שמונה לידות. הרגשתי שאני חייבת לשמוח.

מאת :

30 ביולי 2011 | 8 תגובות

דבורה ווגנר הרגישה שעליה לשמוח מהלידות, הרי מה עוד יכולה אישה לרצות מחייה? היא התחתנה עם אביר חלומותיה, מייד נכנסה להיריון וילדה. כל השאר לא היה חשוב

מתוך הריון

לידה ראשונה: גיל 24

אחרי שהתחתנו, הגעתי לבית החולים עם צירים כל שלוש דקות. ידעתי שאני צריכה לשמוח. ידעתי שהגוף שלי בריא ומגיב נכון. לא יכולתי לנשום. הרגשתי שדוחפים לי את הראש מתחת למים, הרגשתי שאני מנסה לעלות ולנשום אוויר, אבל משהו מחזיק לי את הראש במים ולא נותן לי. בחדר לידה קבלו את פניי במין אדישות של שגרה. הכאב שלי היה חד, אבל המסר שקבלתי והבנתי היה: מה את מתלוננת? הרי באת ללדת, זה כאב טוב.

שיתפתי פעולה, עשיתי כל מה שביקשו.

רק כשהאחות המיילדת דרשה ממני להניח את הרגליים באַרכּוֹפים, התנגדתי בתוקף, הרגשתי שככה אני לא מסוגלת לדחוף. היא 'ויתרה' לי בתנאי שאשתף פעולה, אחרת תכריח אותי לשים את הרגליים למעלה…  

ההחלטות לא היו שלי. אני רק עשיתי את מה שאמרו לי לעשות.

שירה צבי'ה תח' נולדה.

לידה שנייה: גיל 26

הגעתי לבית החולים בסוף שבוע 42.

בשבוע שלפני כן, כמו גם בזה שלפניו, הגעתי ב"אזעקות שווא". כשהמיילדת בדקה אותי והחליטה שאני כן בלידה, הייתי מאושרת. שוב מוניטור. שוב תנועה מוגבלת. הציעו אפידורל, אמרתי שאני לא רוצה. האחות אמרה: "טוב מאוד, את לא מפונקת".

אחר כך התחרטתי.

היו קרעים בחיץ והיה צורך בתפרים.  כאב צורב, תחושה של מישהי שקבלה מכות או נדרסה.  הרגשתי חסרת אונים, מרוקנת ותשושה. הדמעות פרצו למרות שכל הזמן הזכרתי לעצמי עד כמה אני ברת מזל. לא יכולתי להניק. הרגשתי אשמה.

לידה שלישית: גיל 27

להיריון הזה נכנסתי עם דיאפראגמה. תחושה של כלי שמבצע את המוטל עליו, ללא יכולת להחליט או להביע דעה.

לחדר לידה הגעתי עם צירים סדירים. הייתי עם בגדי ערב, מאופרת.

לא כאב מאוד, חייכתי והמיילדת שאלה אותי מה אני רוצה. חשבתי שהיא מתלוצצת. אמרתי לה שבאתי ללדת. עכשיו היא חשבה שאני מתלוצצת. בקשתי ממנה לבדוק אותי. בפליאה היא הודיעה לי שאני אכן בלידה.

כעבור שעתיים נולדה בתי השלישית הילה חנה תח'. בלי תפרים. הכל עבר חלק.

 לידה רביעית: גיל 28

ההיריון היה נסי ומפתיע – נכרתה לי חצוצרה בגלל היריון אקטופי, ונאמר לי שסיכויי להרות שוב הם קלושים כיוון שהחצוצרה השנייה מסובבת והוצא מעליה גידול שפיר. 

בשבוע ה-31 הרופא קבע שהתינוק במצוקה. שאלתי מה זה אומר. הוא ענה שכל תזוזה שלי מזיקה לעובר. החזקתי מעמד עוד שבוע. הרופא אמר שצריך לנתח. שאלתי אם זה הכרחי. הוא אמר שלא, אפשר לנסות זירוז, ואם זה לא יעבוד – ננתח.

החלטתי שאני רוצה זירוז. צמוד למוניטור לניטור צירים ועוד אחד פנימי למעקב אחרי הדופק של העובר. לא זזתי. שכבתי בכאבים שגרמו לי לבכות, ליילל, להתפלל. רציתי לקום וללכת הביתה.

בסוף – אחרי שלושים שעות, נועם ראובן נ"י החליק החוצה. המאמץ של הלידה היה אפסי. כל הכאב נעלם. התפוגג. כבר הייתי אמא מנוסה. כבר ידעתי שהכאב והתשישות והדכדוך עוברים בכמה שבועות הבאים…

לידה חמישית: גיל 30

אחרי עוד היריון אקטופי שנגמר בגרידה ללא ניתוח, שוב הייתי בהיריון. כבר לא הופתעתי. הבנתי שהגוף שלי מתפקד לפי חוקים משלו.

