קשה לי

מאת :

19 ביולי 2011 | 13 תגובות

בימים האחרונים אני מרגישה שאני לא מסוגלת יותר. אני על אוטומט. אני כבר לא בנאדם. איבדתי את עצמי

מתוך אחרי לידה, קושי אחרי לידה


מבוא:
הטקסט הבא ממש "נשפך" ממני לפני שבוע, אחרי כמה ימים קשים שבאו אחרי תקופה די מאתגרת של אחרי לידה... כתבתי אותו לבעלי, כדי להסביר בדיוק מה עובר עלי, ואני חייבת להודות שאחרי שנפתחתי ושיתפתי, המצב השתפר, והגיעו ימים טובים יותר… ומנקודת מבט של שבוע אחרי אני מבינה כמה הטקסט קיצוני ומדאיג, אבל כנראה שככה באמת הרגשתי…

בימים האחרונים אני מרגישה שאני לא מסוגלת יותר. אני על אוטומט. אני כבר לא בנאדם. איבדתי את עצמי. אני כבר לא הבנאדם שהייתי, כבר אין לי את החיים שהיו לי, כבר אין לי כלום חוץ מאת התינוקת שלי, והדבר היחיד שאני יודעת על עצמי עכשיו זה שאני צריכה לטפל בה ולתת לה תמיד, בכל רגע נתון, כל מה שהיא רוצה וצריכה.

וזה קשה לי כל כך… מה איתי? איפה אני בכל הסיפור הזה? מרגישה שנעלמתי ואני בכלל לא קיימת. כאילו אין לי זהות משל עצמי, ואני כאן רק בשבילה…

יש בי כעס גדול, ואני לא יודעת על מי, ואני לא מוציאה אותו, והוא מצטבר בתוכי, ולפעמים מתפרץ קצת על אנשים סביבי, על בעלי, על אחותי, על אמא שלי, אמא שלו… ואז אני מרגישה גועלית. אבל זה רק קצת, יש בי עוד המון כעס שפשוט נשאר שם בפנים ולא יוצא. הוא רק הולך וגדל, ומרקיב, ומלכלכך אותי מבפנים.

לא יכולה לעשות מה שאני רוצה, מתי שאני רוצה, לא יכולה לאכול כשמתחשק לי, כי היא רוצה אותי, לא יכולה לישון כשמתחשק לי, ובטח לא ליותר משעתיים, לא זוכרת כבר מה זה לא להיות עייפה ורעבה…

לא יכולה ללבוש מה שאני רוצה, כי הגוף שלי כבר לא נראה כמו שהייתי רוצה, כי אני צריכה כל הזמן לקחת בחשבון שאצטרך להניק וללבוש בהתאם, כי חם לי ומזיעה כל הזמן… מרגישה תמיד מלוכלכת ומסריחה…

לא יכולה ללכת לשום מקום בלעדיה… וללכת איתה זה כל כך הרבה יותר מסובך, וכבד…

כואב לי הגב, מהסל-קל, מהמנשא, מהעגלה, מלהחזיק אותה כשהיא בוכה וכלום לא מרגיע… השרירים שלי בבטן וברצפת האגן כבר מזמן איבדו את יכולתם לתפקד, והכול כואב ומציק ולא פועל כמו שצריך…

מרגישה שאני עושה לעצמי נזקים לגוף שלעולם לא אוכל לתקן, וכואב לי, כי אני כבר לא חשובה יותר. הגוף שלי כבר לא חשוב יותר. רק לתת לה את מה שהיא רוצה וצריכה.

לפעמים מוצאת את עצמי קופצת על הכדור והדמעות זולגות כשהיא על הידיים שלי בוכה ולא נרגעת – מה את עוד רוצה ממני??? מה עוד אני יכולה לתת לך??? נתתי לך כל מה שיש לי, את כל נשמתי וגופי ורוחי, את כל סבלנותי, מה עוד את יכולה לרצות ממני???

