ליה חולה, כבר כמה ימים ה חום לא יורד לה מ 40 מעלות.

"זה פסיכוסומטי" אומר לי הקול הפנימי, "היא רוצה להגיד לי משהו". אני מרגישה שהיא רוצה את קרבתי.

מאז שנולדה, היא בקושי חלתה פעם, והנה עכשיו יותם נולד ואיתו נולדו הקנאה והזעם.

מאז שיותם נולד, היא כל כך מתרחקת ממני ומצד שני, אני חשה שהיא כל כך רוצה אותי. בכל פעם שהיא עוברת לידי, היא מנשקת אותו, מחייכת אליו, מחקה אותי ונמנעת ממני, כאילו אומרת לו: "אתה, מה אתה אשם ? אבל את, בוגדת! חיללת את מקומי!" כך אומרות לי עיניה.

אשמה, אשמה, אשמה, זהו שמי השני כעת

איזה אמביוולנטיות נוראית. אני מרגישה שאני ממש לא מצליחה לתת לה ממי אהבתי. אשמה, אשמה, אשמה, זהו שמי השני כעת.

מאז שהיא עם חום, כל ניסיון שלי לגעת בה, לחבק אותה, נתקל בחומת מגן עוינת. אני רואה בעיניה את השד. "לכי מפה", היא אומרת לי, "אל תסתכלי עלי".

איך ביום בהיר קודר, הפכתי  להיות מישהי שאי אפשר לסמוך עליה, מישהי שהפרה את האמון. "אני אראה לאמא הזאת", אומר השד הקטן , "אני אראה לה במקום שהכי כואב לה, אני לא אתן לה לגעת בי, לחבק אותי, לנשק אותי, אני ארעיב אותה" אומר השד.

היא קודחת מ חום, 39.8, צמאה לחיבוק ובשום אופן לא מוכנה לידיי המנחמות, אבל השד המתוק יודע שגם אני רעבה למגע, גם אני רוצה בדיוק כמוה. היא מעדיפה לראות אותי כמהה אליה מאשר לקבל חיבוק, כי לקבל חיבוק, זה כאילו שהיא גם נותנת לי חיבוק וכרגע החום הרגשי בשיאו.

הכעס שלך נשאר בתוך הגוף הקטן הזה והוא רוצה לצאת, לא חבל?

אני אומרת לה: "את כועסת!".

"לא רוצה לדבר איתך", היא עונה  לי.

כעבור  חצי שעה: "את עדיין כועסת עליי?"

"כן", היא אומרת, בלי להזיז את מבטה אליי.

"זה קשור ליותם?"

"לא רוצה להגיד לך", היא עונה.

"זה מעציב אותי מבפנים" אני אומרת לה.

" אז מה !" היא ממשיכה,

"כן, אז מה ! אבל בינתיים הכעס שלך נשאר בתוך הגוף הקטן הזה והוא רוצה לצאת, לא חבל?"

הרגשתי פתאום איך הילדה שלי גדלה לי וקלטתי: גיל 4 הוא פרומו לגיל ההתבגרות. ממש יכולתי לראות את התקפי הזעם שלה בעוד 10 שנים, טורקת אותי בעוצמה ואומרת לי: "אמא, אל תדברי, את חופרת", ואני ממשיכה לקבל אותה, לעמוד על שלי, אך תמיד להכיל אותה באהבה ועם זאת  לקבל את עצמי באהבה.

הנה, אני עומדת למבחן הנוצרי שלי. סוטרים לי בלחי אחת ואני אף מגישה את השניה. את תוציאי את הזעם שלך עליי, תידחי אותי שוב ושוב ושוב ואני, לעומת זאת, תמיד אוהב אותך, תמיד אהיה שם בשבילך. איזו תכונה אלוהית זאת, איזה שיעור גדול זה, להיות האלהים הגדול הנוכחי, לאהוב ללא תנאי את עצמך ואת ילדייך.

היית רוצה עכשיו אמא אחרת ?

לפתע הבנתי תובנת אור : נשים הינן ללא ספק רוחניות יותר ונעלות יותר בעל כורחן, אין ספק שהאמהות נותנת לנשים יותר הזדמנויות להתעלות מעל עצמן. איכשהו נראה לי שהעימותים הקשים יותר נמצאים מול הדמות המשמעותית יותר והקנאה, במקרה הזה, והכעס, יופנו אליי.

זה לא שאבא חף מתפקיד במשחק, אבל אבא הוא כרגע הדמות הנערצת, אנחנו גם נמצאים בשלב האדיפלי.

אז הנה, אני  כבר מהלכת על פני המים, אני כל כך זורמת, אוהבת, מכילה  את הכעס שלה ומבינה אותו, איזה נוצריה כשרה אני. מבפנים, מרגישה את הכאב הצלוב, ידיי ורגליי קשורות, ליבי מדמם קלות וכל מה שנותר לי הוא לתמוך ולשחרר אהבה.

