אני לא רוצה לטפל !

מאת : לימור לוי אוסמי

7 ביולי 2011 | 33 תגובות

אין בי צורך להנחות אישה, להוביל אישה, ללמד אישה, לשנות אישה או לטפל באישה. פשוט אין בי

מתוך אמהות וקריירה, לכל אמא

יקרות, השעה עכשיו כמעט 3 לפנות בוקר. קמתי מהמיטה כדי לכתוב לכן..

הדברים שכתבתן על הפוסט האחרון שלי נגעו בי כל כך עמוק, שהייתי צריכה כמה ימים כדי לשהות עם התחושה שהיתה בי. איזה ימים מופלאים אלו היו.

אני כותבת ועולות בי דמעות של התרגשות. התרגשות על המתנה שקיבלתי על זה שאתן בחיי, אפילו שאת רובכן לא מכירה באופן אישי מעבר לווירטואלי שלנו, כאן. באמת מרגישה ברת מזל על המתנה הזאת , התמיכה הזאת, ההבנה הזאת, הרצון הבאמת כן לעזור ולהיות איתי בתהליך. אתן מדהימות- המון תודה !

אני רוצה לשתף אתכן במשהו מאוד משמעותי שקרה לי השבוע מאז שכתבתי. אני חושבת שהמשהו הזה התאפשר אודות הכתיבה על הנושא. השיחרור של הדבר הזה והתגובות הרבות שקיבלתי כאן ובפייסבוק איפשרו לתנועה חדשה לקרות, כמו שלמעשה קורה תמיד אחרי שיחרור כזה. איזה כיף זה!

ביום שני, אחרי ששחררתי את הרשומה לאוויר העולם, פתאום היכתה בי ההבנה משום המקום. קראתי ספר בכלל ולא חשבתי על העיסוק המקצועי שלי ופתאום עלתה בי השאלה: "לימור, איך זה שאף פעם עד עכשיו לא הקשבת לחלק הזה שממש לא רוצה לטפל או לתמוך באחרים? איך זה שלא היית איתו עד היום?". השאלה הזאת עשתה לי כזה "ואוו", שמייד התיישבתי להתמקד (על פי גישת ההתמקדות- focusing) ולהעלות בפני העולם הפנימי שלי את השאלה, ולבדוק מה עולה כשאני נמצאת עם הדבר הזה.

כבר בדקות הראשונות שהתמקדתי עלו דמעות והתחיל בכי. בכי של התרגשות, בכי של משהו משמעותי שקורה. היתה תחושה שקשה לי להסביר מילים, כאילו משהו בי כל כך הודה על זה שאני סוף סוף מקשיבה לחלק הזה.

אקדים ואומר שכבר המון זמן אני מרגישה שאני מאוד רוצה מבחינה מקצועית להיות בקשר עם נשים, להיות איתם בהקשר של נשיות, אמהוּת ולא היה לי ברור איך להיות איתן ומה אופי הקשר. רק היה לי ברור שאני רוצה ולא יותר מזה.

מתוך המקום הזה למדתי הנחיית קבוצות של נשים אחרי לידה, הנחתי קבוצות  כאלה, ליוויתי מס' נשים באופן אישי אחרי לידה, התחלתי ללמוד גם מגע וכל הזמן היה לי ברור שיש בי משהו שמאוד אוהב את הקשר עם נשים.

יחד עם המקום המאוד ברור הזה של מה אני רוצה ומה חשוב לי, היה גם משהו שהיה לו מאוד לא ברור ולא נוח. משהו בסוג הקשר, סוג השפה שדיברתי כשנפגשתי עם נשים, לא התאימה לי וממש לא ידעתי לדייק.

באותו זמן גם התחלתי בתהליך אישי (עם קרן פרידמן גדסי המדהימה, תהליך שעשיתי בו הפסקה לפני מס' חודשים), שעזר לי לאט לאט ללמוד את עצמי, את מה שנכון לי ואת מה שלא ולמצוא את הקול הייחודי שלי.

תקופה ארוכה נעתי סביב רצון לתמוך-לטפל-לגעת בנשים, יחד עם חוסר רצון לעשות את זה. משהו הרגיש לי כל הזמן לא מדויק ולא ידעתי מה. לא הבנתי מה קשה לי כל כך. היה לי ברור מהיכרותי עם עצמי וממה שנשים אחרות אומרות לי, שיש בי איכויות שמתאימות לקשר של תמיכה/טיפול באחר ולא הבנתי למה אני לא 'רצה' עם זה, למה אני לא מקדמת את העניין הזה מבחינת לימודים מעמיקים יותר ומבחינת יציאה לעולם עם האיכויות האלה.

