אמהוּת,  גוף ומשקל

מזל טוב ! באיזה שבוע את ?

בזמן האחרון אני מקבלת מספר הולך וגדל של איחולים לבביים של "מזל טוב! באיזה שבוע את" ?

למען הסר ספק, אתחיל בעובדות: אני בת 35, יש לי ילד אחד בן 5.5, השמנתי 10 ק"ג בשנה האחרונה ו- אני לא בהריון.

שיחה אופיינית של איחולים מתנהלת בדרך כלל ככה:

אמא: לימור!! מזל טוב !! (בקול מתרגש)

אני: מה ? בגלל הבטן ? אה, אני לא בהריון. (בהתחלה היו פעמים שגם הוספתי בהתנצלות: סתם השמנתי).

אמא: אוי, סליחה… פידחתי את עצמי, הא?

אני: לא נורא, אני ממש בסדר עם זה. באמת.

לאחר חילופי הדברים המהירים והמביכים, כל אחת עוברת לענייניה במהירות הבזק ומעמידה פנים שכל זה לא קרה. יש כאלו שממש לא נעים להן לדבר איתי אחר כך..

חשוב לי להדגיש שאני באמת ממש בסדר עם זה. הכוונה, אני ממש בסדר עם זה שהשמנתי. בשנה האחרונה עליתי כ 10 ק"ג, אני נמצאת במשקל שלא הכרתי עד היום (מלבד ההריון, כמובן) ואני מרגישה ממש בסדר. באמת. בחודשים האחרונים אני מתחילה, לראשונה בחיי, לקבל את הגוף שלי כמו שהוא, לאהוב אותו, להוקיר אותו, להקשיב לו, ובשבילי זו חוויה חדשה, מעצימה וטובה.

נכון, יש בי גם את המקום שמרגיש קצת לא בנוח מבחינת כובד ואסתטיקה, אבל אני בקשר עם המקום הזה וממש התיידדנו.

מאז שאני מכירה את עצמי, ממש מתקופת היסודי, לא אהבתי מספיק את הגוף שלי. הוא תמיד לא היה מספיק רזה לדעתי. תמיד הרגשתי שיש לי את השני ק"ג המיותרים האלה. תמיד הרגשתי שהמשקל או המראה שלי הוא לא מספיק טוב. כמובן שגם שנים של ריקוד והבנה שצריך להיות מאוד רזה כדי להצליח בתחום, תרמו את שלהם לחוויה.

עכשיו כשאני כותבת, אני נזכרת שכששקלתי 58 ק"ג לפני החתונה שלי, מעצב שמלות הכלה אמר לי: "עוד שני ק"ג ותיראי פיצוץ!".. כמובן שעליתי שניים במקום לרדת… אבל, העניין הוא שהוא שיקף בדיוק את התחושה שליוותה אותי כל התבגרותי- עוד שניים (או חמש) ק"ג- תיראי מעולה !

והנה, עכשיו, בשנת ההתפתחות של חיי, שנה שבה אני שמה בצד רבות מהפרדיגמות שליוו אותי שנים, כולל זו של איך צריך להיראות, איפשרתי לעצמי לעלות במשקל. בהתחלה, העלייה במשקל לא היתה מודעת כמובן, אך בהמשך, היה משהו שמודע לכך שזה מה שקורה ואיפשר את זה.

באחת הפעמים שהתמקדתי (על פי טכניקת ההתמקדות- focusing), עלתה תחושת הגוף לגבי המשקל ויכולתי לשים לב שמבחינתו של הגוף, מנקודת מבטו, המשקל שלי היה ממש בסדר. מבחינת הגוף, זה ממש לא הפריע כמה אני שוקלת. איזו הפתעה זו היתה עבורי לגלות את זה !!

ובאמת, כחלק מתהליך משמעותי של ללמוד לקבל את עצמי על מי שאני, התחיל באופן לא מודע תהליך של קבלה גם של הגוף. תהליך של הוקרה על הגוף ועל הבריאות שהוא מעניק לי, על היכולת לנוע, לאהוב, לגעת, לנשום, להתהלך, לחבק ולשאת אותי לאן שאני מבקשת. התחיל תהליך של הוקרה על המערכת המופלאה שיש לי ! המשקל נהפך לשולי.

זו החוויה הפנימית החדשה שלי. חוויה של הוקרה וקבלה של הגוף והתחלה של הקשבה חדשה לגוף. למידה חדשה של מה טוב לו ומה ממש לא נעים לו ומתן כבוד, תשומת לב והקשבה למה שעולה ממנו. זה מרגיש כמו משהו משמעותי הרבה יותר מהמשקל שמופיע על המאזניים.

