרגש כלפיי תינוק ששוכב לו בפגייה/תינוקייה אחרי ששלפו אותו מגופך בלי שתרגישי????
    ומתי זה משתנה? אם בכלל? האם בגיל שנה, שלוש, חמש, את עדיין יותר מחוברת ואוהבת את אלה שנולדו בדרך האמיתית?????
    וגם – איך הצלחת לצאת מזה???

    • שלום לך אישה יקרה ואהובה,
      תודה שבחרת לשתף ולכתוב כאן.
      אני מרגישה שהייתי רוצה לדבר איתך, לשמוע אותך ושקשה לי קצת לבטא את עצמי בכתב במצב כזה שבו כל כך צריך לשמוע אותך.

      רוצה לומר לך- הרגש שלך מוצדק. הוא מוצדק, כי קודם כל זה מה שאת מרגישה וזה מה שעולה עכשיו. רגש יכול להיות לא מוצדק ?
      אחרי ההתרגשות והציפייה ללידה טבעית, הילד נולד בניתוח קיסרי.
      אחרי ניסיונות רבים ורצון גדול להניק, הילד ניזון עכשיו מתחליף חלב.
      אחרי ציפייה לאהוב את התינוק, להתחבר אליו, יש תחושה של ריחוק וגם אכזבה.
      אז בטח שמוצדק, את לא חושבת ?

      גם אני חוויתי כל כך הרבה אכזבות אחרי הלידה, אכזבות שהביאו אותי להוליד את האתר הזה, שבו אנחנו גם מספרות עד כמה האכזבות האלה נוכחות בחיים שלנו ומשפיעות עליהם. וככל שאנחנו מספרות על האכזבות ויש מישהו או מישהי שמבינה על מה שאנחנו מרגישות, ככה הרבה יותר קל לנו, כי אנחנו מבינות שזה לגמרי מוצדק להרגיש את מה שאנחנו מרגישות.
      לא סתם את שואלת "האם זה מוצדק" ? זה משהו שגם אני הרגשתי אחרי הלידה ומסתבר שהמון אמהות אחרי לידה מרגישות ככה. כל אחת מרגישה משהו דומה ואחר ורובנו חושבות שמה שאנחנו מרגישות הוא לא כל כך מוצדק.
      מרגישות שזה לא כל כך מוצדק להרגיש אכזבה מהלידה, לא כל כך מוצדק להרגיש אכזבה מהגוף, לא כל כך מוצדק להרגיש אכזבה מההנקה שלא הולכת או מסתדרת, לא כל כך מוצדק שאחנו לא מרגישות שאנחנו לא אוהבות את התינוק ואת האמהות, לא מרגישות שזה כל כך מוצדק להצטער על ההחלטה להביא ילדים.

      בדיוק בגלל זה אני שמחה שכתבת, כדי להגיד לך: את בחברה טובה, בחברה של אמהות, בחברה של אמהות שהרגישו ממש דומה למה שאת מרגישה, בעוצמה כזאת או אחרת.
      את יודעת מה ממש לא עזר לי ? להאשים את עצמי שאני מרגישה ככה, לא לספר על מה שאני מרגישה ולהיות עם התחושות שלי לבד.
      את יודעת מה ממש עזר לי ? כשמצאתי מישהי מדהימה שיכולתי לספר לה הכל על איך שאני מרגישה ולקבל ממנה חיבוק, תמיכה והבנה.
      יש לך מישהי כזאת ?
      אם אין, אני ממליצה לך בחום 'לאמץ' מישהי כזאת או להיפגש עם מישהי בתשלום, כדי לקבל את זה. זהו כוח הריפוי ממש !!

      ולשאלתך, האהבה לתינוק שלי התחילה לגדול ולהתעצם רק כאשר הסכמתי לשים אותו בגן ולהתגעגע אליו קצת. כשהוא היה איתי, היה לי מאוד מאוד קשה. היום הוא בן 5.5 ואני אוהבת אותו יותר מיום ליום 🙂 תארי לך מה זה 5 שנים של אהבה שמתעצמת, זה באמת דבר גדול.

      אבקש מחברות נוספות לאתר להגיב לך,
      בינתיים מצרפת את המייל שלי, אם תרצי שנדבר בטלפון או בסקייפ medabrot.imahut@gmail.com
      חיבוק ענק !!
      לימור

    • נעה גביש הגיב:

      אישה נפלאה – את לא מתכחשת למה שעובר עלייך לתחושות ולרגשות שמציפים אותך, נכון שאת עדיין לא מסוגלת לומר זאת בקול ולאנשים קרובים מפחד התגובה, אבל כלכך חשוב שמצאת את המקום\אתר הזה וכתבת בגילוי לב גמור לחלוטין. נהדרת!!