כל הזמן היה בי משהו שסירב לכך ומכיוון שתוך כדי התהליך האישי עם קרן, למדתי לסמוך על הגוף ועל מה שעולה ממנו, הבנתי שיש בי משהו שלא מעוניין לצאת החוצה עדיין ואיפשרתי לעצמי את הזמן להתבשל עוד קצת.

זה היה מאוד מאוד קשה !

 

אנשים קרובים אליי וכמובן שגם חלקים בי, מאוד עודדו אותי ללכת בכיוון של התמיכה/טיפול, כי זה מרגיש כל כך 'אני'. היה בי כל הזמן חלק, שקיבל עידוד מהסביבה, שפירש שאני לא יוצאת לעולם כי אני פרפקציוניסטית מדיי, שקשה לי שלא להיות במיטבי כשאני עם אחרות ובעצם, החלק הזה סיפק המון הסברים הגיוניים ללמה אני לא 'מתקדמת' עם זה.

למעשה, במשך מספר חודשים, ניסיתי להרגיש ולהבין מה מונע ממני להיות בקשר תמיכתי וטיפולי עם נשים. תוך כדי זה, היה גם חלק שהרגיש שעוד לא מצאתי את 'זה', את ה'דבר', את ה'לב' שלי. וכך עברו הימים.

ביום שני זו היתה הפעם הראשונה ששמתי לב שאני מתעלמת לחלוטין מחלק שלגמרי נוכח בי, החלק הזה שמרגיש שהוא בכלל לא רוצה לטפל! שלא נעים לו להיות בקשר של תמיכה טיפול עם אחרות. זו היתה הפעם הראשונה שהסכמתי "לשבת איתו" ! זה לא שסירבתי לפני כן להיות איתו, אלא משהו בי התייחס אליו בצורה כל כך מקטינה ותפס אותו כל כך כלא משמעותי, שפשוט לא שמתי לב שהוא שם !

וכך, ביום שני, בזמן שהתמקדתי והייתי כל כולי עם החלק הזה, עלו בי קודם כל דמעות של התרגשות. דמעות של חלק בי שכל כך שמח לצאת כבר לאור, כל כך שמח שאני רואה אותו ושמה אליו לב ! חוויה מילולית לא מספיקה בכדי לתאר את מה שהרגשתי באותו רגע.

כשהסכמתי להיות עוד קצת עם החלק הזה, עלה בי דימוי של שלשלאות. שלשלאות ברזל כבבבבדדדדווות וגדולות. הרגשתי ממש בגוף את הכובד הזה.

הייתי עוד קצת עם הדימוי הזה והכל התחיל להתבהר. הדבר הזה שלא רוצה לטפל או לתמוך בנשים מרגיש שכשהוא עושה את זה, הוא מאוד מאוד כבד, זה מאוד לא נעים לו הכובד הזה, הוא לא רוצה את זה. היה ברור שמשהו שם מאוד מאוד לא נוח לו.

עלה משהו שם שאמר שיש איזו בעיה, איזו אי נוחות שקשורה לשפה, לקול. עלתה המילה "פרסונה". הדבר הזה הרגיש שבקשר שלי עם נשים, תחת הכותרת של מפגש תמיכה, אני פועלת תחת "פרסונה" מסוימת ומדברת בשפתה ולא בשפה ובקול שלי. משהו שם הרגיש מאוד מאוד כבד לדבר ולהתנהל בשפה שהיא לא שלו. משהו הרגיש שזה מאוד לא מתאים לו הקשר הזה עם נשים תחת מעטה ה"פרסונה".

סיימתי את ההתמקדות הזאת עם המון התרגשות והרגשה שמשהו משמעותי קרה פה.

ביום שלישי הלכתי לבקר חברה שילדה ומאוד חיכיתי לשמוע את סיפור הלידה שלה. בינתיים הגיעה חברה נוספת והקשבנו יחד לסיפור הלידה. זה היה כל כך מעניין ! היה לי כל כך מעניין להקשיב, 'כך סתם', לסיפור הלידה שלה, בשפה שלי, בהקשבה שלי ולא תחת ה"פרסונה" של מנחת קבוצה או מלווה נשים. כל כך נהניתי ! היה לי ממש מעניין !

חזרתי הביתה ואמרתי לעצמי: לימור, שימי לב כמה מעניין אותך להקשיב לנשים שמדברות את עצמן, מספרות על החוויות שלהן. זה ממש מעניין אותך ועושה לך טוב.

ואתמול, אתמול הגיע הרגע שחיבר הכל בשבילי. אני מאוד מתרגשת לכתוב את זה וכנראה לא סתם משהו הקים אותי בפעם הראשונה באמצע הלילה כדי לכתוב את זה.