הנה, את שוכבת במיטה עם כעס מצטבר, כעס שהשתחרר עם המחלה שלך , כעס שהציף את הקנאה מעלה. אני נכנסת למיטה שלך ואומרת: "ליה, די כבר, בואי חיבוק, אני מתגעגעת". אני נוגעת ואת אומרת: "אמא, אל תגעי בי!"

"אני יודעת  שאת כועסת עליי, אבל כרגע זה מה שיש, אני אמא שלך ועכשיו אנחנו הולכות להתרחץ".

"אני יודעת!" את אומרת במין השלמה מרירה כזאת.

"אם היית יכולה לבחור, היית רוצה עכשיו אמא אחרת?"

"כן ,הייתי רוצה את גילי" את אומרת לי.

"אני מבינה", אני אומרת ומבפנים מקללת וחורקת מקנאה עזה כל כך. "אבל גילי לא יכולה לקחת אותך לבלט בכל פעם ולקנות לך בגדים ולהאכיל אותך ולהשכיב אותך לישון ולספר לך סיפור כמוני כל לילה". פתאום נכנס השד שלי ואומר:'בטח שהיא יכולה והרבה יותר טוב ממך.

אני ממשיכה: "גילי לא יכולה לנשק אותך, ולחבק אותך כמוני ולתמוך בך וגילי לא יכולה לאהוב אותך כמוני, כי היא פשוט לא אמא שלך".

"היה לי קשה כשהלכת לבית חולים", המשכת, "חשבתי שלא תחזרי"

את נאנחת, כי את יודעת שאין לאמא תחליף כרגע. את נאנחת בהשלמה בוגרת, מכאיבה כזאת, והלב שלי יוצא אלייך.

"זה קשור ליותם?"

ראשך הקטן מהנהן קלות.

"זה קשור לזה שאני נמצאת איתו כשאת רוצה אותי?"

שוב את מהנהנת. אני יודעת שאני לא אמורה לשאול שאלות מנחות, אבל באותו רגע משהו נפתח אליי. אני מבטיחה לך יום אחד לפחות שיהיה רק שלך, שבו רק אני ואת.

פתאום אני אומרת לה, כאילו לא מספיק יושב עליה בפנים הלב, "את יודעת שגם לי היה נורא קשה כשיותם נולד, למצוא את המקום של שניכם ואותי ביניכם ? הרגשתי, ועדיין  אני מרגישה, שאני לא מספקת אותך וגם לא אותו, שאני רוצה לתת יותר, להיות יותר סבלנית ולא תמיד מצליחה".

"כן, אמא", את אומרת לי. "אני יודעת שהיה לך קשה". פתאום דיברת כמו מישהי גדולה, "וגם  היה לי קשה כשהלכת לבית חולים", המשכת, "וחשבתי שלא תחזרי".

הוצאת את זה.

אני רואה את הדמעות חנוקות אצורות בך ואני בוכה בשביל שתינו. את מרגשת אותי כל כך.

תוציאי, תוציאי את כל הכעס שלך

למחרת חשבתי שתקומי חדשה ומפויסת, אך התבדיתי שוב. מצאת כל דבר קטן למריבה עצומה, התה קר מידי, התה חם, מילה שלא אהבת לשמוע.. באיזשהו שלב לקחתי אותך בכוח על הגב שלי ואמרתי לך: "תוציאי, תוציאי את כל הכעס שלך, תסתכלי במראה ותוציאי אותו בקול. תגידי: אמא אני כועסת עלייך!"

היא צרחה והשתוללה ואמרה לי: "תורידי אותי!" ויצאה מהבית בצרחות: "אמא תעזבי אותי, אני לא אוהבת אותך". מבחוץ הגנן הצעיר מסתכל בי במבט: 'אוי, באמת משתתף בצערך', ואני מחזירה לו במין חיוך של 'כן… אתה יודע… ילדים', או 'שבעצם אתה לא יודע כי אין לך'.

אנחנו בני אותו גיל ואני מרגישה כל כך הרבה יותר גדולה ממנו, ומיד אני מתמלאת ברגשי התנשאות ונחיתות גם יחד. התנשאות כי אני יודעת יותר ממנו, ונחיתות כי הוא מסתכל עליי ברחמים ואני נראית נורא פתטית. אני לוקחת אותה הביתה, אני מתחילה להישבר, אני מרגישה שעוד שניה האלימות גואה בתוכי, שהיא כבר בלתי נסבלת.

אני עומדת למבחן הנוצרי שלי

הנה, החום ירד קצת, אבל העצבים נשארו וגם העצב נשאר, ואני מרגישה שקשה לי להכיל. 'תוציאו את הילדה הזאת ממני, אני צריכה עזרה'.

