שמונה לידות היו לי, ולכל אחת מהלידות יש את הסיפור שלה, את הגוון שלה, את הלמידה שלה. ויש גם משהו משותף בין כולן, אותו הייתי רוצה לשתף אתכן.
לידה ראשונה: בת 24
ההחלטות לא היו שלי. עשיתי מה שאמרו לי לעשות
אחרי שהתחתנו, הגעתי לבית החולים עם צירים כל שלוש דקות. ידעתי שאני צריכה לשמוח. ידעתי שהגוף שלי בריא ומגיב נכון. לא יכולתי לנשום. הרגשתי שדוחפים לי את הראש מתחת למים, הרגשתי שאני מנסה לעלות ולנשום אוויר, אבל משהו מחזיק לי את הראש במים ולא נותן לי. בחדר לידה קבלו את פניי במין אדישות של שגרה. הכאב שלי היה חד, אבל המסר שקבלתי והבנתי היה: מה את מתלוננת? הרי באת ללדת, זה כאב טוב.
שיתפתי פעולה, עשיתי כל מה שביקשו. רק כשהאחות המיילדת דרשה ממני להניח את הרגליים באַרכּוֹפים, התנגדתי בתוקף, הרגשתי שככה אני לא מסוגלת לדחוף. היא 'ויתרה' לי בתנאי שאשתף פעולה, אחרת תכריח אותי לשים את הרגליים למעלה. ההחלטות לא היו שלי. אני רק עשיתי את מה שאמרו לי לעשות.
לידה שנייה: בת 26
תחושה של מישהי שקיבלה מכות או נדרסה. הרגשתי חסרת אונים
הגעתי לבית החולים בסוף שבוע 42. בשבוע שלפני כן, כמו גם בזה שלפניו, הגעתי ב"אזעקות שווא". כשהמיילדת בדקה אותי והחליטה שאני כן בלידה, הייתי מאושרת. שוב מוניטור. שוב תנועה מוגבלת. הציעו אפידורל, אמרתי שאני לא רוצה. האחות אמרה: "טוב מאוד, את לא מפונקת".
אחר כך התחרטתי שלא לקחת אפידורל. היו קרעים בחיץ והיה צורך בתפרים. כאב צורב, תחושה של מישהי שקבלה מכות או נדרסה. הרגשתי חסרת אונים, מרוקנת ותשושה. הדמעות פרצו למרות שכל הזמן הזכרתי לעצמי עד כמה אני ברת מזל. לא יכולתי להניק. הרגשתי אשמה.
לידה שלישית: בת 27
לא כאב מאוד. תוך שעתיים ילדתי
להיריון הזה נכנסתי עם דיאפראגמה. תחושה של כלי שמבצע את המוטל עליו, ללא יכולת להחליט או להביע דעה. לחדר לידה הגעתי עם צירים סדירים. הייתי עם בגדי ערב, מאופרת. לא כאב מאוד, חייכתי והמיילדת שאלה אותי מה אני רוצה. חשבתי שהיא מתלוצצת. אמרתי לה שבאתי ללדת. עכשיו היא חשבה שאני מתלוצצת.
בקשתי ממנה לבדוק אותי. בפליאה היא הודיעה לי שאני אכן בלידה. כעבור שעתיים נולדה בתי השלישית הילה חנה תח'. בלי תפרים. הכל עבר חלק.
לידה רביעית: בת 28
היה אסור לי לזוז וסבלתי מכאבים
ההיריון היה נסי ומפתיע – נכרתה לי חצוצרה בגלל היריון אקטופי, ונאמר לי שסיכויי להרות שוב הם קלושים כיוון שהחצוצרה השנייה מסובבת והוצא מעליה גידול שפיר. בשבוע ה-31 הרופא קבע שהתינוק במצוקה. שאלתי מה זה אומר. הוא ענה שכל תזוזה שלי מזיקה לעובר.
החזקתי מעמד עוד שבוע. הרופא אמר שצריך לנתח. שאלתי אם זה הכרחי. הוא אמר שלא, אפשר לנסות זירוז, ואם זה לא יעבוד – ננתח. החלטתי שאני רוצה זירוז. צמוד למוניטור לניטור צירים ועוד אחד פנימי למעקב אחרי הדופק של העובר. לא זזתי. שכבתי בכאבים שגרמו לי לבכות, ליילל, להתפלל. רציתי לקום וללכת הביתה.