אתמול, בזמן נסיעה באוטו, התשובה הגיעה. "לימור, את פשוט אוהבת להקשיב לנשים שמספרות את הסיפור שלהן !! איך לא הבנת את זה עד עכשיו ?"

זו היתה מין תחושה של: ואוו !! נכון !! זה ב-א-מ-ת מה שאני אוהבת לעשות !! זה לא שאני אוהבת לתמוך בנשים או לטפל בנשים, אני פשוט אוהבת להקשיב לסיפור שלהן ! אני פשוט נהנית לשמוע נשים שמדברות באותנטיות את עצמן ואת החוויות שהן חוות ! איך לא הבנתי את זה עד עכשיו ??

כשאני מקשיבה לנשים עם "פרסונה" 'טיפולית' או 'תמיכתית', אני מרגישה שאני לא מקשיבה להן "לימורית" ! אני מרגישה שאני לא מקשיבה להן בצורה שאותנטית ומדוייקת לי ולכן זה מרגיש לי תמיד כל כך כבד ותקוע, כאילו משהו שם לא מדוייק. עכשיו אני מבינה למה זה לא מדויק. זו פשוט לא השפה שלי !

אני אוהבת להקשיב לנשים, אני כל כך נהנית מזה, אני מתרחבת מזה, אני גדלה מזה, אני מתרגשת מזה, אני לומדת מזה, אני מתפתחת מזה, אני שמחה מזה. זה כל כך כיף לי.

אין בי צורך להנחות אישה, להוביל אישה, ללמד אישה, לשנות אישה, לטפל באישה. פשוט אין בי. אני רק רוצה להקשיב.

זה מה שעשיתי בהנחיית קבוצות, זה מה שאני עושה עכשיו באתר, זה מה שאני עושה כשאני נפגשת עם נשים. אני כל הזמן עושה את זה, רק שאף פעם לא הבנתי שזה-זה העניין, פשוט זה.

ברגע שהבנתי את זה, תוך כדי הנסיעה, הרגשתי איך השלשלאות משתחררות ממני. איזו תחושת שיחרור מופלאה ! אני סוף סוף יכולה לדבר "לימורית" !

ובהקשר של הפוסט שכתבתי ביום שני, על הקבוצות לנשים אחרי לידה. אני מבינה עכשיו חלק גדול מהרצון לדייק שם את המקום וחוסר ההבנה שלי את המקום, הוא כמו שאמרת, רות, מהמקום שלי שעדיין לא ידע לפני כמה ימים באיזו נוכחות הוא רוצה להיות במפגש הזה. אז תודה לך !

תנו לי לרחף עם זה עוד כמה ימים, עוד לא בא לי לנחות לקרקע.

לילה טוב  🙂

לימור

עוד אמהות כותבות:

איך להקשיב לעצמך/ עטרת ליפשיץ, מלווה נשים בתהליכי שינוי

הריון והורות- איך מגיעים לאיזון, אם בכלל?/ אורה ברקן, פסיכולוגית

המקצוע שלך, האם הוא מתאים לך?/ עטרת ליפשיץ, מלווה נשים בתהליכי שינוי

התינוק שלי מפגיש אותי עם סימני השאלה של חיי/ הכי אמיתית

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

33 תגובות ל- “אני לא רוצה לטפל !”

  1. נעה גביש הגיב:

    חייכת אותי מאוד…לאיזה יופי של מקום היגעת…כ
    מעט בלי לשים לב והתובנות הגיעו אח"כ תוך כדי כשהן כבר לא יכלו יותר לישון(תרתי משמע).
    אני מעבירה את עצמי עכשיו, תהליך, עבודה…כדי להגיע להבנה של מה באמת הכי נכון לי ואיך הכי נכון לי.

    תענוג לקרוא אותך

  2. אושרה לין-מזרחי הגיב:

    אני איתך.

  3. סיון קונוולינה הגיב:

    איזה כיף לקרוא משהו כזה על הבוקר!!! 🙂
    ההתרגשות ממש מורגשת בין השורות, תרשי לי לומר: מזל טוב!!!
    אני חושבת שהמסע הזה שעשית עם עצמך מקסים, והכנות שלך עם עצמך – ובעיקר ההתעקשות לא לוותר לעצמך על הדיוק הפנימי – מעוררי השראה!
    באמת לפעמים קורה שבורכנו באיזשהו כשרון שהסביבה שלנו כל כך מתפעלת ונהנית ממנו, עד שנדמה שכולם נוטים 'לדחוף' אותנו לממש אותו, להפוך אותו למקצוע, ואנחנו נסחפים עם הזרם הזה, כי 'אם כולם אומרים אולי יש בזה משהו'… אבל לא כל כשרון מתאים לנו כדרך חיים, גם אם הוא ממש יוצא דופן, והעצירה הזו לשם התבוננות פנימה והגדרה עצמית היא מאוד חשובה כדי להמשיך בלב שלם.
    אגב, זה מאוד מעניין איך שזה באמת עניין של דקויות. המהות של אינטראקציה עם נשים והכלתן מאוד דיברה אליך, אבל רק בכיוון מסויים – מהחוץ פנימה. וזה מיד מזכיר לי איך במשך שנים כולם אמרו לי: 'את כל כך מוכשרת באמנויות, מה את עושה בהנדסה?', ואני תמיד עניתי: 'זה שאני יודעת לצייר נורא יפה לא אומר שאני רוצה להיות ציירת'.. אבל אז הבנתי שאני כן רוצה לצייר, שזה כן כיף לי ואני כן הייתי רוצה לעסוק בזה – אבל רק אם זה על הקיר! (אולי חסך מהילדות?) 🙂