ומרגישה אשמה כשהיא במצב רוח חייכני, רוצה לדבר איתי ולשחק, ואני מתעלמת, דוחפת צעצוע, ורוצה רק לישון…

לא יודעת מה יהיה. לא יודעת אם זה הולך להשתנות, ואיך ולמה. האם ככה הולכים להיראות החיים שלי? האין חיים שלי? ההתמסרות הטוטאלית הזאת שאני כל כך מאמינה בה קשה לאין שיעור… אני כבר מבוטלת. כבר נעלמתי מהעולם הזה, והצל של מי שהייתי פעם נשאר כאן כדי לטפל בעניינים.

היא כבר בת חודש וחצי. כבר חודש וחצי שאין לי חיים. אין לי חיים מלבדה. אין לי חיים בלעדיה. הבית נראה כמו גן שעשועים, כשאני כבר מתפנה ומנקה אני רק "מסתירה היטב את הלכלוך". המקרר מתרוקן ואין לי כוח לעשות קניות, קשה לי רק לחשוב על לעשות קניות כי הכול כל כך מסובך איתה…

אפילו עכשיו, כשאני כותבת, היא במנשא, ישנה, אבל לא נותנת לי לשבת בשקט. היא מרגישה שאני יושבת ולא בתנועה ומתחילה לקטר. ואני קמה, מסתובבת בבית הקטן הזה, שאין לי בו מקום לנשום, הלוך ושוב, ועוד קצת על הכדור, וחוזרת לכתוב עוד שתי שורות…

כבר מאוחר לבקש עזרה? אולי אני סתם מפונקת שמסרבת לתפוס ולקבל את גודל השינוי?

** שירה דרוקר, 29, נשואה לרועי ואמא חדשה להילה. לבלוג שלי.

אמהות נוספות כותבות על הקושי אחרי הלידה:

רק אל תגידי שקשה / אמא טרייה

אני בבית עם התינוק, הידיים שלי רועדות /  נורית טל טנא

בכי אחרי לידה / שלומית ארד

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

13 תגובות ל- “קשה לי”

  1. ענת הגיב:

    טוב בדיוק אבל בדיוק ככה הרגשתי גם.
    אין יום ואין לילה הכל מעורבב לבלילה אחת יחד עם זה שאין הפרדה בצרכים, ותחושת אי המוצא היא גדולה
    אחרי הלידה במהלך החודש הראשון היו לי גם רגעי חרטה.. כאילו.. "מה הייתי צריכה את זה?"
    וכן לשאלתך, זה עובר ובגדול,
    אט אט מתחילים החיים להסתדר ולך יהיה בקרוב את כל מה שאת צריכה.
    אמרה לי פעם מישהי חכמה-
    אמא מאושר – תינוק מאושר.
    אמא לא מאושרת – תינוק אומלל
    אני מסכימה, וחושבת שהתינוקת שלך צריכה שיהיה לך טוב, אז פנקי את עצמך,
    תני אותה לבן זוגך לשעה ועשי אמבטיית קצף מפנקת, כי מגיע לך.
    או עשי לך פעילות אחרת שעושה לך טוב.
    לאט לאט תראי שהחיים שלה והחיים שלך מסתנכרנים בצורה מופלאה,
    כל אחת מקבלת מענה לצרכיה, ואת עוד תהני מהיותך אמא.
    היום, אחרי חצי שנה, אחרי דיכאון קל של אחרי לידה והמון תהיות על החיים,
    אני יכולה להעיד על עצמי שזה הדבר הכי מדהים שקרה לי.
    יופי שכתבת. תודה על השיתוף.

