להקשיב לעצמי כאמא
אחרי לידה

להקשיב לעצמי מהבטן, גם בהורות

בפסיכולוגיה של האמהוּת וריאציות רבות לפחות כמו האמהוֹת עצמן

– הלנה דויטש –

לפני מס' ימים, הייתה לי שיחה עם אם טרייה וצעירה, אישה יקרה לליבי שליוויתי ומלווה גם במשך ההריון, הלידה והצעדים הראשונים באימהות.

דיברנו על האמהות של היום, על הצורך להזכיר לאמהות שעליהן להקשיב קודם כל לעצמן, לבטן לחושים שלהן ולתינוק שלהן, כיוון שרובן (היא דיברה על הסובבות אותה, חברות משפחה וסתם אימהות שהיא פוגשת) מרגישות שהן צריכות "מתכון" לגידול הילד שלהן.

היא הזכירה לי שלפני זמן מה דיברנו ואני שמעתי את הבִּלבּוּל שלה וביקשתי ממנה להקשיב רגע לעצמה, מה היא מרגישה בנושא, מה היא חושבת שהתינוק שלה רוצה ומרגיש. ביקשתי ממנה, כך אמרה, לחזור לשמוע ולהקשיב לתחושות הבטן שלה ולא של חברותיה והסובבים אותה (שרק רוצים בטובתה, אין ספק).

המקסימה הזו הזכירה לי את זה, כי השיחה הפעם הייתה נינוחה והיא סיפרה לי כמה עזרו לה הבטן שלה והתינוק שלה להבין מה קורה ואיך לעזור למקסים הקטן שלה.

"מאז שאני קשובה לנו", כך אמרה לי, "הכל בינינו יותר זורם וגם פחות מפריע לי מה אחרים אומרים".

הייתי צריכה להיות קשובה לו, וגם לי

זה החזיר אותי לאמהות שלי כשהילדים היו קטנים, בעיקר הבכורה שנולדה בדרום אפריקה, שם הייתי די לבד רחוקה ממשפחה וחברים. הורי הגיעו לכמה שבועות והיו עזרה עצומה, בלי ששמנו לב. הם חזרו לארץ, נשארנו שלושתנו, ואני הייתי צריכה להיות קשובה לה, לי וגם לו. גיליתי שזו הדרך בשבילי.

לפעמים היה צורך להקשיב טוב יותר. מההכרות שלי עם עצמי, אני יודעת שככל שאני שומעת יותר, אני נעשית יותר מבולבלת ולכן לעיתים, נעזרתי בספר אחד, רק אחד. דיברתי עם אמהות אחרות, שמעתי דֵעות, רעיונות, ומחשבות של אמהות וחברות, אבל זה תמיד היה בהקשבה אלי ואל הילדה שלי.

בשנה האחרונה הייתי צריכה לחזור וללמוד להקשיב. זו הייתה למידה מדהימה שלימד אותי המתבגר שלי שחגג עכשיו 17 (הוא הממרח אצלנו בבית.) לא אכנס לפירוט הסיטואציות, ההרים שטיפסנו והמדרונות בהם החלקנו בשנתיים האחרונות. לאחר מחשבה שאני לא יודעת מה נכון לעשות בשבילו, אִתו, פניתי לכמה אנשים שאני מאוד מעריכה ושיש להם את הניסיון והידע, פעלתי בעצתם… וזה עזר בעיקר לי, כי הרגשתי שאני עושה מה שצריך לעשות.

אמהות חושבות שכולם יודעים טוב מהן

הנער שלי הכריח אותי להבין שעלי לחזור ולהקשיב לו ולעצמי. אבל באמת להקשיב. בדיוק כמו לתינוק בן ימים ספורים, שבועות וחודשים שאינו מצליח להביע בדיבור את רגשותיו ומחשבותיו, כיוון שהילד שלי לא פותח בקלות את ליבו ובעיקר את נבכי נשמתו וקשייו. אז הקשבתי ושמעתי והיום ההתמודדות היא פשוט ביחד, נכונה וממוקדת יותר.

אמהות העולם של היום, העולם הטכנולוגי, הווירטואלי, עם רשתות חברתיות שמכילות המון ידע, מחקרים, ניסיונות, עצות ועוד מכל טוב, מרגישות או אולי חושבות, שכולם יודעים טוב מהן, כיוון שלמדו, חקרו, חלק כבר אימהות בעצמן וכו'. חלק לא קטן מהאמהות של היום, לא מקשיב לעצמו, מבקש אישורים וביטחונות מכל העולם סביבו, יש בזה מן הטוב אבל יש בזה גם מן הפחות טוב.

הרבה דעות ומחשבות של אחרים יכול מאוד לבלבל. האם הצעירה לא תמיד יודעת לברור לאן ולמי לפנות (אם בכלל) כיוון שהיא לא קשובה לעצמה, לתוך תוכה לחושים שלה, לקשר שלה עם הילד שלה. יש אמהות שצריכות לשמוע, לקרוא ולאסוף דעות ומחשבות ואז לחזור לעצמן ולהחליט מה נכון להן ויש כאלה שצריכות רק אוזן קשבת ללא דעות שונות. יש אמהות שצריכות עוד רעיון אחד או שניים ולא יותר, יש כאלה שלא יכולות לשמוע אף אחד.יש כמו שכתוב בהתחלה: "וריאציות רבות, לפחות כמו האמהות עצמן".