    • תודה, ה'מזל טוב' מרגיש במקום 🙂
      מתחברת לכל מה שכתבת..
      זה לא רק הסביבה שדוחפת, אני דווקא לא הרגשתי לחץ מהסביבה, אלא יותר מין תחושה פנימית כזאת שאלו האופציות שיש ב'שוק' ושאני צריכה להתאים את עצמי למה שיש.

  4. לימור יקרה,
    מתרגשת לקרוא את מה שכתבת. יש לי הרבה לספר לך על המסע שלי עם מציאת השפה האישית שלי והרבה מה להגיב על שכתבת אך מרגישה כרגע רק לשלוח לך חיבוק גדול ולתת לך להתענג עוד קצת על החופש משלשלאות הברזל…את מקסימה ואמיצה מאוד בדרכך ובמבט שאת מישירה פנימה. חיבוק גדול, רות

    • הרגשת נכון 🙂
      מרגישה שיש לי כל כך הרבה מה לשמוע וללמוד ולהתרחב במקום הזה, אבל כרגע רוצה באמ עוד קצת ריחוף וחיבוק.
      אנחנו חייבות להיפגש כבר !

  5. לימור
    כל הכבוד מתחברת כל כך למה שכתבת עד לא מזמן גם אני הייתי כבולה ורק עכשיו אחרי לידת ביתי השלישית השתחררתי והתחושה פשוט מהממת יש אנשים ששנים מחפשים עצמם ולא מוצאים תהני מכל רגע כי הוא לא חוזר ותעשי רק מה שטוב לך

  6. תמר קלר הגיב:

    הכי פשוט שיש והכי אמיתי….נפלא, מדהים…אני מרגישה את הרוח שמסביבך..
    איזה שחרור.. הסתכלתי על התמונה ששמת בפוסט ודמיינתי אותך באותה פוזה.
    מקססססססים
    אשריך שזכית ושאני זוכים להקשבתך.

  7. ענת רפופורט הגיב:

    תודה על מה שכתבת, עזרת גם לי להבין משהו על עצמי. בימים אלו ויתרתי על מה שהיה נראה לי כמו החלום שלי לעיסוק בחיים – על להיות מאמנת. גיליתי כמוך שאני לא אוהבת להיות ב"תפקיד" אני אוהבת פשוט להקשיב ואם יש לי משהו לומר אז יופי אבל אם לא אז פשוט הקשבתי והכלתי וזהו. אז ויתרתי על להיות מאמנת ועכשיו אני שוב בשאלות ובחיפוש…
    אשמח לקרוא אותך תמיד 🙂

  8. מאיה הגיב:

    לימור איזה מדהימה את, את לא מבינה איך באמצעות המילים שלך עכשיו פשוט העברת אותי איזה טיפול, הכנות שלך והתום להגיד את הרגש כמו שהוא גם אם הוא לא מתיישב עם ה"פרסונה " כמו שאמרת, אני חושבת שעלית על משהו חזק מאוד שעשה לי אסוציאציה לעבודה שלי ובכלל למי שאני, אני יודעת שכשאני מכניסה את עצמי לאיזה קטיגוריה מחייבת אני נכשלת וכשאני עושה משהו שבאמת נעים לי איתו מהבטן אז זה עובד לי, זורם לי בשחרור, בלי מאמץ.
    בדיוק אני מדברת על זה עם חברה שלי שמחפשת את עצמה עד כמה חשוב למצוא את המקצוע הנכון באמת והייעוד.

    חוץ מזה נראה לי שחלק גדול מטיפול זאת ההקשבה, בלי שהתכוונת ומתוך מנוע פנימי את עושה כאן טיפול להרבה נשים וביניהם אני שקולן יוצא לאור.

    • ואוו, מאיה ! איזו תגובה מפתיעה !
      מאוד מתחברת למה שכתבת לגבי השחרור אל מול המאמץ.
      אשמח לשמוע קצת יותר על האסוציאציה שלך לגבי העבודה שלך.

