אמא לשניים
אם יש דבר אחד שזכור לי בבהירות מוחלטת מחופשת הלידה עם ביתי הבכורה לפני כשלוש שנים, זה כמה כיף וקל זה היה.
מהרגע שהיא הגיחה לאוויר העולם, ועד לעצם רגע זה ממש, היא תמיד היתה ילדה רגועה, נינוחה, ולא דורשת הרבה (טוב נו, היא ישנה כרגע…). מן ילדה כזאת שלא בוכה ולא מייללת, משחקת יפה וישנה היטב.
היינו מתעוררות לנו בבקרים לא לפני 9:00, מטיילות, משחקות, עוד קצת ישנות. אידיליה. כאן בעצם התרחשה הטעות הראשונה שלי בתור אמא – באמת האמנתי שככה זה לגדל ילדים. שזה כזה קל.
הרגע שבו עמדתי לראשונה על טעותי היה כשהריתי עם בני השני, ולצערי עברתי כמה שבועות של בחילות קשות. ואז, כשאני כמעט 24 שעות ביממה במיטה (ושאר השעות מקיאה בשירותים), אז הבנתי שמרגע זה ואילך זה אחרת. זה לא רק אני וההריון, כפי שהיה בהריון הראשון, הפעם אני כבר אמא לשניים, למרות שבפועל, השני עדיין לא נולד.
גם ברגעים הקשים ביותר, היתה שם הילדה שלי, שצריך להוציא מהגן, לקלח, להאכיל, לספר לה סיפור לפני השינה. ולא, היא לא נתנה לי שום הקלות, הרי לא הגיוני לדרוש מילדה בת שנתיים וקצת להתחשב באמא שלה שסובלת מבחילות.
אז אם בהריון הראשון שלי, הייתי חוזרת הביתה מהעבודה ב 18:00, והולכת ישר לישון עד הבוקר… אז ברור שעם ההריון השני לא יכולתי לעשות את זה.
ואם בהריון הראשון לא הרמתי כלום מחשש לחיי העובר, בהריון השני כבר לא היתה לי ברירה, כי כשילדה בת שנתיים קופצת עלי… חייבים לתפוס אותה.
אתם מקבלים את התמונה… ההריון הראשון הוא פיקניק. ההריון השני הוא יותר לכיוון של סנדביץ' שחוטפים על הדרך, ככה בעמידה.
ואז הוא נולד, הבן השני שלי, שכאמור, התחלתי להרגיש בנוכחותו עוד בטרם הוא נולד. ואז גיליתי את הטעות השניה שלי – חשבתי שכל התינוקות הם אותו דבר.
כן, כל התינוקות אוכלים, ישנים, מחרבנים. אבל נוכחתי לגלות שאצל כל תינוק הזמן היחסי המוקדש לכל אחת מהפעולות הללו הוא שונה. השני אוכל יותר, בוכה יותר, וישן פחות. ואם נוריד מזמן השינה את הזמן שלוקח רק להרדים אותו, אז בכלל נגלה שהוא ישן מעט מאוד.
וגם אם נניח, באורח פלא הוא יישן בבוקר מסוים עד מאוחר, כלומר עד 7:00, אז באופן מפליא ומדהים דווקא באותו יום הגדולה תתעורר ב 6:00. כאילו משהו מלמעלה מגלה לה שיש לה סיכוי לזכות בכמה רגעים בהם אמא היא שוב רק שלה.
אז עכשיו, כשיש לי בבית שני ילדים – אחת בת שלוש ואחד כמעט שלושה חודשים, אני מוצאת את עצמי עסוקה כל היום בתימרונים. להתעורר, להעיר, להלביש אותה בזמן שהוא יונק, להרדים אותו כשהיא יושבת בסיר, לקחת אותה לגן כשהוא נם את תנומת הבוקר שלו, לדחוף לו מוצץ כשהיא תופסת לי את הרגל ולא נותנת לי לעזוב את הגן. להכין לה ארוחת ערב תוך נידנוד הסלקל שבו הוא יושב, לעשות לה ולו אמבטיות במקביל (את זה ניסיתי היום לראשונה), להניק אותו ובינתיים לשים לה יובל המבולבל, להשכיב אותה כשהוא עלי במנשא, ועוד כהנה וכהנה אילתורים.