בסוף – אחרי שלושים שעות, נועם ראובן נ"י החליק החוצה. המאמץ של הלידה היה אפסי. כל הכאב נעלם. התפוגג. כבר הייתי אמא מנוסה. כבר ידעתי שהכאב והתשישות והדכדוך עוברים בכמה שבועות הבאים.
לידה חמישית: בת 30
כבר ידעתי איך זה ללדת. הכאב לא היווה איום.
אחרי עוד היריון אקטופי שנגמר בגרידה ללא ניתוח, שוב הייתי בהיריון. כבר לא הופתעתי. הבנתי שהגוף שלי מתפקד לפי חוקים משלו. הרגשתי מצד אחד בריאה מאוד. מצד שני נבגדת.
בשלב זה כבר ידעתי איך זה ללדת. הכאב כבר לא היווה אִיום. לא הרגשתי צורך לנצח. הבנתי שכשמגיע הזמן, הגוף יולד. ביום שישי אחר הצהריים. גמרתי לבשל, לנקות את הבית ואפילו לערוך שולחן לכבוד שבת. הכנתי את נרות השבת. צירים תכופים, כואבים מספיק כדי ללכת לבית החולים בלי להרגיש מטומטמת ולזעוק לשווא.
לא יכולנו להשאיר את הילדים לבד בבית. נסענו עם כולם לחדר הלידה. בעלי הוריד אותי ונסע (עם כולם) לחפש חניה. כשהוא חזר לברר מה שלומי ומצבי, בנינו אלון אליהו נ"י היקר כבר נולד.
לידה שישית: בת 33
הגעתי לבית החולים בלי צירים או ירידת מים. העובר היה במצוקה
חשבתי שאחרי שמונה הריונות וחמישה ילדים (חוץ משני האקטופיים הייתה לי גם הפלה טבעית אחת), אוכל לנוח מעט. לקחתי גלולות למניעת היריון. לא ברור מה הייתה הסיבה לכישלונן.
ההיריון עבר מהר. בשבוע 42, הגעתי לבית החולים ללא צירים. אמרתי למיילדת שאני רוצה ללדת. היא צחקה ואמרה לי שגם היא "רוצה הרבה דברים". בלי צירים או ירידת מים היא לא מוכנה להתייחס ברצינות. התעקשתי, למרות שיום לפני כן הייתי בניטור הקבוע של "היריון עודף" בקופ"ח.
היא הסכימה לחבר אותי למוניטור. הייתה ירידה בדופק של העובר. המיילדת נבהלה נורא. קראה לרופא. הוא שלף מכשיר אולטרא-סאונד. ראה שהתינוק במצוקה. נתן הוראה לזרז – קרא לזה "עסקת חבילה" כי זה כלל פיטוצין +אפידורל. ידידי'ה ישראל נ"י יצא לאוויר העולם תוך שעתיים. כחול, כמעט שחור – חבל הטבור היה כרוך סביב צווארו.
לידה שביעית: בת 36
גילו קרע בשק מי השפיר. הריון יפה ואהוב עם סיום פחות נעים
היריון מתוכנן יחיד. אחרי לילה שלם של כאבים קצובים (שלא זיהיתי כצירים), החלטתי בכל זאת להגיע לבית החולים. שם התברר שעלה לי החום. בבדיקה גילו קרע בשק מי השפיר. היריון יפה ואהוב כל כך, עם סיום פחות נעים.
כעבור 36 שעות של סבל וכאבים עזים, הייתי מותשת לחלוטין. הציעו לי זריקת טשטוש. לא ידעתי מה זה; הסכמתי בתקווה להקל מעט על הכאב. לעומת זאת, הכאב המשיך במלוא עוצמתו, רק שהראש הסתחרר לי והרגשתי כמו במים, צפה ולא ממוקדת.
בעלי שעד אז היה לצדי, היה חייב ללכת. אמי נכנסה לחדר הלידה, אחזה בידי. התחלנו להתפלל. ראיתי את שמו של ה' לנגד עיני. נמלאתי שמחה. אמי הקריאה לי פסוקים מתהילים. שרנו ביחד, גם המיילדת הצטרפה. התחילו צירים סדירים שהפכו מהר מאוד לצירי לחץ. כעבור כעשרים דקות נולד אמתי שלום רפאל נ"י. הוא בלע מים מקוניאליים, היה במצוקה קשה. נזקק לחמצן. כעבור יום התברר לי שהוא סובל ממום בלב (MPS).