      אני לא חוויתי לידה קיסרית, אבל ליוויתי אחת ולאם היה קשה בהתחלה (היא עוד רגע חצי שנה אחרי) למרות זאת אני לגמרי מבינה את תחושת האכזה הגדולה שלך, כיוון שגם לי לקח לא מעט זמן לאהוב ולהבין שאני אוהבת את הבכורה שלי (כמה חודשים) ולא רק מרגישה אחריות הורית עליה.
      לקח לי הרבה שנים אפילו לדבר על זה 🙂

      אכזבה יקרה מחבקת אותך חזק ואומרת לך שוב, לפעמים זה קורה כיון שהתכניות השתבשו ולפעמים זה קורה למרות הכל פעל כפי שהיינו רוצים.
      אני מציעה לך – רק מציעה – נסי לשתף מישהו בתחשות הקשות שלך, מישהו שיכול לחבק ולאהוב אותך, מטפורית ופיזית…זה יכול להיות אדם קרוב שאת סומכת על אהבתו והקשבתו וזה יכול להיות אדם רחוק שלא מכיר (בדרך כלל יותר קל) זה יכולה להיות אשת מקצוע…או מישהי שמיכולה לעזור לך לראות ולהבין מה קרה, קורה ואיך ממשיכים הלאה.
      כמו שכתבת, די ברור למה התינוק שלה לא רגוע…התחשות שלו ושלך כנראה דומות 🙂
      את קודם כל צריכה לאהוב את עצמך ולקבל מה שוקרה איתך כרגע.
      ולו אפשר לעזור עם טיפולים אלטרנטיבים עדינים כמו: הומאופטיה, אוסטאופטיה, קרניוסאקרל, פרחי בך, רפלקסולוגיה…הם גם טובים לך
      מנסיוני…האהבה מגיעה וכל אם עם האהבה שלה.
      אל תהיי קשה עם עצמך, מותר לך להרגיש מה שאת מרגישה, לא משנה מה אומרת הסביבה….
      הרבה מאוד נשים קשה להן באמת לאהוב את התינוק שלהן ולא רק אחרי ניתוח קיסרי.
      לימור כבר הציעה את עזרתה וגם אני מציעה -מה שאת חושבת שאת צריכה כרגע…

      אני מחבקת שוב קבלי זאת כאילו אני שם }{

    • שלום יקרה,
      כפי שלימור כתבה בדרכה ובמילותיה המופלאות – את אכן בחברה טובה ותומכת כאן.
      קראתי את מילותייך והרגשתי את כאבך, ממש הרגשתי שזה חודר לי לעצמות. אני חושבת שכולנו, האמהות, חווות את האכזבות שלנו בדרך זו או אחרת לאחר הלידה, וכל אחת לוקחת את זה למקומות ולעוצמות שבדרך כלל מקושרות לציפיות שהיו לה לפני כן.
      אני זוכרת שלפני הלידה, הדולה שלי אמרה לי שסביב לידות – כמו סביב חתונות – נבנות הרבה פנטזיות. ופנטזיות, מטבען, נוטות להתנפץ…זה התחבר לי מאוד לחוויה אחרת שהיתה לי, שהיו לי ציפיות כל כך גדולות לגביה, שתכננתי אותה לפרטי פרטים, וכשדברים לא קרו כמו שתכננתי (מסיבות שאינן תלויות בי בכלל) – לא הצלחתי לקבל את זה. התאבלתי על זה חודשים רבים, לא מצאתי מנוח לעצמי, לא הייתי מסוגלת להשלים עם זה שמסיבות אובייקטיביות כלשהן החלום שלי והתוכניות שלי לא קרו כמו שתכננתי, וכל הזמן חשבתי לעצמי: "לו רק יכולתי לחזור אחורה…הייתי בוחרת אחרת, הייתי עושה אחרת"… לקח לי הרבה זמן לשכנע את עצמי שאין מקריות בשום דבר, ולהפנים שחוסר היכולת שלי "לשחרר" קשור מאוד בצורך הזה שלי בשליטה, כך שכשדברים יצאו משליטתי – ועוד בנוגע למשהו שהיה כל כך חשוב לי – זה היה לי קשה מנשוא.

      זה עול כבד מאוד שאת נושאת על הכתפיים – התחושה הזו שהכל בעצם קרה בגלל בחירה אחת "לא נכונה", שהמציאות החדשה שנוצרה היא בעצם – "באשמתך"…
      ממה שאני קוראת בין השורות שלך, אני מרגישה שכדור השלג הזה שראשיתו בניתוח הקיסרי – הוא תולדה של ציפייה מאוד גדולה שהיתה לך, שלא התממשה, אבל גם – ואולי בעיקר – של הקושי לוותר על הפנטזיה ההיא, על החלום שלא התגשם. האם אני קוראת אותך נכון?

      כשמדובר בקשר שבין אמא ותינוק ובחווית הלידה – הכל תופס משמעות מאוד עמוקה – אלה חוויות שמלוות אותנו הלאה כל חיינו, בפרט האדם הקטן הזה שהופך לחלק כל כך מהותי ומרכזי בחיינו.
      אבל אני חושבת שאת מלקה את עצמך ומענישה את עצמך על משהו שבכלל לא היתה לך שליטה עליו. הרי אם חס וחלילה לא היית מקבלת את עצת הרופאים ומשהו היה משתבש, אם חלילה התינוק היה נפגע – האם לא היית חשה תחושות אשם גם אז?
      וההנקה – האם לא עשית כל מה שיכולת על מנת שהיא תצליח? נשמע שכן.
      אבל האם זו כל המהות של הקשר בין אם ותינוק? אופן בואו לעולם וההנקה?