  2. מאיה הגיב:

    שירה יקירתי הטקסט שלך כלכך חי בועט נכון ומדויק בדיוק כך הרגשתי בחודשים הראשונים אחרי לידת בתי הראשונה, שאני בכלא שנגזר עלי ואין מנוס ,מה שיפה זה שאת כותבת על כך, תכתבי הרבה בבקשה, תכתבי את האותנטיות שלך, את הקושי, את הדברים שקשה לדבר עליהם מתוך זה בא איזה אור גדול בתוך החושך הזה,אני גם מצאתי את הישועה דרך הכתיבה והיצירה והשירה, אני בטוחה שאת הולכת להתעצם ולהתפתח בתוך המסע הזה, תודה שאת מאפשרת לעצמך להחשף מול עצמך ומאפשרת לי ולעוד בנות להיות שותפה לאותנטיות שלך לאמת הזאת שרובנו עוברות תדעי לך שאת עושה איתןואיתי חסד ענק אפילו אין לך מושג עד כמה, אני תמיד חושבת שכמה שנדבר יותר על הקושי נשחרר אותו החוצה ,גם אם זה נראה מפלצתי ומאיים, נהיה אימהות טובות ומודעות יותר, אני מנשקת אותך ומחבקת אותך ומחזקת אותך, תני לעצמך , פרגני לעצמך את כל הבכי והקיטור והדיכאון הטבעיים הנדרשים, תדעי לך שמהמכתבים האחרונים שלך את מלכה בעיני, את אישה מדהימה וחזקה ועצמתית ואמא נהדרת, אני אמא לשני ילדים בת 5 ובן 7 חודשים רק עכשיו אני מבינה שעם בתי הראשונה לא כל כך נהניתי בהתחלה , הייתי, שרדתי, למדתי עשיתי את הכל כדי להיות אמא טובה, אבל הייתי במין תקופה מטושטשת של הנקה וחוסר שינה ומעין בועה, שזאת בועה טבעית (אפילו הפסיכולוג ויניקוט מכנה את התקופה הזאת של החודשים הראשונים normal illness
    ככה הרגשתי אז חוץ מהנורמל, הרגשתי שאני הולכת להשתגע, לעשות מעשים לא אחראיים ששייכים לכתבות מזעזעות בעיתון אבל נתתי לעצמי לגיטימציה להרגיש ככה,עכשיו אני רגועה הרבה יותר ונהנית הרבה יותר,יש הרבה סיבות לכך, ילד שני, הוא רגוע יותר, אני רגועה יותר, אני לא מניקה כרגע, אני חושבת הרבה יותר על עצמי, אבל את מבינה זה תהליך התפתחותי, אני גדלתי כמו תינוק לשלב הזה. היום אני הרבה יותר נהנית מהאימהות ועדיין יש ימים שהייתי רוצה פשוט לברוח לחיי הקודמים.
    אז שוב נשיקות חמות
    מאיה

  3. ג'וליאנה הגיב:

    גם אני זוכרת שהרגשתי ככה. בדיעבד נראה לי שחוסר השינה זה הקטע הכי קשה בכל הסיפור כי כשעייפים החיים בלתי נסבלים.
    אבל זה משתנה הילד גדל וגם אפשרויות התקשורת איתו מתרחבות ואז יותר קל. אני לא אגיד לך שהאימהות לא קשה כשהם גדלים אבל זה אחרת.
    אני מרגישה שלמדתי המון מהשנה הראשונה ובעיקר להיעזר כמה שאפשר.

    אני מרגישה שיש יותר לגיטימציה לדבר על הקושי באימהות, מה שלפני עשור או שניים היה טאבו ואני מאד שמחה שהפכתי לאם בעידן הזה.

    תודה על התרומה שלך לזה.

    ואל תיבהלי מעצמך.

  4. שירה, כל פעם כשאת כותבת אני מבינה עד כמה התחושות שלי בעצם משותפות לכל האימהות הטריות. שום דבר שכתבת לא הפתיע אותי, כל הרגשות והתחושות מוכרים לי היטב.
    מנסיון עם הבת הגדולה אני יכולה לומר לך שזה הולך ומשתפר, היא תתחיל לזחול וללכת ותהיה פחות עליך, וגם תתחיל להיות רגועה ועצמאית יותר, ולאט לאט יתחילו לחזור אליך החיים שהכרת.
    לגבי הכתיבה במחשב יש לי טיפ קטן – במקום לשבת על כסא כשאת במחשב – שבי על הכדור. שתי ציפורים במכה- גם ילדה ישנה וגם אמא במחשב!