  9. וואו, לימור, תמיד כייף לקרוא אותך, ועכשיו במיוחד ריגשת אותי.
    מזל טוב!! אני כל פעם מתרגשת מחדש מהאומץ שלך, להסתכל בפנים במדוייק, גם על מה שלא תמיד מסתכלים.
    את כ"כ נוגעת בי כיוון שגם אני בתהליך, מקצועי ואישי גם יחד, ובכל פעם את נותנת לי רעיונות נוספים איך להסתכל על הדברים. תודה.

    ושוב, מזל טוב!!!!

    מלאכי דולה
    דולה – תומכת לידה
    מדריכת הכנה ללידה
    דולה לאחר לידה
    מטפלת בשמנים ופרחי באך
    משווקת אלופירסט
    נייד 054-2429622
    http://WWW.MALACHY.DULOT.ORG.IL
    mailto:maldoula2@gmail.com

  10. שולי עציוני הגיב:

    תקשיבי, לימור, אני בהלם, אני בשוק, אני ה-מו-מה. אני זכיתי להשתתף בקבוצה שלך, בתקופה שבה אני הייתי מבולבלת, והייתי צריכה תמיכה! והקבוצה שאת ניהלת נתנה לי את התמיכה ואת הכלים, ולא רק לי. חודשיים אחרי, שיתפתי אימהות צעירות בקושי שיש לי עם הבת שלי הבכורה. על המתיחות ביננו. אחת האימהות הצעירות, שגם לה היתה מתיחות בינה לבין אימה, אמרה שמהנסיון שלה, הכל באשמת האמא. אני רק חייכתי חיוך גדול. ובלב אמרתי תודה לך ולחוויה המשותפת שעברנו ביחד בקבוצה (לציין שאנחנו הארכנו לך את המפגשים והוספנו מפגשים למתקדמים?). ללא החוויה שעברנו משפט כמו שאמרה החברה שלי היה חותך אותי כמו בסכין. היה מונע ממני לילות ללא שינה. "מה לא בסדר אצלי?" "למה אף אחד לא מבין אותי?" וכו'. אבל הפעם אני חייכתי אליה בחזרה, ובאמת ובתמים הייתי שלמה עם עצמי, ועם המתיחות שיש לי עם הבת שלי. לא ממקום של אשמה, אלא ממקום שאני מבינה באמת כמה הדברים יותר מורכבים מאשר "את מי צריך להאשים בסיטואציה?". ממקום גם שאותה חברה לא אמרה את זה כדי להכאיב לי, היא אמרה את זה לגמרי מהמקום שלה, מהחוויה שלה, וזאת זכותה לחשוב ככה, ואם היא לא יכולה להבין אותי, אז היא לא יכולה, לא צריך! לא כולם לימור, שיכולות להבין ולהכיל… 🙂 שיהיה לך בהצלחה בכל דרך שתבחרי. אני אשמח אם תבחרי כן להמשיך בקבוצות תמיכה של נשים אחרי לידה כי לי את תרמת המון!!!!!!!!

    • תודה רבה רבה, ריגשת אותי המון 🙂
      אני כרגע לא בשלב של לדעת מה כן ובכלל לא פוסלת להמשיך בהנחיית קבוצות, אבל ממקום שארגיש פחות "מנחה" ויותר מקשיבה.
      לא בטוחה כמה למשתתפות זה משנה, אבל לי זה משנה המון.

      כל כך הצחקת אותי עם ה"לא כולם לימור, שיכולות להבין ולהכיל..", אבל הנה, את רואה, כבר לא צריך אותי. את עושה את זה לעצמך וזה באמת המתנה הכי גדולה שאני יכולה לבקש.
      נשיקות !

  11. אביבית זהבי בינשטוק הגיב:

    אני שמחה לקרוא אותך ולשמחה שהקשבת לי ופירסת את הפוסט הקצרצר שלי, את פשוט כותבת נפלא מהבטן.
    ואני פשוט אהבתי

  12. ענבל הגיב:

