חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

אמא לשניים

אם יש דבר אחד שזכור לי בבהירות מוחלטת מחופשת הלידה עם ביתי הבכורה לפני כשלוש שנים, זה כמה כיף וקל זה היה.

מהרגע שהיא הגיחה לאוויר העולם, ועד לעצם רגע זה ממש, היא תמיד היתה ילדה רגועה, נינוחה, ולא דורשת הרבה (טוב נו, היא ישנה כרגע…). מן ילדה כזאת שלא בוכה ולא מייללת, משחקת יפה וישנה היטב.

היינו מתעוררות לנו בבקרים לא לפני 9:00, מטיילות, משחקות, עוד קצת ישנות. אידיליה. כאן בעצם התרחשה הטעות הראשונה שלי בתור אמא – באמת האמנתי שככה זה לגדל ילדים. שזה כזה קל.

הרגע שבו עמדתי לראשונה על טעותי היה כשהריתי עם בני השני, ולצערי עברתי כמה שבועות של בחילות קשות. ואז, כשאני כמעט 24 שעות ביממה במיטה (ושאר השעות מקיאה בשירותים), אז הבנתי שמרגע זה ואילך זה אחרת. זה לא רק אני וההריון, כפי שהיה בהריון הראשון, הפעם אני כבר אמא לשניים, למרות שבפועל, השני עדיין לא נולד.

גם ברגעים הקשים ביותר, היתה שם הילדה שלי, שצריך להוציא מהגן, לקלח, להאכיל, לספר לה סיפור לפני השינה. ולא, היא לא נתנה לי שום הקלות, הרי לא הגיוני לדרוש מילדה בת שנתיים וקצת להתחשב באמא שלה שסובלת מבחילות.

אז אם בהריון הראשון שלי, הייתי חוזרת הביתה מהעבודה ב 18:00, והולכת ישר לישון עד הבוקר… אז ברור שעם ההריון השני לא יכולתי לעשות את זה.

ואם בהריון הראשון לא הרמתי כלום מחשש לחיי העובר, בהריון השני כבר לא היתה לי ברירה, כי כשילדה בת שנתיים קופצת עלי… חייבים לתפוס אותה.

אתם מקבלים את התמונה… ההריון הראשון הוא פיקניק. ההריון השני הוא יותר לכיוון של סנדביץ' שחוטפים על הדרך, ככה בעמידה.

ואז הוא נולד, הבן השני שלי, שכאמור, התחלתי להרגיש בנוכחותו עוד בטרם הוא נולד. ואז גיליתי את הטעות השניה שלי – חשבתי שכל התינוקות הם אותו דבר.

כן, כל התינוקות אוכלים, ישנים, מחרבנים. אבל נוכחתי לגלות שאצל כל תינוק הזמן היחסי המוקדש לכל אחת מהפעולות הללו הוא שונה. השני אוכל יותר, בוכה יותר, וישן פחות. ואם נוריד מזמן השינה את הזמן שלוקח רק להרדים אותו, אז בכלל נגלה שהוא ישן מעט מאוד.

וגם אם נניח, באורח פלא הוא יישן בבוקר מסוים עד מאוחר, כלומר עד 7:00, אז באופן מפליא ומדהים דווקא באותו יום הגדולה תתעורר ב 6:00. כאילו משהו מלמעלה מגלה לה שיש לה סיכוי לזכות בכמה רגעים בהם אמא היא שוב רק שלה.

 אז עכשיו, כשיש לי בבית שני ילדים – אחת בת שלוש ואחד כמעט שלושה חודשים, אני מוצאת את עצמי עסוקה כל היום בתימרונים. להתעורר, להעיר, להלביש אותה בזמן שהוא יונק, להרדים אותו כשהיא יושבת בסיר, לקחת אותה לגן כשהוא נם את תנומת הבוקר שלו, לדחוף לו מוצץ כשהיא תופסת לי את הרגל ולא נותנת לי לעזוב את הגן. להכין לה ארוחת ערב תוך נידנוד הסלקל שבו הוא יושב, לעשות לה ולו אמבטיות במקביל (את זה ניסיתי היום לראשונה), להניק אותו ובינתיים לשים לה יובל המבולבל, להשכיב אותה כשהוא עלי במנשא, ועוד כהנה וכהנה אילתורים.

ובסוף, בקצה היום, כששניהם כבר ישנים, להכין לעצמי סוף סוף כוס קפה, ולהתעורר בבוקר לצד כוס קפה מאתמול שהתקררה…

** נטע רותם ימניצקיי, בת 33, נשואה לגל, חיפאית, אמא של כרמל ותבור. כותבת באתר "קיסר נולד" . הבלוג שלי כאן, 'לא רק אמא'

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

ילדתי לפני שישה שבועות, עשיתי טעות?/ חסויה בינתיים

'אח שלי זה אני'.. על תקשורת שבין אחים ועוברים/ לי-את דנקר

שיתוף ברגשות לאחר לידת הילד השני/ אמא

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

קבלי בחינם תכנים שיעזרו לך להרגיש מובנת:

צרי קשר

תרגישי בנוח לכתוב לי דברים שחשובים לך,

לשאול אותי שאלות או לתאם מפגש ראשון לתהליך הליווי.

בהודעה ל – 052-2835020

שתהיה לך הורות טובה ומשמעותית, לימור

× טיפול וליווי רגשי לאמהות