  5. שירה יקרה,
    את ממש לא סתם מפונקת שמסרבת לתפוס את גודל השינוי. זה באמת דבר שקשה לתפוס אותו והוא מחלחל עוד ועוד עם הזמן. וגם, אף פעם לא מאוחר לבקש עזרה!!!
    אני לא מכירה הרבה אמהות שהתחושות האלה לא עולות בהן בשלב זה או אחר של האמהות. ההבדל היחידי הוא שאת מבטאת אותן בקול רם ונותנת להם מקום.
    וגם, אולי זה באמת הזמן לקבל עזרה, שעה קבועה ביום שאת הולכת להיות לבד\לעשות אמבטיה\לפגוש חברה, אולי ללכת לטיפול בשיחה או במגע שיתן לך את המרחב הפרטי והנפרד שלך ואת הזמן לעכל את כל מה שמשתנה בך בקצב מסחרר. מגיע לך! כאמא לילדים בני 3 ו-6 אני יכולה רק לאמר שהאינטנסיביות של הטיפול הפיזי ירדה אבל החיים עדיין אינטנסיביים ובתוכם בכל יום אני מתרחבת עוד ועוד. לפעמים מותשת, לפעמים סופרוומן, לפעמים לא אוהבת ומתבלבלת, לפעמים שור זועם ולפעמים אמא תרזה. תמיד בסוף(לפעמים כבר בהתחלה..) נזכרת וחוזרת לליבי ולאהבה שלי. מותר להרגיש ככה. זה לא עושה אותך אמא לא טובה. רק אנושית. כזאת שלפעמים קשה לה. ממש כמו להילה שלך. העניין בעיניי זה לא להעלים את הקושי. זה פשוט לא אפשרי. קושי בא וקושי הולך. העניין הוא להישאר ביחד בתוכו. קודם כל ביחד איתך. לראות אותך ולאמר לעצמך- "אוי מתוקה, קשה לך. את עייפה." ולחבק אותך באהבה ובלי לשפוט אותך. ככה אפשר להיפרד מהאשמה ולמלא את המקום ברכות ואהבה.
    ועוד דבר אחרון לגבי הכעס- אני חובבת כעס ידועה. אני מרגישה שהכעס הוא מפתח ממש גדול. כשסותמים אותו ולא נותנים לו מקום, הוא מאכל מבפנים וסוגר איתו את האפשרות להיות בקירבה, ביחד. לי מאוד עוזר לכתוב את הכעס שלי. כשאני כותבת אז אני מרשה לעצמי לכתוב אותו עד הסוף, עם כל הקטנוניות והקללות ומבלי התנצלויות והסברים ומבלי להבין את הצד השני. כמו מי ריקון חד צדדי. לפעמים אני גם מבקשת ממישהו שאני סומכת עליו ממש בנושא לשמוע את מה שכתבתי כדי לתת לזה מקום בעולם, לתת לחלק הזה שבי מקום. מהנסיון שלי, ככל שאני יותר מבטאת את הכעס כמו שהוא, מבלי לעדן אותו, ככה זה יותר אפקטיבי ומאפשר לו לצאת ולפתוח את הפתח לאהבה שלי.חיבוק גדול לך, רות