      בא לי לקחת אותך יד ביד קצת אחורה בזמן, להריון שלך, לרגעים האלה שהרגשת אותו זז בתוכך, שהרגשת את החיבור המדהים הזה שרק אישה הרה מסוגלת להרגיש, לרגעים שהפלגת במחשבות שלך לאיך ייראה העתיד שלכם יחד… אני חושבת שהקשר הזה בין אמא לתינוק נעוץ שם. הוא נעוץ בכך שהילד הזה הוא פרי בטנך, הוא משהו מופלא, פלא בריאה שיצרת עם בן זוגך. זו המהות שלו בעיניי, ולאו דווקא הדרך שבה הוא יצא לאוויר העולם, או ההנקה, אף על פי שאני לגמרי מבינה למה שני הדברים הללו היו חשובים לך כל כך.
      אבל יותר מכל – אני חושבת שהקשר בינך לבינו – הוא מה שאת תרצי עבורכם, וזה נכון לכל שלב בחייכם. הלידה כבר לא תהיה מה שחשבת (אבל אולי הבאה כן תהיה?) והוא לא יונק כמו שרצית (אבל שותה את החלב שהגוף שלך מייצר עבורו במיוחד). אבל אלה שני הדברים היחידים, בעיניי, שהם בלתי הפיכים לגבי שניכם. כל השאר – פתוח, דף חלק, עניין של החלטה – לא קלה בכלל אך אפשרית- להתאבל על מה שלא היה, לשים את הפנטזיה מאחור ולהתפנות למה שכן יש (ואני בטוחה זה המון, אפילו יותר ממה שאת מסוגלת לראות כרגע).

      כמו לימור, אני חושבת שכדאי לך "לאמץ" דמות נשית – מקצועית או חברית- שתעזור לך לצלוח את התקופה הקשה הזאת, שתאיר לך את הדברים באור שונה, אובייקטיבי, נקי משיפוט ומאשמה.
      ובלי קשר – יש לך את האתר המקסים הזה, ואת הנשים הנהדרות שחברות בו, ואני בטוחה שאם תחפשי תגלי שלרבות מהן יש משהו במשותף איתך ועם התחושות שלך.

      המון כוח וחיבוק גדול!
      סיון

    • רק עכשיו אני מתפנה מעיסוקיי הרבים לענות לך
      קודם כול – את בסדר זה טבעי וזה יעבור כי את חזקה –
      ולגבי שאלתך כן זה שונה לגמרי בתור אמא שילדה בלידה רגילה לבין ניתוח קיסרי הקבלה של התינוק שונה והחיבור שונה וההנקה שונה והחזרה לבית שונה
      אחרי הניתוח הקיסרי שלי כל כך כעסתי – עד היום אני מאוד כועסת – ומאוד פחדתי הייתי מאוד עסוקה בעצמי ולא יכלתי להכיל את הטיפול הצמוד של התינוק הקטן והצרחן הזה (שברור לי שרצה אמא רגועה אבל קיבל אמא היסטרית דיכאונית וחרדתית) אני שיתפתי רק 4 חודשים אחרי כאשר כבר הכל היה מאוד קיצוני ולא יכולתי להסתיר יותר. לא רציתי לקבל טיפול של כדורים ונורא רציתי להעלם.
      אהבה לתינוק הייתה שם אבל פחדים ודיכאון שמשהו עובר עליי גם.
      איך הצלחת לקום להתעורר ולהבין שאני בסדר – לא לכולם זה מתאים אני כבר אומרת אבל אני ידעתי שהכול מהראש והצלחתי לעשות דיבור נפש עם עצמי וגם השתמשתי בכדורים הומופאתיים להרגע (של "חותם הטבע" אם למישהו זה מתאים) הרבה הליכות ברגל הרבה אינפורמציה על דיכאון וחרדות באינטרנט ולהעזר הסביבה של המשפחה והחברים .
      אני כל כך מבינה אותך שהחלום המושלם התנפץ והכל נראה כלא מצליח אבל תאמיני לי הכל עובר את תצאי מהמצב הזה אם את צריכה תעזרי באנשיי מקצוע לשם כך הן נוצרו. אני מחבקת אותך מצדיעה לך על האומץ לשתף בתחושות – כי לנו האמהות אסור לדבר על התחושות הללו אנחנו צריכות תמיד לאהוב ולהכיל . במידה ותרצי אשמח לשוחח . ולא לשכוח את יכולה לצאת מזה זה רק החלטה שאת צריכה להחליט עם עצמך
      ממני יפית

