אהובי, בעקבות הלידה נפערה בינינו תהום

אהובי,

אתה כאן איתי, אבל אני לא יודעת אם אתה מבין.

אני לא בטוחה שאתה מבין שבעקבות הלידה נפערה בינינו תהום. תהום שאולי לא תיסגר לעולם.

אני מבינה למה גברים ונשים הם כל כך שונים זה מזה, ולמה לעולם לא יוכלו להבין לגמרי אחד את השני.

הכול מתחיל ונגמר בתהליך המדהים הזה של ההריון והלידה.

לא הבנת איך זה מרגיש להיות בהריון

היית שם. עד כמה שיכולת להיות. הקשבת בקשב רב כשהקראתי לך קטעים מספרים, למדת יפה את שלבי הלידה, הגעת להבנה מלאה של המניעים שלי ללדת בבית, ואפילו הפכת לשגריר בעניין הזה.

שיתפתי אותך המון ברגשות שלי במהלך ההיריון, והרגשתי שאתה איתי.

אבל לא באמת היית איתי.

לא באמת הבנת איך זה מרגיש לדעת שבתוך הגוף שלי נוצר אדם. את האחריות הטמונה בידיעה הזאת. איך פתאום כל מה שהייתי וכל מה שנהגתי לעשות משתנה בשביל המטרה הזאת – להביא חיים חדשים לעולם. איך פתאום תחומי העניין שלי משתנים, והרגלי האכילה, והבילוי. אני הופכת למישהי אחרת, בין אם ארצה ובין אם לא.

לא הבנת איך זה מרגיש לאבד את הגוף שלי

לא באמת הבנת איך זה מרגיש לאבד את הגוף שלי, זה שעבדתי כל כך קשה כל השנים כדי להגיע למצב שאני אוהבת אותו ונהנית ממנו, זה שטיפחתי ושיזפתי ומרחתי בקרמים וחיטבתי. לאבד לגמרי את המראה החיצוני שלי, שתמיד חשבת שאומר עלי כל כך הרבה, שמציג אותי ואת מי שאני לעולם. ועכשיו הוא משתנה. ולא בהכרח לטובה. הוא משמין, הוא מתנפח, לפעמים הוא "לא פועל טוב", ואני לא ממש מתפקדת כמו שהייתי רגילה, או כמו שרציתי. ואני כבר לא אני. אני כבר "אני בהיריון". מישהי אחרת לגמרי. מבפנים ומבחוץ.

לא באמת הבנת מה זה להרגיש את התינוקת שלי זזה בתוך הבטן. זה מדהים ומרגש ומפחיד, אלוהי ומופלא ובלתי נתפס! כי לשים יד מבחוץ ולהרגיש בעיטה מזדמנת זה ממש לא משתווה לאיך שזה מרגיש מבפנים. במיוחד לקראת הסוף, כשהיא מתמתחת ומותחת, נאבקת עם הגוף שלי, עם האיברים הפנימיים שלי, בשביל עוד קצת מקום.

ועד כמה שהיית שם בלידה, עד כמה שידעת לטפל בי, ללטף, להרגיע, לשכך את הכאב, עד כמה שאהבת והתרגשת, ונגעת – לא באמת הבנת עד כמה זה כואב. עד כמה זה עניין של חיים ומוות, עד כמה זה מפחיד, ועד כמה זה משמח.

הגוף שלי בלידה נשבר ונפתח

לא באמת הבנת איך זה מרגיש כשהגוף נשבר ונפתח ונפער, ומצליח לדחוף החוצה תינוקת בגודל אמיתי, כזאת שאנחנו פתאום מלטפים ומחבקים, כבר לא בתוך הבטן…

אתה לא באמת מבין עד כמה זה לא נתפס שהתינוקת הזאת, שאנחנו מטפלים בה עכשיו, גדלה אצלי בתוך הגוף במשך תשעה חודשים.

ועד כמה שטיפלת בי אחרי הלידה, תמכת ברגעים הכואבים, לא תבין לעולם עד כמה קשה זה לדעת שבימים הכי מאתגרים, הימים הראשונים שלי כאמא, אני נאלצת להתמודד עם כאבים והחלמה, עם גוף שלא מתפקד לגמרי, עם רחם שמדמם, כאילו בוכה על אובדן העובר שחי בתוכו דמעות של דם, עם פצעים שצריכים להיסגר ולהתאחות, עם שדיים גדושים וכואבים, ועם עייפות כל כך גדולה שאי אפשר להאמין שאי פעם אצליח להתגבר עליה.

כמה מרגשת ותובענית ההנקה, כמה רגשות אשם ותסכול יש

ועד כמה שתמכת בי בהנקה, התעוררת איתי בלילות כדי לעזור, לא תבין לעולם איך זה מרגיש להניק. איך זה מרגיש לדעת שהחלב שיוצא ממני הוא הקיום של הילדה שלי. מתאים רק לה ובמיוחד בשבילה, ונותן לה את כל מה שהיא צריכה. כמה זה מרגש וכמה זה קשה ותובעני לדעת את זה.