ובסוף, בקצה היום, כששניהם כבר ישנים, להכין לעצמי סוף סוף כוס קפה, ולהתעורר בבוקר לצד כוס קפה מאתמול שהתקררה…
** נטע רותם ימניצקיי, בת 33, נשואה לגל, חיפאית, אמא של כרמל ותבור. כותבת באתר "קיסר נולד" . הבלוג שלי כאן, 'לא רק אמא'
אולי גם יעניין אותך לקרוא:
ילדתי לפני שישה שבועות, עשיתי טעות?/ חסויה בינתיים
'אח שלי זה אני'.. על תקשורת שבין אחים ועוברים/ לי-את דנקר
שיתוף ברגשות לאחר לידת הילד השני/ אמא
גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה
אולי יעניין אותך לקרוא
דיכאון זה לא רגש
"לידה קלה, מהירה וכייפית" – סיפור לידה עם אפידורל
11 Comments
לימור לוי אוסמי
נטע, כתבת מקסים.
כמה זמן את אחרי לידה ?
נטע רותם ימניצקיי
כמעט שלושה חודשים אחרי. תבור נולד בליל הסדר.
טליה פופקו
אני בדיוק מלאת מחשבות כרימון איך אני אסתדר עם הבא בתור, ל"שמחתי" שגיא היה תינוק מאתגר ואני מוכנה מאוד לקראת התינוק הבא, מבחינת כל הקשיים שעלולים להיות כי איתו לא היה פיקניק מהרגע הראשון.
עשינו הכנות מוקדמות לקראת בואו של האפרוח החדש, עברנו גמילה מוקדמת מתוך מחשבה שאם לא עכשיו זה יידחה בעוד שנה וחבל לנו, העברנו אותו למיטה של גדולים כדי למנוע תחושה של "השתלט" לי על המיטה שלי. ועדין יש לנו 3 חודשים להתכונן ולהתרגל לרעיון שעוד אחד מגיע 🙂 החששות שלי הכי גדולים מאיך שגיא ירגיש, כמה קשה זה יהיה עבורו, בעיקר שהוא יחגוג שנתיים סביב הלידה.
מה שהכי מנחה אותי ומקל עלי זה שלא יהיה לא פשוט אבל זאת מתנה נהדרת להביא לו אח, יהיה קשה אבל אני ובן זוגי מתכוננים לקראת זה וכבר חשבנו על חלוקת תפקידים יעילה כך ששגיא לא ירגיש הבדלים- כמו למשל אבא משכיב ומקלח, ואמא נמצאת מסביב, אז לא יהיה קשה מידי אם אני לא אהיה איתו ברגעים אלו.
כל הזמן הראש חושב קדימה איך לעבור את השלב המאתגר הזה בצורה שתהיה הכי פשוטה, נכונה ומספקת עבור כולם.
לא פשוט…
לימור לוי אוסמי
טליה, מזל טוב !!
נשמע שאתם עושים את כל מה שאפשר לעשות לפני. השאר יהיה תוך כדי תנועה
אוסי
וואו, אני חושבת מה מחכה לי….
כולם אומרים לי שהמעבר מאחד לשני הוא הכי קשה כי הבאים אחרי זה כבר קל יותר.
אלסנדרה
דווקא לי האמהות לשניים היתה שונה.
בין הבנים שלי יש 5.3 שנים וזה כל ההבדל…גיליתי כמה כייף לי להיות אמא לשניים,גיליתי כמה אני סבלנית בילד שני,מנוסה,רגועה
שאני יודעת שאין טעם להילחם בחוסר שינה כי בסוף ישנים
שאין טעם להלחם על טעימות/בקבוק שבסוף נגמלים
גיליתי שמותר לי להיות גאה בעצמי אחרי יום מתיש עם שניהם,שאם אף אחד לא יתן לי מדלייה אני אתן לעצמי.
גיליתי שאני יכולה לדרוש זמן לעצמי והילד לא יהיה בחסך,גיליתי שאני לא חייבת להיות כל הזמן שם כדי להיות אמא טובה,להפך בילד הראשון הייתי 24 שעות שם ובלב לא ממש "שם" ובילד השני יצאתי ללמוד,דאגתי גם לעצמי ואני חושבת שאני אמא הרבה יותר טובה.
ענבר בן הרוש
איזה כייף לך אלכסנדרה! הכי כייף להיות שלמה בדיוק עם מה שיש לך!
שירה דרוקר
נטע היקרה,
שולחת לך המון כוחות וסבלנות.
מהצד, כשאני רואה אותך עם תבור, נראה שאת מצליחה להקדיש לו את כל מה שמגיע לו ויותר, ואני בטוחה שגם לכרמל את אמא נפלאה לא פחות משהיית לפני הלידה.