הרגשתי מצד אחד בריאה מאוד. מצד שני נבגדת.

בשלב זה כבר ידעתי איך זה ללדת. הכאב כבר לא היווה אִיום. לא הרגשתי צורך לנצח. הבנתי שכשמגיע הזמן, הגוף יולד

יום שישי אחר הצהריים. גמרתי לבשל, לנקות את הבית ואפילו לערוך שולחן לכבוד שבת. הכנתי את נרות השבת. צירים תכופים, כואבים מספיק כדי ללכת לבית החולים בלי להרגיש מטומטמת ולזעוק לשווא.

לא יכולנו להשאיר את הילדים לבד בבית. נסענו עם כולם לחדר הלידה. בעלי הוריד אותי ונסע (עם כולם) לחפש חניה.

כשהוא חזר לברר מה שלומי ומצבי, בנינו אלון אליהו נ"י היקר כבר נולד.

לידה שישית: גיל 33

חשבתי שאחרי שמונה הריונות וחמישה ילדים (חוץ משני האקטופיים הייתה לי גם הפלה טבעית אחת), אוכל לנוח מעט. לקחתי גלולות למניעת היריון.

לא ברור מה הייתה הסיבה לכישלונן.

ההיריון עבר מהר. בשבוע 42, הגעתי לבית החולים ללא צירים. אמרתי למיילדת שאני רוצה ללדת. היא צחקה ואמרה לי שגם היא "רוצה הרבה דברים". בלי צירים או ירידת מים היא לא מוכנה להתייחס ברצינות. התעקשתי, למרות שיום לפני כן הייתי בניטור הקבוע של "היריון עודף" בקופ"ח. היא הסכימה לחבר אותי למוניטור. הייתה ירידה בדופק של העובר. המיילדת נבהלה נורא. קראה לרופא. הוא שלף מכשיר אולטרא-סאונד. ראה שהתינוק במצוקה. נתן הוראה לזרז – קרא לזה "עסקת חבילה" כי זה כלל פיטוצין +אפידורל.  

ידידי'ה ישראל נ"י יצא לאוויר העולם תוך שעתיים. כחול, כמעט שחור – חבל הטבור היה כרוך סביב צווארו.

 לידה שביעית: גיל 36

היריון מתוכנן יחיד. 

אחרי לילה שלם של כאבים קצובים (שלא זיהיתי  כצירים), החלטתי בכל זאת להגיע לבית החולים. שם התברר שעלה לי החום. בבדיקה גילו קרע בשק מי השפיר. היריון יפה ואהוב כל כך, עם סיום פחות נעים. 

כעבור 36 שעות של סבל וכאבים עזים, הייתי מותשת לחלוטין. הציעו לי זריקת טשטוש. לא ידעתי מה זה; הסכמתי בתקווה להקל מעט על הכאב. לעומת זאת, הכאב המשיך במלוא עוצמתו, רק שהראש הסתחרר לי והרגשתי כמו במים, צפה ולא ממוקדת.

בעלי שעד אז היה לצדי, היה חייב ללכת. אמי נכנסה לחדר הלידה, אחזה בידי. התחלנו להתפלל. ראיתי את שמו של ה' לנגד עיני. נמלאתי שמחה. אמי הקריאה לי פסוקים מתהילים. שרנו ביחד, גם המיילדת הצטרפה.

התחילו צירים סדירים שהפכו מהר מאוד לצירי לחץ. כעבור כעשרים דקות נולד אמתי שלום רפאל נ"י. הוא בלע מים מקוניאליים, היה במצוקה קשה. נזקק לחמצן. כעבור יום התברר לי שהוא סובל ממום בלב (MPS).

הרגשתי חסרת אונים. אחרי כל בניית האמון ביכולת שלי לתכנן ולתמרן את חיי, חשתי חלשה ונמחקת. שוב הכתה בי ההכרה שהכל בידי שמיים. שאני בסך הכל כלי קיבול. שאני רק מבצעת את מה שמוטל עלי.

 לידה שמינית: גיל 38

עוד היריון בהפתעה. יותר נכון בגידה. היה לי התקן תוך רחמי. 

הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר.

התביישתי משתי סיבות סותרות: הרגשתי כפוית טובה על השפע שניתן לי. אני הרי מכירה נשים שמייחלות לילד, עוברות טיפולים. מצד שני ראיתי מבטים "עקומים" של כל מיני אנשים. הרגשתי כמו אחת ש"משריצה על ימין ועל שמאל" בלי חשבון. הגעתי למסקנה שאם ה' נתן לי עוד ילד, אני מסוגלת להתמודד עם האתגר.

לקראת סוף ההיריון סבלתי מפריקת אגן. יום לפני התאריך המשוער מעדתי ונחבלתי בברך. פחדתי לעבור שוב את הסיוט של הלידה האחרונה.