הרגשתי חסרת אונים. אחרי כל בניית האמון ביכולת שלי לתכנן ולתמרן את חיי, חשתי חלשה ונמחקת. שוב הכתה בי ההכרה שהכל בידי שמיים. שאני בסך הכל כלי קיבול. שאני רק מבצעת את מה שמוטל עלי.
לידה שמינית: בת 38
בלי כאבים, בלי טראומות. הייתי רש שמחה ומאושרת
הרגשתי שאני לא מסוגלת יותר, והתביישתי משתי סיבות סותרות: הרגשתי כפוית טובה על השפע שניתן לי. אני הרי מכירה נשים שמייחלות לילד, עוברות טיפולים. מצד שני ראיתי מבטים "עקומים" של כל מיני אנשים. הרגשתי כמו אחת ש"משריצה על ימין ועל שמאל" בלי חשבון. הגעתי למסקנה שאם ה' נתן לי עוד ילד, אני מסוגלת להתמודד עם האתגר.
לקראת סוף ההיריון סבלתי מפריקת אגן. יום לפני התאריך המשוער מעדתי ונחבלתי בברך. פחדתי לעבור שוב את הסיוט של הלידה האחרונה. יום למחרת, בתאריך המשוער, ישבתי בַסוכה (יום לפני הושענה רבא). משהו רטוב וחם. אמתי קרא: "לאמא ברח פיפי!". המיילדת בדקה אותי. אמרה שיש פתיחה של 3 ס"מ. אפשר לנוח ולחכות.
חמש דקות מאוחר יותר התחלתי להרגיש צירי לחץ. הדבר נראה לי מוזר. חשבתי שאני מדמיינת. שזה מהתרגשות. לבסוף האחות הסכימה לבדוק אותי. הייתה פתיחה של 8. היא קראה למיילדת נוספת שתעזור לי לעלות על מיטת לידה (עד אז הייתי בקבלה). חמש דקות ושתי לחיצות מאוחר יותר יואל שמחה נ"י נולד. בלי כאבים, בלי טראומות. רק שמחה. הייתי מאושרת.
תהליך החיברות השפיע על הלידות שלי. הרגשתי שאני חייבת לשמוח בהריונות ובלידות
בפרספקטיבה של שש עשרה שנים של אמהות, כשאני כותבת את הלידות שלי כפי שהן זכורות לי, אין לי ברירה אלא להשליך מעולמי הפנימי העכשווי על מה שאולי לא הבנתי בזמנו. ניסיתי להיות נאמנה לעובדות.
אני מתייחסת לסיפור העובדות כאל סוג של תרפיה, מה שמעניק לי חוזק ותחושת שליטה בחיי. ואולם, אני חשה שתהליך החיברות השפיע עליי. סביר להניח שללא תהליך חיברות כזה, בלידות הראשונות לפחות, תגובותיי היו אחרות.
ידעתי שעלי לשמוח, הרי מה עוד יכולה אישה לרצות מחייה? התחתנתי עם אביר חלומותיי, מייד נכנסתי להיריון וילדתי. כל השאר לא היה חשוב (איך ילדתי, מה הרגשתי בפנים, מה המשמעות לגבי חיי העובדה שהפכתי לאם לעוד ועוד ילדים, בזמן שהיו לי חלומות על התפתחות אישית, אולי באקדמיה וכו').
**
* כתבה: דבורה ווגנר, מנחת הורים מוסמכת, MA (אני מסיימת את התזה ממש בימים אלה וממשיכה לדוקטורט), מעבירה סדנאות ונותנת ייעוץ פרטני להורים – 0543-452779 .
**
מחפשת הכנה רגשית ללידה?
לידה היא אירוע עוצמתי שיכול לעורר פחדים, חששות, זיכרונות ותקוות. ליווי רגשי הוא תהליך המותאם באופן ייחודי לנשים בהריון ואחרי לידה במטרה לעזור להן להתמודד עם האתגרים הרגשיים האופייניים לתקופה דרך חמלה, קבלה, הפחתת שיפוטיות והגדלת הביטחון והחוסן הרגשי. כאן הפרטים למי התהליך מתאים במיוחד. אפשר לשלוח לי הודעה לווטסאפ, לימור.
**