    • שלום לך אישה יקרה.
      על כל המילים שנכתבו לך פה בהרבה אהבה וחוכמה, אני רוצה להוסיף את ליבי ואת ידיי המחבקות ואת הכאב הגדול שאני מרגישה בתוכי כשאני קוראת את מילותייך. אני שולחת אלייך יד חזקה ובוטחת שתדעי שברגע שתרצי עזרה, היא קיימת.
      אני גם רוצה לספר לך משהו על לידה ועל אמהות.
      לידה מפגישה אותנו הרבה פעמים עם קצוות, עם תהומות, עם פערים בחיינו. כך גם האמהות. כל ילד שמגיע מביא איתו הזמנה, פתח, אפשרות לשינוי. אני שומעת את החוויה הכואבת והקשה שחווית. אני שומעת את הבור שנפער. את הכאב, הפחד, הריחוק, האשמה. אני יודעת שזה נורא נורא קשה וגם אני יודעת ומרגישה בליבי שיש לכל זאת סיבה. לא כאימרה רוחנית ריקה מתוכן, אלא סיבה עמוקה ואפשרות למשהו ממש גדול לקרות. הלידה מגלה עולמות נסתרים. מביאה אותם אל הגלוי. אני מקשיבה למילותייך ומרגישה את הבור שנפער, תהום. החיים הפיזיים נמשכו אך יש מקום שנדם, שחווה מוות ואובדן, מקום בו החיים הפסיקו.
      אני מכירה היטב תהומות וגם יודעת בבשרי ובדמי כמה האמהות מפגישה אותי עם תהומות אלה ומבקשת ממני להיות יסודית ולרפא ולגדול ולמלא את הבורות כדי שאוכל להצמיח בי ובילדיי חיים.
      עבורי המפתח, הצעד הראשון, היה לבקש עזרה.
      אני אינני מזדעזעת ממילותייך ויחד עם זאת אומרת לך ברכות שהגיע הזמן לקבל עזרה, הגיע הזמן לעצור גם את העולם בחוץ, כמו שהוא נעצר בתוכך, הגיע הזמן לתת מקום למוות ולאבל ולטראומה ולכעס. זה פשוט שאי אפשר יותר לסגור אותם כי יחד איתם נסגרת גם האפשרות לאהוב ולחוש קירבה ואני יכולה לשמוע ממילותייך כמה את כמהה לה וכמה את רוצה את השינוי.
      אז אפשר שזה יהיה יותר טוב, אפשר שלא תהיי כל-כך לבד, אפשר לאט ובעדינות לעזור לך למצוא את הדרך חזרה אל עצמך. כצעד ראשון, להסכים לבקש עזרה, לפתוח את הדלת-יחד עם כל האשמה והבושה והייאוש.
      והנה כבר התחלת פה באומץ גדול לעשות צעד זה החוצה. הגעת למקום טוב בו יש ידיים מחבקות ולבבות פתוחים שלא שופטים אותך. בואי עוד יקרה. אני מזמינה אותך בכל ליבי אליי או לאחת מהנשים הנפלאות האחרות שפה.
      בהרבה אהבה, רות
      מצרפת את המייל שלי אם תרצי לכתוב לי בפרטי או לדבר- lunarut@gmail.com
      רות לונה לב- ליווי במעברי החיים

    • אורטל הגיב:

      אכזבה גדולה שלום.
      צר לי שככה את מרגישה וממש כואב לקרוא את זה. זה לא דומה אפילו מעט לאמא שנפטר לה התינוק ונתנו לה את אחד התינוקות בתינוקיה. תחשבי על זה שאמנם לא ילדת אותו בלידה טבעית אבל הוא גדל אצלך במשך תשעה חודשים ונוצר ממך ובסופו של דבר הלידה אם היא רגילה או קיסרית זאת לא המטרה של כל ההריון, המטרה היא שהילד יצא בריא ושלם גם אם היה צורך בניתוח לשם כך עם כל הקושי בדבר את צריכה לשמוח על כך שיש לך תינוק בריא ושלם, התינוק שגדלת במשך תשעה חדשים ברחם שלך ורק שלך. זה התינוק שלך ונוצר ממך והיה מחובר אליך תשעה חודשים בלי קשר לדרך צאתו לאוויר העולם. אני מאחלת לך שהתחושה הזאת תעלם ותרגישי אהבה גדולה ושמחה על כך שיש לך ילד שלך!!! תנסי להחליף את הרגשת הריחוק במשחק, טיול וכל דבר כיף עם הילד והקשר כבר יבוא. הוא חייב לבוא את הרי אמא שלו.
      בהצלחה ואני מאחלת לך שבעז"ה הלידה הבאה שלך תהיה חוויה מתקנת.

  8. תקווה גדולה הגיב:

    לאכזבה גדולה,
    אני מאוד מזדהה איתך. גם אני עברתי קיסרי.
    בהריון, אני חושבת עוד בההוותו, עוד לפני שגיליתי התחברתי לקטנה בבטן.. הרגשתי איך היא גודלת ואיך אני והיא גוף אחד. הייתי בעננים כל ההריון, ואני עוד מתחברת לילדים. הלידה התחילה כל כך יפה ונעימה. ובסוף קיסרי. אחרי הקיסרי לא עניין אותי כלום- בטח שלא היא.
    רציתי רק להרגיש טוב. לא רציתי בכלל להניק כי כל כך כאב לי, לא רציתי להכאיב יותר ממה שכאב, נגעלתי מהציצים בכלל, ויחד עם ההרגשה הזאת בכיתי על זה שאני לא רוצה להניק, שאני לא נותנת לה את מה שמגיע לה.
    בבית- הייתי אמא מושלמת, דאגתי לה להכל, אבל רגש? לא היה קיים. פעלתי מתוך אינסטינקט ולא מתוך אהבה.
    בשבוע השני בבית נכנסתי ממש לדכאון. הרגשתי שאני נשאבת לתהום שחורה, בכיתי והייתי עצובה. רציתי להחזיר אותה, ולא הבנתי מה חשבתי לעצמי בכלל שהבאתי אותה. יותר מזה לא הבנתי איפה כל הרגשות שהיו קיימים בהריון? למה הם לא מגיעים?
    כמובן ששיתפתי את בעלי והוא לא הבין איך אני מסוגלת לחשוב את זה. הרגשתי אשמה על המחשבות שלי.
    ואז נכנסתי לאתר הזה של לימור, וקראתי פוסט שלה, על ההתחלה שלה, וסוף סוף הבנתי שזה טבעי, שזה בסדר.. והכי חשוב שזה יעבור. נרשמתי לקבוצת תמיכה של אימהות כמוני (בהמלצת לימור, היא בטח לא זוכרת אותי), רציתי עוד אימהות מדוכאות כמוני ולא התחשק לי בכלל חברות או כל איש שמח.
    וזה מאוד עזר לי! פרקתי שם הכל ולאט לאט זה עבר, נכנסתי לשגרה ולמדתי לאהוב את הקטנה. בגיל חצי שנה הרגשתי שוב קושי להיות כל היום בבית וחזרתי לעבוד ובכלל היה כיף.
    אז קודם כל אל תרגישי אשמה כי זה ממש ממש טבעי. ודבר שני את באמת צריכה לחפש מעגל תמיכה שבו תוכלי להוציא את הרגשות שלך החוצה.
    מגיע לתינוק שלך אמא שמחה ויותר מזה- מגיע לך להיות שמחה ומאושרת.