    הי לימור,
    הזדהיתי עם חלק מהתחושות שתיארת. היתה תקופה שגם אני הרגשתי כך, שלא בא לי לטפל ואצלי זה המקצוע שלי, אני פסיכותרפיסטית גופנית ומומחית להתמקדות. האמת שהתביישתי בזמנו להודות בכך, פחדתי שעצם ההודאה תגרום לכך שלא יגיעו מטופלים, שלא אצליח יותר ושאחרוץ את דיני בתחום. טיפול באחרים הגדיר אותי. השקעתי את מיטב שנותי בלימודים (יותר מ 7 שנים), לפני כן התנדבתי ועבדתי רבות עם אוכלוסיות מוחלשות והייתי קרובה לטראומות של אחרים. כשסוף סוף הסכמתי להקשיב לקול הזה גיליתי – שמרוב שטיפלתי באחרים שכחתי לדאוג לעצמי. כשהייתי עושה משהו למען עצמי לפעמים הייתי תוהה אם לא הגזמתי או לקחתי יותר מדי. וכך קול בתוכי התחיל להתמרמר וצעק בדרכו "גם אני זקוק לטיפוח ועד שלא תתייחסי אלי לא אשתף פעולה עם נכונותך לאחרים". וכך הוא בידיים משולבות על החזה עם פרצוף חצי כועס וחצי עצוב. זה לא שהייתי מוזנחת , קבלתי הרבה מבעלי היקר אך הקול הזה רצה אותי. גם אני מידי פעם דאגתי לעצמי, אך לא מספיק ולא בלב שלם. התחלתי תהליך של נתינה מודעת לעצמיואז משהו השתחרר וגיליתי דבר נוסף , גיליתי בתהליך זה את ההתמקדות בנושאים ספציפיים. נכון יש הרבה זקוקים לתמיכה בעולם ויש לי מה לתת להם, אבל נשמתי מבקשת שעיקר העשייה והנתינה שלי תהייה ממוקדת מעט יותר כדי שתהיה משמעותית ומעמיקה. כדי שהלב שלי יהיה במקום הנכון. כן, גם אצלי מדובר בנשים, אמהות, או ליתר דיוק טיפול, ליווי ותמיכה בנשים שמתמודדות עם אתגרי האמהות, למציאת הדרך המיוחדת שלהן. כשאני שם אני מרגישה את כל הגוף שלי משתתף והלב רוצה לפרוץ החוצה. עכשיו הלמידה שלי היא למצוא את הגבולות הגמישים שלי בתוך זה. תודה לך שעזרת לי לנסח במילים את התהליך שלי.

    • תודה ענבל,
      מאוד מעניין לקרוא אותך.
      מה שכתבת לגבי הפחד לכתוב על זה נוגע בי במובנים רבים, מכיוון שבמידה מסוימת כשכתבתי את מה שכתבתי, הרגשתי שחלק מהחוסר רצון לטפל מגיע מתוך מקום שמרגיש שכשמטפלת אני צריכה להתנהג XוY, לדבר בשפה מסוימת, ליצור בצורה מסוימת ובקיצור, הרגשתי שבדיעבד היו שם המון המון התניות. כמו שהיתה לי דמות של אמא אידיאלית, כך היתה לי דמות של מטפלת אידיאלית שהגבילה אותי נורא.

      גם מה שכתבת על המקום הזה שרוצה להתמקד בתחום ספציפי – זה מתחבר לי אל הרצון לחשוב על עצמי. אני שמתי לב שהמון החלטות מקצועיות שלי הגיעו מהמקום שדואג לאחר, או יותר נכון לאחרת ומאוד ממוקד במה הן צריכות, מה יהיה להן טוב, מה יתאים להן, מה הן ירצו ופחות ופחות הסתכל עליי ועל מה אני רוצה בכל הדבר הזה. מה עושה לי טוב, מה מסקרן אותי, מושך אותי, מפעים אותי.

      התהליך הזה הוביל אותי להבנה שאני אוהבת לגעת, אני אוהבת להקשיב ואני אוהבת במיוחד את תהליך ההריון והמעבר לאמהות.

      אני מרגישה שעדיין מאוד מדויק לי ה"לא לטפל", לא רק במובן של להשתחרר מדמות המטפלת האידיאלית, אלא כי יש משהו שלא מתאים לי עכשיו בגישה הטיפולית, שנחווית עבורי קצת היררכית, מנחה ופעילה כמטפלת. מתאים לי היום יותר המקום של ליווי- מקום שיוויוני, עם דגש על הקשבה, כזה שמתאים לנשים שמרגישות שהתשובות והידע נמצאות אצלן ורוצות מישהי שתוכל לעזור להן בתהליך ההגעה לשם, אל המרכז של עצמן.

      אני עדיין בתהליך של דיוק, אבל מרגישה כבר במקום אחר מזה שכתבתי. היום אני יכולה להגיד שאני מלווה נשים, בעיקר במעבר לאמהוּת, דרך מגע והקשבה.