יום למחרת, בתאריך המשוער, ישבתי בַסוכה (יום לפני הושענה רבא). משהו רטוב וחם. אמתי קרא: "לאמא ברח פיפי!". המיילדת בדקה אותי. אמרה שיש פתיחה של 3 ס"מ. אפשר לנוח ולחכות. חמש דקות מאוחר יותר התחלתי להרגיש צירי לחץ. הדבר נראה לי מוזר. חשבתי שאני מדמיינת. שזה מהתרגשות. לבסוף האחות הסכימה לבדוק אותי. הייתה פתיחה של 8. היא קראה למיילדת נוספת שתעזור לי לעלות על מיטת לידה (עד אז הייתי בקבלה).

חמש דקות ושתי לחיצות מאוחר יותר יואל שמחה נ"י נולד. בלי כאבים, בלי טראומות. רק שמחה. הייתי מאושרת.

 

 בפרספקטיבה של שש עשרה שנים, כשאני כותבת את הלידות שלי כפי שהן זכורות לי, אין לי ברירה אלא להשליך מעולמי הפנימי העכשווי על מה שאולי לא הבנתי בזמנו. ניסיתי להיות נאמנה לעובדות.

אני מתייחסת לסיפור העובדות כאל סוג של תראפיה, מה שמעניק לי חוזק ותחושת שליטה בחיי. ואולם, אני חשה שתהליך החיברות השפיע עליי. סביר להניח שללא תהליך חיברות כזה, בלידות הראשונות לפחות, תגובותיי היו אחרות.

ידעתי שעלי לשמוח, הרי מה עוד יכולה אישה לרצות מחייה? התחתנתי עם אביר חלומותיי, מייד נכנסתי להיריון וילדתי. כל השאר לא היה חשוב (איך ילדתי, מה הרגשתי בפנים, מה המשמעות לגבי חיי העובדה שהפכתי לאם לעוד ועוד ילדים, בזמן שהיו לי חלומות על התפתחות אישית, אולי באקדמיה וכו').

 

* דבורה ווגנר, מנחת הורים מוסמכת, MA (אני מסיימת את התזה ממש בימים אלה וממשיכה לדוקטורט), מעבירה סדנאות ונותנת ייעוץ פרטני להורים – 0543-452779 .   

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

8 תגובות ל- “שמונה לידות. הרגשתי שאני חייבת לשמוח.”

  1. שלומית הגיב:

    זה פוסט מדהים! במובן של תדהמה! וואו!

  2. פוסט מרגש.
    הייתי רוצה לשמוע יותר על התחושות שחשת אחרי הלידות שלך, שאותן "לא היית אמורה להרגיש. אלה שהן לא אושר ושמחה, וכיצד התמודדת איתן פעם אחר פעם.

    • דבורה הגיב:

      היי נטע,

      אמנם עברו כמעט 4 שנים מאז לידת בני הקטן, כך שיכול להיות שהזכרון עכשיו הוא "ערוך" או מתאים יותר למה ולמי שאני היום. הרי אנחנו כל הזמן משתנות, כל הזמן בתנועה רגשית וגופנית, וטוב שככה, אלה החיים!

      נראה לי שאחרי לידה כואבת במיוחד, אבל לא רק – הרי כל הלידות כואבות במידה זו או אחרת – יש תחושות סותרות: מצד אחד שמחה על כך שהכל עבר בשלום, מצד שני כאב (פיזי) שלא ממש עובר כל כך מהר… וגם הרצון להיות "מה שהייתי קודם" – בעיקר בלידות הראשונות – וההשלמה עם זה שכבר לא יהיה אותו דבר. כבר לא אוכל לרוץ כמו פעם, לצאת מתי שבא לי, להיות גמישה (גם פיזית וגם מבחינות אחרות).
      אבל דברים משתנים ומתפתחים כל הזמן.
      היום בגיל 42 כשכבר אין לי תינוק תורן, אני הרבה יותר ניידת, חזרתי לכושר (מסוים) הבית הרבה יותר מסודר.
      מה שאני מנסה להגיד לך זה שכל התחושות הפחות נחמדות של אחרי לידה הן זמניות ביותר. מה שנשאר זה דווקא השמחה, כל ילד מביא איתו ברכה מיוחדת. הידיעה שהקושי, הכאב, הדכדוך, וגם כל הבלאגאן שבלגדל תינוק הם עניין זמני מאוד, זו ידיעה שאותי מחזקת ומעודדת מאוד. בסופו של דבר הילדים האלה הם אנשי המחר, הם אלה שימשיכו את העולם אחרינו. התמקדות בדברים הקטנים (כן אכל דייסה, לא אכל דייסה, כן הרים את הגרביים מהרצפה או לא וכו') מגמדת גם את החוויה ההורית. מה שהכי עזר לי בהורות זה המיקוד במה המטרה שלי, מה אני רוצה להשיג.
      מקווה שעניתי לך…