    • תקווה גדולה, איזה יופי שכתבת כאן.
      אני באמת לא זוכרת באופן אישי, את בטח מתארת לעצמך כמה נשים הפנתי לקבוצת אמהות 🙂
      כל כך משמח אותי שהאתר סייע בקצת לתהליך הזה שעברת.
      אשמח מאוד אם תבחרי לכתוב על זה !
      וגם אשמח אם תכתבי לי למייל לאיזה מעגל אמהות הלכת, שאדע להמליץ medabrot.imahut@gmail.com

  9. שלום לאישה שכתבה "אכזבה גדולה".

    אני אומר לך את הדבר שהכי עזר לי כשהייתי בתוך עומק העומקים של עבדות גידול ילדיי – (תאומים) בשנים הראשונות- ושעוזר לי גם היום במסע אימהות המאוד מרכב משתנה ולא נגמר הזה.

    אני משתמשת במילה ה"קשה" "עבדות"- כי חלק גדול מאוד מגידול ילדים הוא עבדות. ומקובל לומר שזה "נפלא" ולא מקובל לומר את החלק הפחות זוהר אך אמיתי הזה. הבדיחה אומרת שילדים זה אחוז אחד הנאה ו-99 אחוז עבודה שנופלת לרוב על האישה.

    התגובה שלך נורמלית לגמרי. את נורמלית. ויש המון נשים ואימהות שמרגישות כמוך. והמעט גברים שמגדלים את הילדים – גם מרגישים כך. חלק מהסיפורים נמצאים כאן, בתוך האתר המדהים הזה.

    הן מרגישות כך גם אם הלידה היתה יחסית קלה. או יחסית צפויה. הן מרגישות כך גם אם חלמו על ילד, ועברו שנים של טיפולי הפריות מתישים עד שהילד הגיע. הן מרגישות כך אם חלמו ילד, ועברו שנים ואלפי שקלים לקראת אימוץ ילד.

    במילים אחרות- האימהות וההורות הוא דבר מאוד לא ידוע, לא צפוי, מלא סיבוכים, ואנו ניגשות אליו עם מינוס ענק של ידע של מה זה באמת. עם מחסור מידע הגובל בפשע- עם מעט מאוד סיפורי לידה ואימהות אמיתיים. כך שכל אחת, כמו שאמרה לימור לוי אוסמי שוב ושוב- חווה את החוויה שלה כאילו היא אישה היחידה בעולם. והבדידות גדולה מאוד. ואף כואבת מאוד.

    המילים הללו לא נאמרות על מנת להקטין את הסבל שאת חשה. הן נאמרות קודם כל כדי לעזור לך לקבל את מה שאת חשה בלי לשנא עצמך. הן נאמרות כי אני, אמא לילדים בני תשע, חושבת שאת בסדר גמור. ושהתגובה שלך ממש ממש נורמלית.

    לימור הציעה שתשימי את הילד במעון. אכן, תני לעצמך להיות רחוק מהתינוק. תני לאחרים לטפל בו. תביעי מול עצמך ובתוך האתר הזה את הכעס תסכול, חוסר אונים ושנאה ורגשות קשים אחרים בחופשיות. ברגע שהם משתחררים ומקבלים זכות קיום, יש מקום לדברים אחרים. לרגשות אחרים. כל סוג של זוגיות, או קשר, זקוקה למרחק. ומערכת היחסים עם ילדינו זו גם סוג של זוגיות. זה טבעי.

    ברגעים קשים שבו לא יכולתי יותר והרגשתי שאני רוצה להרביץ לילד שלי- דבר ראשון הרחקתי עצמי ממנו. הלכתי לחדר אחר, רחוק. קודם כל. ואז התקשרתי לחברה שהיו לה גם תאומים קטנים. ואמרתי לה הכל. החברה הרגיעה אותי. ואחרי שיחה כזו, וחולצה רטובה מדמעות, הייתי יותר רגועה. בערב הייתי עוזבת את הבית בשנייה שבן זוגי היה חוזר, והייתי הולכת קילומטרים ארוכים ברגל, מלאה בזעם, וכעס, עד שהגעתי לבית קפה. שם ישבתיוכתבתי הכל. זה עזר.