לא תבין לעולם איך הלב נקרע כשהיא בוכה ולא ברור מה יש ומה קרה… איך הגוף רועד וכואב יחד עם כל צווחה שיוצאת לה מהפה הקטן וחסר האונים הזה…

כמה רגשות אשמה וכמה תסכול, כמה ייאוש כשהיא בוכה, או מקטרת, או לא נרדמת, או לא מחרבנת, או לא אוהבת מקלחת.

וכמה אושר כשהיא מחייכת, ומביטה בי בעיניים הקטנות והמבינות האלה, וקוראת בלי קול "אמא יקרה".

כמה כואב לי בכל פעם שאני נזכרת בלידה

לא תבין לעולם כמה כואב לי בכל פעם שאני נזכרת בלידה. כמה מרומה אני מרגישה ע"י הטבע שלנו והאלוהים שלנו, שעשה את זה כל כך כואב. מה הטעם?

כמה עצוב לי כשאני תוהה אם אי פעם יהיה לי האומץ לעשות את זה שוב… חושבת שבטח ארגיש כל כך טיפשה ביום שבו אחליט לעשות את זה שוב…

אתה כאן איתי, אבל אני לא יודעת אם אתה מבין את כל זה. ואני לא יודעת אם ההסברים עוזרים. כי לא עברת את זה ולא תעבור את זה. לעולם.

ואני לא יודעת אם אני יותר שמחה בשבילך או עצובה בשבילך.

מילה מאשת מקצוע: על תחושת הבדידות בהקשר הזוגי

השיתוף המרגש של שירה דרוקר נוגע בנקודה רגישה ואמיתית, שמאוד אופיינית למה שנשים מרגישות אחרי לידה. הבדידות הזאת, התחושה שבן הזוג לא יכול להבין את נבכי הלב והנפש, היא לפעמים מוזרה ולעיתים קשה לעיכול.

אם עד הלידה הייתה לנו תחושה שבן הזוג הוא האדם הכי קרוב אלינו, החבר הכי טוב, זה שמבין אותנו בלי מילים, לפעמים ההריון, הלידה ואחרי הלידה, מביאים איתן תחושות אחרות. אנחנו מרגישות שאנחנו עוברות חוויה אישית, נשית, שמי שלא עבר אותה לא יכול להבין, וזה יכול ליצור ריחוק ואפילו אכזבה.

התחושה שלנו היא לא טעות, אבל היא גם לא בעיה. הריון, לידה, הנקה, הן חוויות אישיות, נשיות, שקשה לתפוס אותן למי שלא עברה אותן על בשרה. ולפעמים, קשה להבין את התחושה האישית, הפרטית, הייחודית, גם בין נשים, כי כל אחת עוברת את ההריון והלידה ואת ההורות קצת אחרת.

אלו חוויות עוצמתיות, מטלטלות, שמבקשות המון נראות, תוקף והבנה – ואנ חושבת שכאן זה העיקר.

אם נחזור לצורך העמוק שלנו- חוויות ההריון, הלידה, ההנקה, אחרי לידה, מבקשות המון עיניים טובות, המון מקום, חמלה, אמפתיה, תוקף והבנה. יש צורך עמוק לנראות, לעיבוד, לעיכול, להכלה- ולא תמיד אנחנו מקבלות את זה.

שמתעורר פער בזוגיות, שיש תשומת לב לתהום הזאת שנפערה, שאין לנו יכולת לשלוט בה, אז אפשר לחזור לצורך שלנו, להרגשה הפנימית שלנו. לשאול את עצמנו ברכות – מה את מרגישה, אהובה? מה את עוברת? מה את צריכה עכשיו?

להיות איתנו, ללוות את עצמנו ברגעים הרגישים והפגיעים שלנו, שהם לפעמים כל כך בודדים, ומרגישים שאף אחת לא מבינה באמת, וגם בן הזוג לא יכול להבין. להתמקד בהרגשה שלנו, במה שהלב הרגיש והפגיע שלנו חווה, ולבדוק אם יש משהו מחמם לב שאפשר להעניק ללב עכשיו.

ומבחינה זוגית -זה לוקח זמן להכיר בפער הזה, ללמוד לקבל אותו, להבין שיש שוני ביניכם באופן שבו אתם מתמודדים וגדלים בהורות. לנסות שלא להתייחס אל השינוי והפער שנפער כאל בעיה או באג שחשוב לתקן, אלא אל משהו שקורה, טבעי, שכיח, נורמלי ולא מעיד דבר על הזוגיות שלכם ועל עתיד הקשר.

לנסות לאמץ מבט סקרן, מתבונן, מרוחק, לגבי מה שקורה לכם בזוגיות. לאמץ מבט של סקרנות בתהליכי ההשתנות שאתם עוברים, ולשים לב כשעולה בהלה ופחד לגבי 'מה זה אומר עלינו' או על עתיד הקשר.

לאט לאט, בסבלנות, גם הזוגיות תמצא את המקום והגדילה שלה מחדש.

הנה גם סרטון שיצרתי בנושא:

שלכן,
לימור לוי אוסמי
מטפלת בנשים ואמהות.

אפשר ליצור איתי קשר לגבי תהליך ליווי איתי או לדברים אחרים, בשמחה.

עוד אמהות כותבות:

כולם רוצים ממני אהבה / לימור גריף

נהייתי אמא- זה המהפך הגדול בחיים שלי/ אמא ל 3

גם את מוזמנתלהשתתף בדיונים בפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.