הפסיכולוגית שלי על ממתינה, תמיד היא בממתינה כשאני עם האקדח שבלב על ההדק, כשאני על סף התמוטטות.

'תנשמי מאיה, הכל זמני, זה רק מבחן ואת תעברי את זה, תנשמי בתוך זה, את אמא מעולה'. חוצמזה, מזל שתמיד יש חברים שמזכירים לי את עצמי.

אני מרגישה כישלון באמהות. איך הגעתי למצב הזה שנמאס לי מעצמי ובשרי, שהבת שלי דוחה אותי ואני בלב דוחה אותה ? אני מרגישה כל כך אפסית, התרוקנות כל כך גדולה, נכשלת באמהות, במשימת החיים.

בלילה הזה את ישנה איתנו חורקת שיניים. גופך מופנה לצד של אבא ומתוך חלום של משחק בגן, את הודפת אותי. אולי טעיתי כששלחתי אותך לגן רותי שהוא כזה תחרותי. כואב לי כאב עצום. אני מבולבלת, אני תוהה מתי תחזרי אליי, להיות הקטנה שמתרפקת בזרועותיי.

אנחנו משחקות לשם המשחק, נהנות לשם ההנאה

אתמול אמרת לאבא ברגע של גילוי שאת רוצה יותר זמן איתי, אז נתתי לך את עצמי הטובה. שיחקנו רק אני ואת בכדור בהנאה לשם ההנאה, בלי ציונים, בלי 'איזה יופי' ותחרויות, סתם לעשות דברים שאין בהם תחרות.

אני מרגישה שלהתחרות כל הזמן זה כמו סם נגד רגעי  חרדה שמגביר את החרדה. אני מפסיקה לומר לה 'בוא נראה אם את יכולה ככה, איזה יופי, בואי נעשה תחרות', אנחנו משחקות לשם המשחק, נהנות לשם ההנאה. אנחנו מציירות ביחד מנדלות , הולכות לגן שעשועים , מתנדנדות כי זה כיף, מכינות עוגת שוקולד.

הילדה שלי מתחילה לחזור אליי בצעדים זהירים אך בוטחים. הילדה שבי חוזרת אליי. אני מבינה את המרד שלה, הנה נכנס אח חדש, היא מנשקת אותו כל כך אימהי וצובטת אותו כל כך שדוני לפעמים.

לעולמי עולמים אני אוהבת אותך

עיניי פקוחות לרווחה. הנה, אולי הגיעה גם שעת המרד שלי, אולי היה לי קשה להכיל את המרד, כי יש שם עדיין בתוכי ילדה קטנה שאמרו לה כל כך הרבה: 'לא יפה להתנהג ככה וככה ותהיי ככה ולמה את לא ככה', ילדה קטנה שלא איפשרו לה להביע את עצמה כפי שהיא, ובגלל זה קשה לי לראות את ליה כך.

לפתע זה היכה בי בחדות כזאת שמפלחת את הלב, זה הכאיב אך באותה מידה פתח את עולמי, שיחרר אותי. ידעתי שאני מאפשרת לה הרבה יותר כעס, לא פחדתי מזה שהיא מוציאה את זה עליי, נתתי לה לצעוק ולהוציא כמה שיש.

ברגעי הזעם אמרתי לך כמו מנטרה שאומרים בתפילה לסילוק דיבוקים או שדים: "לעולמי עולמים אני אוהבת אותך, לעולמי עולמים אני מחבקת אותך, לעולמי עולמים אני מנשקת אותך, לעולמי עולמים אני תומכת בך", ואת צורחת לי :" אבל אין דבר כזה".

אני המשכתי, כאילו יש דבר כזה בשלווה ובחמלה מול חומת הכעס שלך, במים של אהבה, עד שפתאום נשברת קצת ובכית ומים נכנסו לחומה ושטפו ואני חיבקתי אותך .

עכשיו שבוע עבר , החום ירד והיחסים התחממו לטובה אבל מתוך הרדיו שמעתי את הcoacher  של המדינה מדבר לאמא בוכיה לנערה בת שש עשרה: "אימהות זה מרתון למרחקים ארוכים ואת צריכה להתמיד באהבה שלך בתמיכה שלך ולהיות קצת פחות אמוציונאלית, לא יזיק, להיות פחות מעורבת רגשית אבל שתדע שאת תמיד נמצאת שם בשבילה."

והמסקנה שלי היא  חד משמעית: אמהות זה עסק לקדושות.

*מאיה הובני שטיינמן – אמא לליה ויותם מעבירה הפעלות מוסיקה ותנועה במסגרת 'מאיוללה', כותבת שירים לגדולים ולקטנים. ליצירת קשר: טלפון 0523313996

עוד אמהות כותבות:

העיקר הבריאות  /  הכי אמיתית

טיפת חלב- טיפת רגישות/ אוסי הורביץ

חולה אהבה / סשה חזנוב

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.