    התינוק שלך זקוק לאימא שטוב לה. ואם מה שעושה לה טוב זה להיות רחוק ממנו תקופה כזו או אחרת- אז כך עדיף. אל תתביישי לרצות להיות רחוק ממנו. אפילו הרבה זמן. את זקוקה להיות קרוב אל עצמך קודם כל.

    כמו בהוראות בטיחות במטוסים, שמורים להורה קודם כל לדאוג לעצמו/ה, ורק אחר כך לילד. קודם כל תדאגי לעצמך. ורק את יודעת מה באמת עושה לך טוב.

    אני הרבה יותר נחמדה אחרי שהייתי הרבה שעות עם מה שעושה לי טוב. רחוק מילדיי ורחוק מבן זוגי.

    אם היית גבר – האם מישהו היה כועס עלייך כי כל היום היית רחוק מהתינוק? מותר לגברים לא לראות את ילדיהם תקופות ארוכות מאוד. אף אחד לא קורא להם אבות פחות טובים.

    מקווה שזה עזר קצת.

    שירה

    • היי יקרה,
      תודה שכתבת.
      חשבתי על זה- אולי התגובה לנשים זו הדרך שלך לכתוב 🙂
      רוצה לדייק משהו – לא המלצתי לשים במעון, אלא כתבתי שזה מה שעזר לי. אני חושבת שלכל אחת עוזר משהו אחר.

  10. אוסי הגיב:

    אכזבה גדןלה – את לא!!!
    את אישה אמיצה ויקרה!!
    אני לא חוויתי ניתוח קייסרי, ולי היתה לידה נעימה וטובה…. אבל!!!!!!!!!!!
    למחרת היום עוד בבית החולים התחלתי לבכות מה שנמשך מעל חודשיים!
    אני אם יחידנית והייתי עטופה בחברות ומשפחה אבל בהתחלה לא הצלחתי להוציא מהפה את המחשבות שהיו לי: למה הייתי צריכה את זה, כואב לי הגוף, החלום שלי היה להניק והנה הגיע הרגע ואני לא מצליחה וזה תסכל אותי מאוד.
    גם בטיפת חלב לא נתנו לי להרגיש טוב יותר, אלא דחקו בי לתת ולשאוב מה שיש – אבל לא היה וזה רק החליש אותי פיזית ונפשית.
    החברות שלי ובני משפחתי אמרו לי ברגעים שהצלחתי לשתף את רגשותי שזה בסדר כי גם הם חשו כך וזה יעבור. אבל זה לא עבר.
    החלטתי לבקש עזרה. תחילה פניתי לדולה אחרי לידה שעזרה לי מאוד לראות את הדברים כמו שהם ולראות גם נקודות אור בתוך החושך.
    אחר כך פניתי לעזרה מקצועית ושם אובחנתי עם דיכאון אחרי לידה ומיד התחלתי לטפל בזה.
    אחרי שלושה חודשים מהלידה קמתי בוקר אחד הסתכלתי על התינוקת שלי ופתאום לראשונה חשתי אהבה גדולה שמאז רק מתעצמת! (היא בת שנתיים וארבעה חודשים היום).
    היום אני בהריון שני. כן כן, למרות הקושי לאחר הלידה הראשונה.

    היום אני מבינה דברים שלא הבנתי לפני כן ועל כך אני גם כותבת וגם משתפת נשים וחברות קרובות לי אם בעבודה ואם ממקומות אחרים על מה שלא מדברים עליו אבל הוא קיים כל הזמן.
    יש קורסי הכנה ללידה ושם מדברים על הלידה – אבל!!! זה רק רגע בחיים!!
    אחרי הלידה יש את החיים האמיתיים ושם יש התמודדויות גדולות. עם התינוק,עם הגוף עם הרגשות, עם בן זוג אם יש ועוד המון התמודדויות.
    אני כל כך שמחה שאת משתפת את רגשותיך כי אלו רגשות אמיתיים של נשים רבות כל כך והקול הזה הוא החיים.

    אני כמו קודמותיי אשמח מאוד להיות לך לעזר באם תרצי תוכלי לפנות אלי דרך לימור.
    את אישה גדולה שמביעה את רגשותיה כמו שהם ועל זה אני מצדיעה לך!!
    כמו האחרות, אני ממליצה למצוא לך אוזן קשבת, תומכת, משהיא קרובה או משהיא מקצועית.

    אשמח לעמוד לרשותך
    אוסי

  11. ענבר אופק הגיב:

    יקירה
    אני כותבת את התגובה שלי כבר מס' שעות
    ואני עונה לך ממקום אישי עבורי מאוד אך בד בבד גם מיקצועי
    אני לפני כמעט 4 שנים חויתי חויה דומה, עובר במצג עכוז ירידת מים ואי נכונות של ביה"ח להעביר אותי היפוך ושאלד וגינאלי- לידה שניה
    הייתי במשבר שלקח לי קרוב לשנה להבין שאני נמצאת בתוכו וההחלמה ארכה לי גם כשנה.. האכזבה שלי הייתה מעצמי והשלכתי את הכעס שלי על הסביבה…
    מה שאני רוצה לומר לך הוא שאת במצב מצויין את אישה חזקה שמודעת לקשיים ולהבנה שניתן לעשות דברים אחרת.
    עברתי טיפול במהלך הלימודים שלי כדולה שהינו טיפול באמצעות נשימה מעגלית, היכנסות לתת מודע שלנו וטיפול בחוויות הכואבות שלנו ובעצם התמודדות
    הטכניקה הזאת סייעה לי ברמות על ואני ממליצה עליה מאוד!
    עוד משהו שאני חייבת לומר הוא בדיוק כמו שאני מכינה זוגות ללידה ואולי גם לקיסרי, זוהי לידה בפני עצמה נכון שאת כיולדת חווה את הלידה שונה ממה שציפית אך בפועל נולד תינוק! לכל דבר שזקוק לך!
    מזמינה אותך להיות איתי בקשר מכל הלב 🙂
    ענבר