  6. שירה, את מרגשת כל פעם מחדש!!!
    לא יודעת אם זה מנחם, אבל כל האימהות מרגישות כך בשלב כזה או אחר, וכשנוספים עוד ילדים, על אחת כמה וכמה. אבל.. היתרון שלך הוא בכך שאת יכולה להעלות את הדברים על הכתב, "לדבר" אותם, וכמו שכתבת, אחרי הכתיבה "המצב השתפר, והגיעו ימים טובים יותר". תשתמשי בזה תמיד, ביכולת שלך לשתף, ולדבר, ולרוקן מתוכן את הקשיים.
    מעבר לכך, הייתי ממליצה לך אולי כן לקחת לך שעה-שעתיים חופש בשבוע, יודעת שזה קשה, ובכל זאת, ללכת עם חברה לבית קפה, מעגל אימהות, אפילו לנסות לישון שעתיים-שלוש רצוף. אם זה מתאים לך, את יכולה לשאוב חלב, או לתת תחליף ולדאוג שבעלך יאכיל פעם אחת, או אמא, חמה, חברה טובה, ולעשות מה שאת בוחרת. (אני למשל מנצלת את החוג שחייה של הגדולה, כדי לשבת שעה ופשוט להסתכל עליה, בעלי או חמתי שומרים על השניים האחרים).
    ועוד אנסה לנחם אותך, שעוד מעט זה עובר, ההנקה מסתדרת, וקצת מגדילה מרווחים, ותוכלי קצת יותר לישון.
    ואם מעבר לכתיבה, או השיחה עם בעלך או חברות. את מרגישה שאת זקוקה לתמיכה מקצועית, את מוזמנת להתקשר אליי – 054-2429622.

    מחבקת אותך מרחוק, ושולחת אנרגיה מחזקת

    מלאכי דולה
    דולה – תומכת לידה
    מדריכת הכנה ללידה
    דולה לאחר לידה
    מטפלת בשמנים ופרחי באך
    משווקת אלופירסט
    נייד 054-2429622
    http://WWW.MALACHY.DULOT.ORG.IL
    mailto:maldoula2@gmail.com

  7. איזה תגובות מרגשות 🙂

    • שירה דרוקר הגיב:

      נכון?
      תודה תודה תודה על התגובות…
      זה מרגיע, נותן לי אישור שהכל בסדר, ומחמם את הלב…
      מאוד מנחם לדעת שזאת לא רק אני,
      שכולן מרגישות את הדברים שעליהם אני כותבת…
      קצת חששתי מהפרסום של הפוסט הזה, פחדתי להיתפס כ"חריגה",
      אבל התגובות שלכן כתמיד מחזקות.
      תודה!

  8. סיון בן-אור הגיב:

    גם אני הרגשתי ככה.
    היא בת 4 חודשים, היום אני מרגישה ככה פחות ופחות,
    ויש ימים שבהם יותר. במיוחד כשהיא בוכה.
    התחברתי במיוחד לתיאור שלך קופצת איתה על הפיזיו ושתיכן מתוסכלות: "מה את עוד רוצה ממני? הכל נתתי לך…" מתאר בדיוק את מה שאני מרגישה.
    ואז אני מזכירה לעצמי: לא טוב לה כרגע, וזה לא בגללי, באשמתי, ולא בטוח שאני יכולה לעשות משהו כדי להעביר את המשבר. אני יכולה אולי רק לחבק, לנחם, ולזכור בשבילי ובשבילה, שגם הרגעים הקשים עוברים חולפים להם, ויום שעובר לא חוזר…

    שולחת לך חיבוק גדול

  9. אוסי הגיב:

    שירה יקרה,
    הכתיבה האוטנטית שלך פשוט מדהימה. הלוואי והיתה לי את הפינה המדהימה הזו שיש לנו כאן כשאני ילדתי.
    הרגשות שלך מאוד מאוד לגיטימיים ובמידה מסויימת מקנאה בך שיש לך את המקום המכיל הזה כאן לכתוב ולהתבטא ולקבל תגובות ולהבין שאת ממש ממש לא חריגה!!!!!!!
    אם יש בן זוג תומך, הייתי מציעה לך לבקש ממנו להיות בתקופה זו אחראי על הקניות בסופר, אולי למצוא עוזרת לכמה חודשים שתעזור בנקיון. נסי להוריד ממך את סופרוומן לזמן מה.
    ממליצה מאוד על דולה אחרי לידה. נסי פגישה אחת ותראי איך זה. לי עזר מאוד.
    עם זאת אחרי חודש וחצי הייתי שוקלת לעשות אבחון באם הרגשות ממשיכים להציף אותך.