סמדר שיר, אמא ל- 6 ילדים, אמרה פעם, שבכל הריון הלב שלה גדל יחד עם הבטן ומצליח להכיל יותר אהבה לילדים שלה… יותר סבלנות ויותר כוחות…
מאחלת לך שיגיעו שלבים פחות מאתגרים כמה שיותר מהר.
ספרי קצת על שיתוף הפעולה בינך לבין בעלך בנושא הילדים, מעניין אותי…
ותודה רבה על השיתוף!
נעה גביש
נטע…זו רשומה מקסימה! ואת כל הפוסט קראתי עם חיוך גדול על השפתיים.
לא יודעת בכמה הומור התכוונת לצבוע את הפוסט אבל לפחות אצלי זה הצטייר כך.
כלכך הזכרת לי את השני שלי 🙂
כל הריון, כל לידה וכל ילד הם עולם ומלואו
בהצלחה
הילה
הי נטע…
את ההתמודדות עם לידת השני נראה לי שהתחלתי לעכל רק אחרי הלידה השלישית. אני זוכרת היטב את הלוליינות בין כל המשימות ומילוי הצרכים של כולם…כמה חיכיתי שהקטן יירדם כדי שאוכל קצת להיות קצת עם הגדול, אירגנתי לי עזרה בשעות אחה"צ כדי שהגדול לא ירגיש זנוח ומקופח נוכח אימו העסוקה. הכל כדי לרכך לגדול את המעבר. הרגשתי כל כך אשמה על כך שאני כבר לו טוטאלית איתו כמו שהייתי. בדיעבד אני מבינה שזה נבע מתוך קושי שלי להתמודד אם זה שאמא יכולה להיות מספיק טובה גם כשיש שניים שצריכים אותה והיא כבר לא בלעדית. רק כשהשלישי נולד הבנתי מה פיספסתי בלידה השנייה. הייתי כל כך שקועה ברצון לרפד ולעטוף את הבכור שלי שלא הצלחתי להיות בתוך הקשר עם הקטן שרק נולד. ואני כואבת את זה עד היום. הכי קשה היתה לי הלידה של השני.. המעבר הכי מורכב והכי רגשי מבחינתי. האתגר הכי גדול אפילו יותר מהמעבר מזוג להורים לילד אחד. אני מאחלת לך מכל הלב וגם קצת ממקום של כאב שתחווי את הרגעים עם הקטנצ'יק גם אם הם קשים ועם בכי ועם תסכול . גם אם הגדול מקנא ומרגיש מקופח ונטוש, תיהני מהרגעים האלו על כל הקושי שבהם גם עם הקטן וגם עם הגדול. בהצלחה!!!!!!!!
אפרת
היי נטע,
הזדהתי עם כל מילה ומילה שכתבת. אני אם ל-2 בנות מקסימות בהפרש של 11 חודש (טרוף לא נורמלי)כאשר הקטנה בת 8חודשים. ואכן זה מרדף אחרי הזמן ויחד עם זאת מלא הפתעות נעימות ואהובות…
הקושי הכי גדול שלי עד היום למעשה זה להעניק לקטנה את תשומת הלב כפי שהענקתי לגדולה, אך לצערי זה בלתי אפשרי לדוג' ב-3 החודשים הראשונים כשהקטנתונת בין ההנקות היתה משחקת עם עצמה ומרדימה את עצמה ואני הענקתי לגדולה את כל כולי כי היא היתה חולה (זה כל כך כאב לי עד כדי תסכול). הרגעים המתסכלים ביותר זה ששתיהן בוכות יחדיו והלילות הלבנים (הכי קשה) והרגעים שאין לך את הזמן לעצמך ושלא נדבר על הזמן איכות לבן זוגך.
עם זאת, צריך לזכור את הרגעים המתוקים הקטנים בין המקלחות וההשכבה לישון, הצחוק המתגלגל, שמשחקים ביחד, האינטגרציה שיש בין 2 האחיות זה פשוט מדהים למרות שהן קטנות, והחיבוק החם הקטן הזה שממלא את כל כולך באנרגיות מטורפות של אהבה וכוחות.
והכ חשוב חשוב חשוב לשתף ולשתף את הילד הגדול בטיפול בקטן וזה מדהים עד כמה שהוא מבין ועוזר אפילו בדבר הקטן ביותר כמו תביא מוצץ לאחיך וזה עוזר המון וכיפי…
שיהיה המון בהצלחה בגידול המשפחה