  12. מרב מיליק הגיב:

    אכזבה גדולה,
    הרבה נשים חכמות אוהבות ומקבלות כתבו לך.
    ואני רוצה להוסיף בקשה משלי- תסלחי לעצמך.
    לפעמים אנחנו בתי הדין האכזריים ביותר כלפי עצמינו. אבל כהורים לאורך הדרך נעשה הרבה שגיאות. אנחנו מתכננות דברים והם יוצאים לא כמו שרצינו, ואפילו לפעמים בגללינו. אבל כדי לעבור את המסע הארוך הזה שנקרא להיות הורים, אחד הדברים הראשונים שאנחנו צריכות ללמוד הוא לסלוח לנו.
    לפעמים צריך להעזר במישהו מבחוץ שילמד אותנו לעשות את זה. זה יכול להיות מישהו קרוב אלינו שאוהב אותנו, או לפעמים עדיף להיפך משהו זר לנו שיכול באובייקטיביות להראות לנו כמה אנחנו טובות.תמצאי מה מהם מתאים לך,
    אחריי שתסלחי לעצמך, תפטרי גם מהעונש הכבד שגזרת על עצמך.
    אני מרשה לעצמי לסיים את הפוסט הקצר הזה ב-באהבה-
    ומבקשת ממך שכך תתיחסי גם לעצמך
    מרב

  13. תמר קלר הגיב:

    יפית שלום,

    תודה, תודה, תודה על הפוסט החשוב והמרגש הזה,
    הבשורה שאת מביאה איתך לשאר הנשים, הברכה שקיבלת וממנה את יודעת להנות, להפיק את המירב ואת הפוטנציאל שקרא לך ורצה לצאת החוצה , כל אלו הם לימוד לכל הנשים מתוך המקום הפרטי שלך. לימוד על עצמם, על כאב על הלגיטמציה בלהרגיש את כל הרגשות ללא עוררין וללא פחד , חזקי ואמצי .

    לאכזבה גדולה,
    לשאלתך בסוף התשובה היא כן, זה משתנה…
    ולא משנה באיזה גיל ,מה שמשנה אלו הפעולות שאת תעשי כי השינוי דורש פעולה. את לא לבד כפי שאת רואה מעצם השיתוף והתגובות שקיבלת .קחי את הביחד הזה היעזרי בכל האפשרויות הקיימות סביבך ,הציבי לעצמך מטרות דרך נתינה (נתינה תחילה בעיקר לעצמך ואחר כך לאחרים)לאט לאט ובקצב שלך ,הנה הביטי וראי כבר התחלת לפעול ..כתבת ושיקפת את תחושותיך עם כולנו ואני בטוחה כי פעולה זו כבר הביאה לתחושת הקלה.

    לשירה ריכטר ,
    יקירה, את מצליחה להדהים אותי בכל פעם מחדש,
    האמיתות שאת משמיעה הן בעלות ערך רב לא רק עבור הנשים אלא עבור כל החברה.
    אני פשוט מתמוגגת מהן. יאללא הגיע הזמן להניע…

    לימור יקרה,
    בזכותך , בזכות הבמה שאת נותנת כאן לכולנו – הרבה זז בעולם.
    ד"א הקישור של מרכז הסדנאות של יפית בפוסט אינו עובד..

    סופ"ש נעים לכולם.

  14. כהן נורית הגיב:

    יפית יקרה,
    אני כל כך מבינה את החוויה הקשה שעברת! אני עברתי 3 קיסריים, בהתחלה כתבתי ילדתי 3 פעמים בקיסרי אבל בעצם מעולם לא ילדתי באמת!!! אני חייבת לציין יחד עם זאת שלמרות הטראומה בחדר הניתוח ולמרות תחושת הפיספוס והאכזבה אני אולי כל כך פחדתי מלידה רגילה (למרות שאני נתפשת בעיני עצמי ואחרים אישה אמיצה וחזקה) שהיא מעולם לא קרתה מסיבות שונות…
    החוויות שלי בחדר הניתוח בשניהניתוחים הראשונים בהם הייתי לבד היו נוראיות.
    בניתוח הראשון ניסיתי לדובב את המרדים הרוסי שלי ופתחתי עימו בשיחה בשביל לא להיות לבד, אנייכולה לספר שהוא גר בגבעתיים אז דיברתי איתו על בעיות החנייה!!!הכל לא להיות לבד. את כפותה לשולחן עם ידיים לצדדים כמו ישו הצלוב ובאמת מרגישה כל טלטלה בגוף, בלידה השנייה היה להם קשה להוציא את התינוקת אז ממש נוערתי…
    בקיצור…אני די החלטתי שלא אהיהיותר בהריון ולא אלד ואני מודה לבורא עולם על שלושת המתנות המדהימות ששלח לי עמית, שקד, ושחר. בן אחד בכור מדהים נסיך שליעמית, ושתי נסיכות מטריפות שקדי ושחר. רק בריאות ואושר לכולנו.