      ברכה והצלחה,
      דבורה

  3. שירה דרוקר הגיב:

    נטע,
    תודה ששאלת שאלה שהתקשיתי לשאול…
    ודבורה,
    אהבתי את התגובה שלך יותר מאת הפוסט!
    מעריצה אותך על 8 חוויות לידה מרשימות, ועל יכולת לשמור על חשיבה חיובית לאורך כל הדרך.
    שמחה על ההזדמנות "לפגוש" אמא לשמונה (בטח יש עוד המון ללמוד ממך!), כי בחיים הפרטיים שלי זה לא משהו שיוצא לפגוש כל כך הרבה…
    תודה!

    • דבורה אישה מדהימה שבהחלט יש המון המון מה ללמוד ממנה.
      היא הבטיחה שתשתדל לקחת חלק באתר מספטמבר, כי בימים אלו היא מחתנת את ביתה ועסוקה בכל מיני דברים משמחים נוספים 🙂

  4. נעה גביש הגיב:

    דבורה – אין לך מושג כמה הפוסט הזה נוגע, פוגש ונפגש איתי, בכלל לא בקטע של הלידות אלא בקטע של איזה זכות יש לי לבקש אחרת, לרצות אחרת…
    לכאן "ידעתי שעלי לשמוח, הרי מה עוד יכולה אישה לרצות מחייה? התחתנתי עם אביר חלומותיי, מייד נכנסתי להיריון וילדתי. כל השאר לא היה חשוב (איך ילדתי, מה הרגשתי בפנים, מה המשמעות לגבי חיי העובדה שהפכתי לאם לעוד ועוד ילדים, בזמן שהיו לי חלומות על התפתחות אישית, אולי באקדמיה וכו')."
    אכן פוסט מדהים, כמו שכתבה שלומית…ולמרות שאולי את לא מבקשת את זה אני בהחלט מורידה בפנייך את הכובע על היכולות…

    שתהיה שבת יפה
    נעה

  5. ורד לב הגיב:

    מרגש וחזק ביותר!
    גמני אשמח לקרוא ולשמוע עוד על התחושות הפנימיות. הזכרת כמה פעמים את תחושת הבגידה… של הגוף? של החיים?
    וזה ממש מדהים איך נכנסת להריון עם דיאפרגמה, עם גלולות, עם התקן- ממש היו שם רצונות חזקים להתגשם דווקא דרכך…

  6. יעל הגיב:

    קראתי את הפוסט שלך ונתת לי תקווה . אני בהריון שלישי בת שלישית בבטן. אני מבינה שגם אצלך ניו 3 בנות ראשונות ואח"כ באו הבנים…. התעודדתי

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

שיתוף ברגשות לאחר לידת הילד השני

מאת : יעל תמיר

17 באוגוסט 20116 תגובות

מתוך אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

יש לי ילד "גדול" בן שנתיים ושלושה חודשים וילדתי לפני חודש תינוק נוסף ומתוק.
הילד הגדול מעולם לא נשלח למסגרת ובאמת שנהניתי להיות איתו והשקעתי בו את כל כולי. אני אמא טוטאלית, על כל המשתמע מכך. אוהבת ללא סוף. השארתי אותו לבד ורק עם הוריי, לשעתיים בלבד בכל חייו, למעט בלידה, שאז "נעלמתי" בעל כורחי ל 5 ימים.. מי חלם על כזה דבר ??

לומדת להיות סבתא

מאת : כרמי מרציאנו

27 בפברואר 2013תגובה אחת

מתוך לכל אמא, סבתאות

שמי כרמי.

אני אמא של מורן, דנה ועדי.

מחוברת ליוסי.

דולה שנים רבות. על זה אספר בהמשך.

אני לומדת להיות סבתא.

כשאני ילדתי את בני הבכור, אמי הגיעה אלי לשבועיים.

כבסה. בישלה. ניקתה.

האירה והעירה.

וכשנסעה הביתה קבלתי באותו ערב חום גבוה.

איך להקשיב לעצמך

מאת : עטרת ליפשיץ

16 במאי 20123 תגובות

מתוך איפה אני בתוך האמהוּת?, אמהות וקריירה, לכל אמא, מקצועניות מדברות

זאת היתה הפגישה הראשונה שלי עם חגית, פגישת הכרות בה אני מתחילה להבין את הסיבה שבעתיה הגיעה אליי. חגית פתחה ואמרה:

"איבדתי את עצמי, אני לא אוהבת את החיים שלי,

אני לא יודעת מה אני רוצה, כל החיים הפכו חובות ומטלות,

אין לי זמן לעצמי ואין לי זמן לנשום, מה עושים?"