ואז, דווקא מתוך המקום הפנימי המשמעותי הזה של הקבלה החדשה של הגוף, האהבה והגילוי המחודש הזה של משהו נפלא שקורה בי, יש גם את המפגש עם החוץ. חוץ שהוא כמובן גם פנים, חוץ שיש לו סטנדרטים ליופי וסטנדרטים מסוימים לאיך צריכה להיראות אישה בגילי. חוץ שמפרש עלייה במשקל, שמתבטאת גם בבטן, כהריון בהכרח.

אני עוצרת רגע את שטף הכתיבה כדי לבדוק איך מרגיש לי בגוף המפגש הזה עם ה'חוץ'. אני לוקחת נשימה, ושוהה רגע עם הגוף לראות מה עולה.

אני שמה לב לכיווץ ברגליים, בירכיים החיצוניות בעיקר. אני נמצאת עוד קצת עם תחושת הכיווץ הזו ועלה בי המילה 'התנצלות'. משהו שמרגיש שהוא צריך להתנצל כלפי חוץ על העלייה במשקל. המשהו הזה מרגיש מכווץ, מכונס, כמו ילד קטן שמתנצל על זה שעשה משהו שהוא יודע שהוא לא אמור לעשות.  אני שומעת את החלק הזה ואני אומרת לו שאני שמה לב אליו, שאני רואה שהוא ממש מכוןץ, מכונס ושואלת אותו איך הוא מרגיש עם זה ?

הוא אומר: "זה לא נעים". אני שומעת ומבינה. מבינה כמה זה לא נעים. אני שואלת את המקום הזה אם יש משהו שהוא רוצה ממני עכשיו והוא אומר: "אני צריך חיבוק, מגע, הבנה. לא קל לי".

אני נוגעת בירכיים באמפתיה ומבינה שבאמת הזנחתי את המקום הזה שלא קל לו עם המפגש עם החוץ. עד היום, בכל מפגש עם החוץ, בכל מפגש עם עוד "מזל טוב", השתלט הקול הזה שמרגיש ממש בסדר עם הגוף, שמאוד בטוח בעצמו, בגוף ובתהליך הפנימי, עד שלא שמתי לב שהחלק הזה שמרגיש ממש לא נעים במפגש הזה, נדחק הצידה לגמרי.

אני מבקשת סליחה מהחלק הזה. אני נוגעת שוב בירכיים ושמה לב שבעצם הכתיבה זה בעצם מה שעשיתי. נתתי קול לחלק שלא נתתי לו מקום עד עכשיו.

איזה גוף יקר יש לי.

** לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

מה הקשר בין חנות בגדים, שומנים ונשים אחרי לידה ? (ולא מה שאת חושבת) /לימור לוי אוסמי

7 חודשים אחרי לידה- תמונת מצב/ נטע רותם ימינצקיי

עשרה חודשים אחרי זה עדיין משקל עודף מההריון?/ הכי אמיתית

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

לימור לוי אוסמי

מלווה רגשית נשים אחרי לידה ובהורות, יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות'. נפגשת עם נשים בכרכור ובשיחות וידאו. אפשר ליצור איתי קשר בהודעה - 052-2835020 ואשמח לתאם שיחה.

8 Comments

  • Avatar

    שלומית ארד

    לימור איזה קטע,
    הרי ההערות האלה מגלמות בתוכן לא רק ביקורת על ההשמנה אלא ביקורת על ההתמהמהות ב להביא עוד ילד… שני נושאים כל כך טעונים בחברה שלנו. לפעמים מבנה גוף מסויים גם אצל נשים רזות יוצר אשלייה של הריון. ויש אנשים שאי הוודאות הזו נורא מטריד אותם/ן . אף פעם לא הבנתי את ההתנהגות הזו. אני, מה שלא מתנדבים לספר לי, לא אשאל גם אם אהיה מאוד סקרנית.
    מזדהה איתך מהכיוון ההפוך, איבדתי משקל כתוצאה ממחלה, מרגישה שחסרים לי רק עוד 2 ק"ג לפחות ומבינה שזה לא פשוט בכלל בשבילי, לעלות במשקל. צריכה להתמודד עם הערות וביקורות ו"נשמות טובות" שדואגות. וגם עם ההערות על למה לא עוד ילד? וגם ללמוד לקבל ולאהוב את הגוף כפי שהוא. ועל הרקע הזה כתבתי את "השמנה והרזה"

