חיפוש
סגור את תיבת החיפוש

קשה לי


מבוא:
הטקסט הבא ממש "נשפך" ממני לפני שבוע, אחרי כמה ימים קשים שבאו אחרי תקופה די מאתגרת של אחרי לידה... כתבתי אותו לבעלי, כדי להסביר בדיוק מה עובר עלי, ואני חייבת להודות שאחרי שנפתחתי ושיתפתי, המצב השתפר, והגיעו ימים טובים יותר… ומנקודת מבט של שבוע אחרי אני מבינה כמה הטקסט קיצוני ומדאיג, אבל כנראה שככה באמת הרגשתי…

בימים האחרונים אני מרגישה שאני לא מסוגלת יותר. אני על אוטומט. אני כבר לא בנאדם. איבדתי את עצמי. אני כבר לא הבנאדם שהייתי, כבר אין לי את החיים שהיו לי, כבר אין לי כלום חוץ מאת התינוקת שלי, והדבר היחיד שאני יודעת על עצמי עכשיו זה שאני צריכה לטפל בה ולתת לה תמיד, בכל רגע נתון, כל מה שהיא רוצה וצריכה.

וזה קשה לי כל כך… מה איתי? איפה אני בכל הסיפור הזה? מרגישה שנעלמתי ואני בכלל לא קיימת. כאילו אין לי זהות משל עצמי, ואני כאן רק בשבילה…

יש בי כעס גדול, ואני לא יודעת על מי, ואני לא מוציאה אותו, והוא מצטבר בתוכי, ולפעמים מתפרץ קצת על אנשים סביבי, על בעלי, על אחותי, על אמא שלי, אמא שלו… ואז אני מרגישה גועלית. אבל זה רק קצת, יש בי עוד המון כעס שפשוט נשאר שם בפנים ולא יוצא. הוא רק הולך וגדל, ומרקיב, ומלכלכך אותי מבפנים.

לא יכולה לעשות מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה, לא יכולה לאכול כשמתחשק לי, כי היא רוצה אותי, לא יכולה לישון כשמתחשק לי, ובטח לא ליותר משעתיים, לא זוכרת כבר מה זה לא להיות עייפה ורעבה…

לא יכולה ללבוש מה שאני רוצה, כי הגוף שלי כבר לא נראה כמו שהייתי רוצה, כי אני צריכה כל הזמן לקחת בחשבון שאצטרך להניק וללבוש בהתאם, כי חם לי ומזיעה כל הזמן… מרגישה תמיד מלוכלכת ומסריחה…

לא יכולה ללכת לשום מקום בלעדיה… וללכת איתה זה כל כך הרבה יותר מסובך, וכבד…

כואב לי הגב, מהסל-קל, מהמנשא, מהעגלה, מלהחזיק אותה כשהיא בוכה וכלום לא מרגיע… השרירים שלי בבטן וברצפת האגן כבר מזמן איבדו את יכולתם לתפקד, והכול כואב ומציק ולא פועל כמו שצריך…

מרגישה שאני עושה לעצמי נזקים לגוף שלעולם לא אוכל לתקן, וכואב לי, כי אני כבר לא חשובה יותר. הגוף שלי כבר לא חשוב יותר. רק לתת לה את מה שהיא רוצה וצריכה.

לפעמים מוצאת את עצמי קופצת על הכדור והדמעות זולגות כשהיא על הידיים שלי בוכה ולא נרגעת – מה את עוד רוצה ממני??? מה עוד אני יכולה לתת לך??? נתתי לך כל מה שיש לי, את כל נשמתי וגופי ורוחי, את כל סבלנותי, מה עוד את יכולה לרצות ממני???

ומרגישה אשמה כשהיא במצב רוח חייכני, רוצה לדבר איתי ולשחק, ואני מתעלמת, דוחפת צעצוע, ורוצה רק לישון…

לא יודעת מה יהיה. לא יודעת אם זה הולך להשתנות, ואיך ולמה. האם ככה הולכים להיראות החיים שלי? האין חיים שלי? ההתמסרות הטוטאלית הזאת שאני כל כך מאמינה בה קשה לאין שיעור… אני כבר מבוטלת. כבר נעלמתי מהעולם הזה, והצל של מי שהייתי פעם נשאר כאן כדי לטפל בעניינים.

היא כבר בת חודש וחצי. כבר חודש וחצי שאין לי חיים. אין לי חיים מלבדה. אין לי חיים בלעדיה. הבית נראה כמו גן שעשועים, כשאני כבר מתפנה ומנקה אני רק "מסתירה היטב את הלכלוך". המקרר מתרוקן ואין לי כוח לעשות קניות, קשה לי רק לחשוב על לעשות קניות כי הכול כל כך מסובך איתה…

אפילו עכשיו, כשאני כותבת, היא במנשא, ישנה, אבל לא נותנת לי לשבת בשקט. היא מרגישה שאני יושבת ולא בתנועה ומתחילה לקטר. ואני קמה, מסתובבת בבית הקטן הזה, שאין לי בו מקום לנשום, הלוך ושוב, ועוד קצת על הכדור, וחוזרת לכתוב עוד שתי שורות…

כבר מאוחר לבקש עזרה? אולי אני סתם מפונקת שמסרבת לתפוס ולקבל את גודל השינוי?

** שירה דרוקר, 29, נשואה לרועי ואמא חדשה להילה. לבלוג שלי.

אמהות נוספות כותבות על הקושי אחרי הלידה:

רק אל תגידי שקשה / אמא טרייה

אני בבית עם התינוק, הידיים שלי רועדות /  נורית טל טנא

בכי אחרי לידה / שלומית ארד

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

את אף פעם לא לבד. מקווה שהתכנים יעזרו לך:

צרי קשר

תרגישי בנוח לכתוב לי דברים שחשובים לך,

לשאול אותי שאלות או לתאם מפגש ראשון לתהליך הליווי.

בהודעה ל – 052-2835020

שתהיה לך הורות טובה ומשמעותית, לימור

× ליווי תהליכי צמיחה לאמהות רגישות