    • נורית תודה על התמיכה
      הרגשתי שבאמת נסגר מעגל ולכן הייתי חייבת לסיים את המלחמה הפנימית שלי. ההיריון הזה והלידה מפצה על כל מה שעברתי וגם הוביל אותי לדרך חדשה.
      שמחה כל כך על כל התשובות והחיבוק שקיבלתי מכולכן .
      ועכשיו רוצה לשתף אני החלטתי שאני רוצה ילד נוסף תינוק קטן שיתווסף למשפחתנו המקסימה אבל בנתיים שיישאר בסוד
      תודה ♥

      והקישור שלי הוא http://www.facebook.com/imagroup

  15. לאכזבה גדולה
    אני כבר יותר משעה כותבת ומוחקת וכותבת ושוב מוחקת…
    אני חושבת שזה נפלא שאת מדברת את המקום שאת נמצאת בו, אולי הצעד הכי חשוב שאפשר לעשות במצבים כאלו, כל כך הרבה אמהות חוות את הדבר שאת מתארת ולא מדברות על כך בכלל, הרבה פעמים זה קשור בחוויית הלידה והרבה פעמים זה קשור בדברים אחרים ולפעמים זה קורה גם כשאין שום סיבה ברורה לשים עליה את האצבע.
    בתחושה שלי זה לא העיקר (למרות שאני מאוד מבינה את התחושה שזה כן), העיקר הוא שזה קורה וזה לגיטימי והכי חשוב שזה משתנה כל הזמן ובסוף עובר.
    כמו רבות שהגיבו פה אני מרגישה וחושבת שהרבה יותר קל עם עזרה ונפתחו לך כאן באתר הנפלא הזה הזמנות רבות לקבלת עזרה, כולי תקווה שתבחרי להשתמש בהן.
    אשמח אם תיקראי את הסיפור שלי ששיתפתי פה באתר כמה שנים אחרי הלידה), אני מקווה שהלינקים עוברים בתגובות.
    אני רוצה לומר לך שליבי אתך ואני כל כך רואה את הכאב שלך שאני כותבת עם דמעות בעיני, מצטרפת לחברותי ומזמינה אותך לפנות אלי אם תרצי לשוחח באופן אישי.
    אפרת 0524711149 efrat.wellbeing@gmail.com
    חלק ראשון http://www.medabrotimahut.co.il/2011/05/%D7%9C%D7%99%D7%93%D7%94-%D7%93%D7%99%D7%9B%D7%90%D7%95%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%93%D7%94-%D7%9E%D7%97%D7%93%D7%A9-%D7%97%D7%9C%D7%A7-%D7%90/
    חלק שני
    http://www.medabrotimahut.co.il/2011/05/%D7%9C%D7%99%D7%93%D7%94-%D7%93%D7%99%D7%9B%D7%90%D7%95%D7%9F-%D7%95%D7%9C%D7%99%D7%93%D7%94-%D7%9E%D7%97%D7%93%D7%A9-%D7%97%D7%9C%D7%A7-%D7%91/

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

לידת בית: אימון עם אפי-נו

מאת : שירה דרוקר

14 באפריל 20118 תגובות

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

עם תחילתו של החודש התשיעי, הצטיידנו בבלון קטן וכחול שנקרא "אפי-נו" או בעברית "חתכל'ס", והוא משמש כמאמן לידה. במהלך החודש שנותר, אני מתכננת להתאמן כמה שיותר, כי הפחד הגדול ביותר שלי הוא מרגע הלידה עצמו, מהרגע בו יוצא התינוק מהנרתיק, הרגע שבו יכול להיווצר קרע.

אני זוכרת את היום בו גיליתי ש"חותכים" בלידה. אמא הזכירה את זה פעם, ואני ואחותי נדהמנו, הזדעזענו, בקושי הצלחנו לדמיין לעצמנו את הדבר הנוראי הזה. מצד שני, זה תמיד היה לי מובן מאליו שחותכים

אני מרגישה רחוקה מעצמי, מ'האני' שלי | אחרי לידה

מאת : הכי אמיתית

27 במרץ 20112 תגובות

מתוך אחרי לידה, מה עם הצרכים שלי?

מה כל כך קשה לי. אני מרגישה כל כך רחוקה מה"אני" שלי, רחוקה מעצמי, מאותה אחת שאני מכירה, שטוב לי וכיף לי איתה.
"אני" היא אחת שרגילה להרגיש טוב בעור של עצמה, רגילה להרגיש טוב עם המראה שלה, לאהוב את מי שהיא רואה במראה, והבחורה שכרגע נמצאת פה היא אחת עם וקוקו עבועגילה בקליפס, טריינינג מגעיל ולא כל יום יוצא לה להתקלח….

בשבילו את אלוהים

מאת : מאיה הובני שטיינמן

6 ביולי 20114 תגובות

מתוך לכל אמא, תחושות כלפי הילדים

בשבילו את אלוהים.

רואים את זה בעיניים שלו כשאת מחליפה

איתו מבטים

והוא מצפה לך שתדעי, גם אם אין לך.

הוא אומר לך: 'את

עימי,

את חשובה

ואת מיד חוזרת בתשובה'.