      • ענבל פרג הגיב:

        תודה לימור על התגובה המפורטת והמוכנות לחשוף את עצמך כך. הדיוק העצמי הזה כל כך חשוב וגם מצריך אומץ. קראתי איפהשהוא שכתבת על התנסותך עם ההתמקדות. מה שכתבת על ההקשבה זה מה שיוגי'ין ג'נדלין , מפתח השיטה, מדבר עליו. אני זוכרת שבתהליך ההכשרה שלי תרגלנו שאחד מתמקד והשני רק מקשיב ולא מתערב כלל !! וזו היתה חוויה מדהימה גם כמתמקדת שנתנו לי את הקצב שלי והביטחון שאני יודעת בשבילי, שהגוף שלי יודע בשבילי. וגם כמקשיבה לראות ולהרגיש את מי שמתמקד מולי מוביל את עצמו (ובכך את חייו). ורק כשזה היה מבוסס מספיק יכולנו להתחיל להתערב וגם אז בצורה מינורית, רק כמו יד מכוונת ברכות ומסייעת למתמקד להשאר בתהליך של עצמו.

        פעם היה לי לא נוח להגיד על עצמי שאני מטפלת, מסיבות דומות למה שתיארת. הייתי משתמשת במילים עוסקת ב.. וכו'. היום אני מרגישה שיש לי ידע אבל בעיקר כלים וניסיון שמאפשרים לי להיות מטפלת לא מתערבת. כמו שהרבה פעמים כשאני מטיילת עם הבן שלי אני מעדיפה ללכת מאחוריו, הוא מוביל את דרכו ואני שמה לב שלא ירוץ לכביש. הוא גם יכול לחזור אלי כשהוא צריך למבט ואיסוף כשצריך. אני לא יודעת טוב יותר מהמטופלות שלי מה נכון להן, אבל כן מה אפשר לעשות כשיש הצפה למשל. בשבילי זה כבר לא כ"כ שיוויוני כי אני ממוקדת בה, וכשאני משתפת זה כשאני מרגישה שזה יתרום לה. אולי זה באמת לא שונה ממלווה.
        נכנסתי עם קייס מאחורי המילה ויצאתי עם שאלה פתוחה… 🙂
        שנה טובה

        • איזה כיף של שיחה יצרנו פה 🙂 מהמם בעיניי.
          המקום שיוויוני באמת לא משקף את האי שיוויוניות שמתרחשת, כאשר אני שם בשבילה ו'מחזיקה' אותה וזה לא הדדי.

          יש משהו בהתמקדות שכל כך התחברתי אליו, זה משהו שחיפשתי תמיד בלי לדעת ופשוט התיישב לי בול בצורה מדהימה. זה לא רק המקום של המקשיבה, שמאפשרת לאחרת לנוע בעצמה, אלא גם המקום של ה"חלק" בי שנורא משמעותי עבורי.

          ברוב הגישות הטיפוליות המסורתיות שאני מכירה, רואים במשהו שעולה כ'בעיה' שצריך לטפל בה, לשנות אותה, לייעל אותה והיא אף מגדירה את האדם.

          נגיד, אני חווה את עצמי כדכאונית ואלך לפסיכולוגית שתטפל בבעיית הדכאוניות שלי. במקום הזה ההתמקדות היא מופלאה בעיניי, מכיוון שהיא מאפשרת לי לראות ולהרגיש שההתחושה הזו של הדיכאון היא רק חלק ממני, היא לא כולי והיא לא מגדיר אותי ומשם הכל זורם אחרת. אין לי בעיה, יש לי דיכאון. זה כל כך שונה.

  13. לימור גריף הגיב:

    לימור, איזה רגע מופלא של העצמה אישית, היכרות עצמית ומודעות שכולנו מייחלות לה שנים (מבלי להיות מודעות לכך), אני מאמינה שכאשר אסימונים נופלים בחיינו עלינו להחזיק בהם חזק. היי מבורכת על פעילותך הענפה כאן, בכל הזדמנות בה אני נתקלת בך, עולה בי חיוך, בעיניי זה שווה המון.

  14. רמית אבנרי הגיב:

    הי לימור…
    כנראה שזו הפעם הראשונה שאני מגיבה פה באתר.
    אני חושבת שהכתיבה הכל כך אותנטית פה של כולן כ"כ מרגשת עד שאני נעשית ביקורתית מדיי כלפי עצמי ואף פעם לא מעיזה.
    …גם אצלי הבטן מלאה רגשות ,ואולי גם אצליח פעם לתת להם ביטוי כאן.

    הפעם בער לי קצת יותר להגיב,בעיקר רציתי לומר לך תודה.
    הרשומה הזו במיוחד עוררה בי הזדהות עמוקה.
    תחושות שאני מסתובבת איתן לאחרונה צפו ועלו כשקראתי את שרשמת…את נפלאה ומעוררת השראה.

    בשם אלו שקוראות יותר ומגיבות פחות אני רוצה לומר שהמקום שיצרת פה משמעותי וחשוב,אולי אפילו יותר שמשאת יכולה לתאר….

    תודה!!!