  • Avatar

    נעה גביש

    לימורי 🙂
    הרשומה שלך מתחברת לי (בעיקר הסוף שלה) למאמר ולדיון הקודם על הדיכאון בדף בפייס.
    את כבר הגעת להבנות ולשלום שלך עם עצמך וגופך.
    (הפעמים היחידות שאני נשקלת ונישקלתי בחיי, היו בהריונות, בלית ברירה ופעם בהרבה זמן כשאני מבקרת סופסוף את רופאת המשפחה שלי, אני תמיד מרגישה את עצמי ומסתכלת על עצמי כדי לדעת אם נוח לי עם הגוף שלי :))
    אבל החוץ. הנורמות החברתיות הן שונות מההשלמה והקבלה שלך את עצמך…ועם זה עיקר ההתמודדות שלך.
    יש הרבה דרכים להתמודד עם זה אבל הראשונה שבהן זה להיות מאוד שלמה עם עצמך וזה בדרך כלל מוקרן החוצה 🙂

    שבת שלווה

    • לימור לוי אוסמי

      לימור לוי אוסמי

      היי נעה,
      אני מרגישה שזה לא מדויק כל כך עבורי להגיד שהגעתי לשלום עם הגוף שלי והמראה שלו.
      יש לי עוד דרך לעשות, אבל כמו שכתבתי, אני מתיידדת עם המקום הזה וזה לא מטריד אותי ביום יום. זה מסוג הדברים שאני מרגישה שיש עוד עבודה לעשות, אבל גם מקבלת שזה מה שיש עכשיו (מבחינת מידת הקבלה, לא מבחינת המשקל) ושזה לא משהו שייפתר מהיום למחר. לרוב מתייחסת למקום הזה בסבלנות.
      יש התמודדות עם החוץ, אבל ההתמודדות המורכבת יותר היא באמת ההתמודדות של בפנים.

      • Avatar

        נעה גביש

        נכון…ההתמודדות מבפנים היא המורכבת יותר
        ולכן כשתהיי מיודדת איתך בצורה שלמה…החוץ כמעט ולא יפריע לך
        🙂

  • Avatar

    ליטל גרין

    מזדהה איתך מאוד. אני כל הזמן נראית בחודש שלישי-רביעי, עניין של מבנה. ומרגישה צורך להכניס את הבטן כאשר אני נמצאת בחברה כדי שלא ינעצו מבטים ואז אחוש את ההתלבטות המעיקה "היא בהריון או לא בהריון?" "לשאול או לא לשאול?".
    יש בי כעס על החטטנות הזו. מה אכפת להם אם אני בהריון או לא?! זה לחלוטין לא העניין של אף אחד. בפעמים ששאלו אותי והייתה מבוכה, ניסיתי להרגיע את מי ששאלה אותי. למען האמת לפעמים בה לי לומר "בצדק את מתנצלת, זה מאוד מביך גם אותי!!!" אז מצד אחד הכוונה של השאלה או האמירה היא לא זדונית ולכן לא הייתי רוצה להיות "רעה" בחזרה. מצד שני, הריון הוא עניין מאוד אישי וכך גם הגוף ויש לי רצון שאף אחד לא יתערב ויחדור לי לגוף גם אם באופן מילולי. דרך אגב, אני מרגישה לא בנוח גם כשאומרים לי "וואו, מאוד רזית!" שוב, למה זה צריך לעניין מישהו. עוד לא מצאתי תשובה הולמת שמצד אחד לא תהייה תוקפנית ומצד שני תשים את הגבול במקום שמתאים לי.

    • לימור לוי אוסמי

      לימור לוי אוסמי

      מאוד התחברתי למה שכתבת.
      פתאום זה מרגיש לי עד כמה זה מתחבר לתחושה גדולה ומורכבת יותר של 'עד כמה הגוף שלנו חשוף או חדיר, עד כמה אנחנו והגוף הוא כאובייקט שיש כלפיו אמירה'. פתאום זה גם מתחברת לי לחוק ל"עידוד" הנקה, ששוב יש משהו התערבותי בגוף שלנו, מישהו מחליט לתהערב במשהו פרטי שלי.
      תודה

  • Avatar

    אביבית זהבי בינשטוק

    פוסט מרגש ויפה והכי חשוב לאהוב את עצמך ואת גופך וכך גם אחרים יאהבו אותך וגם בן זוגך מרגיש כאשר את אוהבת את גופך, יפה כתבת וכל נכון לומר תודה לגוף, ממש חכם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