    עם זאת איכשהו אחרי חודשיים, משהו מסתדר, את תכירי טוב יותר אותה והיא תמצא לעצמה סדר יום (חשוב מאוד לדעתי) שיעשה לך קל יותר.

    המון הצלחה ואם בא לך לדבר את מוזמנת ליצור קשר.

  10. שירה דרוקר הגיב:

    לכל הדאגניות,
    הטקסט נכתב לפני יותר מחודש (הילה כבר בת חודשיים וחצי). מיד לאחר שכתבתי אותו, נמלאתי "אומץ" לחשוף את הקושי בפני בעלי, אחותי, אמי, והעזרה הגיעה במהרה.
    הרגשות שלי השתנו מאז. עבדתי עם עצמי על להשלים עם המצב ולאהוב אותו, וקצת קשה שלא, כשמבלים את כל היום עם תינוקת מדהימה וחייכנית…
    אז אל דאגה. נכון, יש רגעים קשים, אבל אני מתמודדת בכיף, לא נותנת לעצמי לצלול לתהום העצב והייאוש, ומשתדלת ליהנות מהתקופה המיוחדת הזאת שבה אני והילה יחד כל היום… מגלות אחת את השניה ואת עצמנו.
    תודה רבה על האכפתיות!

  11. שרה כהן הגיב:

    למרבה הצער נראה כי פשוט אין לכן את זה… אימהות במלוא המובן, שכוללת בתוכה הן את האושר וכן את הקושי.
    בהצלחה עם מה שיש

  12. שירי הגיב:

    מבינה ומזדהה, רק מה שלא ברור לי למה עשית ילד שני? ידעת את זה מהראשון לא?

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

אני רוצה לידה נרתיקית אחרי הניתוח קיסרי שעברתי" – חלק 1

מאת :

3 בנובמבר 20104 תגובות

מתוך ניתוח קיסרי, סיפורי לידה

הלידה של אורי הייתה חוויה מאוד קשה,לידה שהחלה מירידת מים ,צירים מועטים, אפידורל,פיטוצין,אין ספור אנשים שנכנסו ויצאו מחדר הלידה,חוסר תקשורת בינינו לבין הצוות הרפואי ולבסוף ההכרזה על מצוקת עובר וניתוח קיסרי חירום.

במהלך הניתוח הקיסרי מאוד פחדתי. ילדה לבד, בת 24, עוברת ניתוח קיסרי חירום ,הרדמה חלקית, זרועות קשורות לצדדים, מסך כחול ואני בוכה…הזיכרון החזק שלי משם הם הרופאים שמדסקסים ביניהם לאן לצאת לחופשה…אני עם בטן פתוחה, בוכה,

"אני פשוט מרגישה מטומטמת.. לא מצליחה לארגן את השינה ולא מסתדרת עם ההנקה" – שאלה של אמא

מאת :

14 באוקטובר 20104 תגובות

מתוך אחרי לידה, מקצועניות מדברות

"אני פשוט מרגישה מטומטמת. התינוקת שלי בת חודשיים ואני לא מצליחה לארגן טקס שינה או סדר יום מינימאלי עבורה. ניסיתי כבר את כל הטכניקות ורשמתי כמה ימים בקפידה את סדר היום שלה ושום דבר לא עוזר. הקטנה לא מבחינה בין יום ולילה. בנוסף להכול, אני כבר ממש מותשת מההנקות. גם בזה, אין שום דפוס קבוע. יש […]

הזמנה לכנס זכויות האדם בלידה Human Rights in Childbirth

מאת :

14 באפריל 20130 תגובות

מתוך קוראות לשינוי

מה הן זכויות האדם של האישה היולדת?

מהם גבולות אחריותה?

מי קובע את התנאים בהם היילוד יבוא לעולם?