חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

ואיפה אני בתוך האמהות ??

עד כמה אני מביאה את הצרכים והרצונות שלי כאדם לתוך המפגש עם הילדים?

אמהות רבות חשות שתפקידן כאמהות משתלט עליהן והן מאבדות את עצמן בתוך האמהות. הן מרגישות שהרצון של הילדים הופך להיות הרצון הקובע או זה שנמצא בראש סדר העדיפויות.

יש אמהות שמארגנות לילדים "עיסוקים" רבים בכל יום

הילדים מביעים את הרצונות והצרכים שלהם בקלות רבה ובחופשיות. חלקם לא רק מביעים, אלא עומדים על כך ותובעים שהרצונות שלהם יסופקו באופן מיידי. הם רוצים להיות בקשר סביב הדברים שמעניינים אותם, ומהנים עבורם, ומבקשים מאימותיהן לקחת חלק פעיל פיזית וגם רגשית.

העוצמה הזו של הילדים שיודעים בדיוק מה הם רוצים, תופסת את מירב המרחב המשותף עם האם. לעיתים קרובות, שטף הרצונות והצרכים סוחף אותה באופן שלא מאפשר לה לחשוב ולשקול לרגע מה היא הייתה רוצה.

כדי להימנע מתפקיד "מספקת הצרכים", יש אמהות שמארגנות לילדים "עיסוקים" רבים בכל יום, לאו דווקא כדי להעשיר את הילד או לענות על הצרכים שלו, אלא פשוט כדי שיניח להן. בנסיבות שנוצרו, קל להבין נטייה זו.

מתי אנחנו מגיעות לקצה הסבלנות ?

באופן מעניין, המכוונות הזו אל הילדים אמנם פוחתת עם הגיל, אך גם כאשר הילדים עסוקים בענייניהם ויכולים לספק צרכים רבים בעצמם, עדיין הקשב של האם מכוון החוצה, אליהם.

כפי שאימא אחת תיארה באוזניי: "אני פוגשת את הילדים אחרי העבודה והם לרוב מביאים חברים או מתעסקים במה שמעניין אותם ואני עושה לי קפה ואז מוצאת את עצמי פשוט בוהה בהם, או מחפשת מה לעשות בבית בינתיים. יש כל מני דברים שאני נהנית לעשות ואיכשהו אני לא מרגישה פנויה כשהילדים בסביבה".

האם מתארת את הזמן עם הילדים כאילו הוא לא שייך לה ולכן, צריכה למצוא תעסוקה ארעית שתאפשר לה להמשיך להיות זמינה למקרה שיזדקקו לה.

תגובה נוספת של אמהות לכך שהצרכים שלהן לא באים מספיק לידי ביטוי בקשר, היא "לדחוף בחזרה". כלומר, בשלב מסוים האמא נשברת מכך שהיא כל הזמן מכוונת רק לצרכים של הילדים, היא מגיעה לקצה גבול הסבלנות שלה. במצב הזה אין יותר יכולת לדיאלוג ושיקול דעת, אלא ניסיון לכפות כמה שיותר מהר את הרצון שלה על הילדים. לפעמים זה מצליח, אך לעיתים הניסיון גורר תגובת נגד ונוצר מעגל של כוח שבו שני הצדדים מנסים להשתלט על המרחב המשותף.

מדוע אנחנו לא יכולות "לזרום" עם מה שהילדים רוצים וליהנות מזה ?

רוב האמהות חשות אי נוחות כאשר הרצונות והצרכים של הילד משתלטים על המרחב המשותף.ממה נובעת תחושת חוסר הנוחות? מדוע אמהות לא יכולות פשוט "לזרום" עם מה שהילדים רוצים וליהנות מזה?

הסיבה לחוסר הנוחות נעוצה בעובדה שגם אותנו האמהות חינכו לפתח את האינדיבידואל שלנו. יש לנו אישיות מאוד ייחודית עם העדפות, דברים שמהם אנחנו נהנות, אוהבות  (Like) או סולדות, דברים שמעניינים אותנו, משעממים אותנו, משמחים, מענגים, מסקרנים, מעצבנים.

יש לנו תחומים שבהן אנחנו חשות מוכשרות ויצירתיות ותחומים שבהן אנחנו חשות יותר מוגבלות. בקיצור, יש מאחורי האם אדם, סובייקט שרוצה להיות נוכח עם כל המאפיינים שלו גם במפגש עם הילדים. המתנה הזו, היכולת לחוש עצמנו כסובייקט עם העדפות, אהבות, שנאות ומגבלות איננה נעלמת עם הלידה של הילד.

בחדר לידה לא הוציאו יחד עם הילד גם את האינדיבידואל של כל אמא. מה בדיוק ציפינו שיקרה לצרכים האינדיבידואליים שלנו? הם היו אמורים להתמתן? או אולי להשתלב באופן "טבעי" עם הצרכים של הילד? אצל רוב הנשים הצרכים האלו חיים ונושמים ודורשים תשומת לב, היענות וטיפוח לא פחות מאשר הצרכים של הילדים.

כאשר הרצונות והצרכים של הילד משתלטים ותופסים את מירב המרחב המשותף, הסובייקטיביות שלנו צועקת "גוועלד"! כך קורה לנו גם בקשרים עם מבוגרים – אנחנו חשות כעס ומירמור כאשר הרצונות והצרכים של האחר משתלטים עלינו.

אז למה זה קורה? מדוע הילד תופס את מירב המרחב המשותף שלנו?  איך אפשר לשנות את המצב ?כל התשובות, בשבוע הבא (אפשר להירשם לאתר במייל או בפייסבוק, כדי לא לפספס)

 

ליטל גרין – פסיכולוגית ועובדת סוציאלית קלינית, מטפלת במבוגרים, נוער וילדים ומדריכה הורים.  052-3921876, litalgreen@gmail.com

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

מה אפשר לעשות כשהצרכים של הילד מתנגשים עם הצרכים שלך? / ליטל גרין

להפסיק להספיק/ מאשה טרכטנברג

איך להקשיב לעצמך/ עטרת ליפשיץ

קריסה אימהית / לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר, מלווה נשים.

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

את אף פעם לא לבד. מקווה שהתכנים יעזרו לך:

צרי קשר

תרגישי בנוח לכתוב לי דברים שחשובים לך,

לשאול אותי שאלות או לתאם מפגש ראשון לתהליך הליווי.

בהודעה ל – 052-2835020

שתהיה לך הורות טובה ומשמעותית, לימור

× ליווי תהליכי צמיחה לאמהות רגישות