    • אח, איזה כיף שאת פה.
      נו, אז תגידי קצת מה זה עורר אצלך ובאיזה אופן את מתחברת.

      • רמית אבנרי הגיב:

        …הצורך הזה-להרגיש משמעותית.

        היו לי חלומות פעם על לטפל…המון זמן אני מרגישה שזה לא מגיע אליי באופן טבעי…הרצון לעשות את זה.

        גם כשחדר הטיפולים בבית בחיפה היה פעיל,לפני הלידה של גבע..הרגשתי שזה לוקח ממני הרבה אנרגיות לקיים את הטיפול הזה.
        הרגשתי שזה מאד משמעותי-אך גם הרגשתי שזה מעייף אותי.
        משהו שם לא הרגיש לגמריי נכון.
        אני אוהבת אנשים!!!
        אני אוהבת לשמח אנשים! לגרום להם להרגיש טוב לגבי עצמם,להרגיש טוב לגביי החיים הנפלאים האלה שאנחנו זוכים בהם בכל רגע….
        אני אוהבת לעזור להם לראות כמה הם עצמם נפלאים!

        …היום,פה בקיבוץ המהמם הזה בערבה,אני עובדת בגן הילדים.
        עם אנשים קטנים.

        לפעמים כשאני קוראת או שומעת על אנשים שעושים דברים גדולים זה גורם לי להתבונן קצת פנימה…לפעמים זה מרגיש לי שאני עושה דבר קטן.

        …אבל יש ימים בהם אני זוכה לחיוך כזה מנצנץ מאיזו ילדונת ,ברגע הזה הזה מרגיש הכי גדול שיש…

        אני מרגישה בתקופה של חיפוש…של עיבוד עצמי מחודש.
        מרגישה שהתפרקתי ומרכיבה עצמי לאט ומחדש.
        זה נותן לי הזדמנות להתבונן ולנסות דברים חדשים.
        אם כי אני לא מספיק נועזת לטעמי 🙂

        תודה על הדירבון…ליל מנוחה!

        • נראה לי שעייפות זאת מידה טובה לבדיקה אם משהו עושה לנו טוב או לא.
          אני עדיין במחשבות ממה שכתבת על מה זה 'גדול' ומה זה 'קטן' ומה זה משהו מותאם לי בגודל. יש כאן משהו מעניין.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

חופשי זה לגמרי לבד / ליטל אוהב ציון

מאת : ליטל אוהב ציון

29 באוגוסט 20118 תגובות

מתוך הילדים בגן ובבית ספר, לכל אמא

אז הנה הוא הגיע, אחד התאריכים היותר האהובים עליי בשנה, האחד בספטמבר !

במחשבה שנייה, הניסוח לא מדויק.

זה לא שהוא הגיע, אלא שאני הצלחתי להגיע אליו….

אמנם הגעתי באפיסת כוחות, זוחלת על גחוני, סופרת את הדקות, מרוטת שיער ראשי ומלאת שערות רגליי, כי למי בכלל יש זמן לשעווה…אבל הצלחתי !

לפי היהדות, הבת שלי לא נחשבת לבן אדם- לידה שקטה

מאת : לימור לוי אוסמי

10 באוקטובר 20104 תגובות

מתוך הפלה, אובדן הריון, הריון

הופתעתי לגלות, שלפי היהדות, הבת שלי לא נחשבת לבן אדם.
כיוון ולא הגיעה לגיל שבועיים, התינוקת שלי, שהיה לה דופק, ידיים, רגליים, ראש וגוף והכל- לא נחשבת לאדם. ומאחר וכך, לא מגיעה לה קבורה רגילה, הלוויה, שבעה, שלושים, שנה, לא קורעים בגד.
מאחר והיא לא נחשבת בן אדם, גם לא קוראים לה “תינוקת”. השם החדש שלה הוא “נפל”.
במכתב הסיכום לא כתוב “נולדה תינוקת ללא רוח חיים” כי אם “נפלטה עוברית ממין נקבי ללא רוח חיים”.
לתת לה שם? לא לתת לה שם?..".

מחפשת תמיכה מהורים לילדים עם בעיה בוושט

מאת : אמא אורית

18 באוקטובר 201012 תגובות

מתוך העיקר הבריאות, לכל אמא

אני ילדתי לפני 8 חודשים . הילדה שלי נולדה עם בעיה וושט ( אטרזיה של הוושט ) והיא נולדה לפני הזמן.
אלו תינוקות שנולו ללא וושט והיא חוברה מחדש. לצערי הרב אצלנו הושט לא חוברה באופן תקין ולכן אלינו לחבר מחדש בסוף החודש. עברנו כמה ניתוחים ויש לנו עוד דרך ארוכה מאוד.

אני מחפשת משפחות שעברו או עוברות גם תהליך כזה או דומה.