 מה שלדעתי חשוב מאוד, בכל וריאציה שהיא, שתמיד תחזור האם לתחושות הבטן שלה ולהקשבה לילד שלה למשפחה הקטנה שלה שנבנתה על ידיה ובן\ת זוגה.

 

*נעה גביש, מלווה ותומכת באהבה, במסע שלך בהיריון, לידה ואימהות ראשונית. אנחנו מלוות הריוניות יחידניות, הריוניות בזוגיות כזו או אחרת, הריוניות ללא אם. באהבה, הקשבה ושמחה ובסדנא ייחודית מהשבועות הראשונים להריון. אתר,  0526826776.

7 Comments

  • Avatar

    נעה גביש

    קודם כל תודה…זה מוזר לי ומרגש אותי לראות ולקרוא משהו שכתבתי כאן באתר :).

    גם לי היו ויש תקופות בחיים שאני רדומה, לא מרגישה כלום…לא מסוגלת להגיע לחלק הזה בתוכי.
    לפעמים צריך לתת לזה להיות, אבל להבין שזה אני שלא נותנת לו להיות.
    אצלך בדף (הפרטי,אני חושבת) כתבה טל :"שכשאני כן ״שומעת״ את הקול הפנימי שלי או מרגישה משהו וזה יוצא באמת נכון, אני מרגישה באותם רגעים תחושות נרקסיסטיות טהורות ו״עפה״ על עצמי בגאווה. למה?? כי אני מחזיקה מעצמי אחת שאין לה אינטואיציה/קול פנימי או לפחות נגדיר זאת טוב יותר – יש לה (כנראה) רק שהיא לא יודעת לזהות ולהקשיב."
    זה בהחלט ענין של הסכמה עם עצמינו שזה קיים אצלנו, כל אחץ בדרכה שלה, יש לה את זה. לחלק מאיתנו קשה להבין שזה קיים, כי הן לא סומכות ובוטחות בעצמן.
    לפעמים זה החינוך שתמיד אמרו לה שהיא "טועה" או "לא עושה כמו שצריך" -מה זה צריך?- ולפעמים זה משהו באופי שמפחיד או גורם לנו חשש להשתמש בבטן שלנו.
    אני יכולה לשספר על עצמי שכשאני לא שומעת את עצמי זה כשאני מפחדת מעצמי
    ואימהות,בעיקר לפעם הראשונה, אבל לא רק, זה ענין מלא אחריות ומפחיד.
    זה גם מתקשר למה שכתבה שירה דרוקר הנהדרת…כלכך הרבה מסביב אומרים לנו שאנחנו לא יודעות..למה שנשמע, קל וחומר נקשיב לעצמנו.

    זו בהחלט למידה, עבודה, למי שחושבת או מרגישה שאין לה את היכולת…מנסיון זה אחד הדברים הנפלאים שיש בין הורה לילד…יש לזה תמורה נפלאה…אחד הדברים שצריך לבוא מוכנים איתם ללמידה הזו זה שכאן, מותר, צריך ואף רצוי לעשות טעויות :)….

    למי שקשה לה אפילו לנסות אני מציעה בחום שתעזר חברה טובה, כמו שטל כתבה, 🙂 שתלמד אותה שתנחה אותה, חברה או בת משפחה, שהאם הטריה יודעת שהיא אוהבת אותה,מעריכה אותה ותהיה שם תמיד לתת לה יד.

    שוב תודה לימור 🙂

    • לימור לוי אוסמי

      לימור לוי אוסמי

      אני מאוד שמחה שאת כאן באתר, בכל דרך (תגובה או רשומה).
      אני כותבת דווקא מהמקום הזה, שמרגיש שלפעמים אנחנו כבר בתוך "זה", אחרי שנים שאמרו לנו מה לעשות, איך לעשות, כמה לעשות. ואז, אחרי שהשתיקו אותנו כל כך הרבה שנים, אנחנו נהפכות לאמהות ואומרים לנו "תתחברי לאינטואיציה שלך".
      מה ? איזו אינטואיציה ? מה זו אינטואיציה ? זה נחשב ? למה לסמוך עליה ? ומה אם אין לי ?
      מבינה למה אני מתכוונת ?

      • Avatar

        נעה גביש

        עזבי אינטואציה, לימור 🙂 בטח שמת לב שאני לא אשת המילים הגדולות, לא שאני חושבת שהן לא נכונות, לעיתים אפילו מדויקות, אבל אני לא אוהבת להשתמש בהן, כי הן גדולות ומפחידות לא מעט מהנשים.

        אנחנו לומדות להכיר את עצמנו ואת הילדים שלנו מהבטן = מהרחם, משם רובנו פועלות, אפילו בלי לשים לב…
        ליאתי חזרה וכתבה משהו שאני כתבתי למעלה, רק אני אני לא קוראת לזה אינטואיציה, אני קוראת לזה למידה.
        לימורי, בעולם שלנו, שוב אשתמש שמילים של ליאתי, יש הרבה רעש והמולה סביבנו שמבלבל, מתסכל ומפריע לנו לשים לב למה שקורא לנו שם בבטן…
        אם נאט את הקצב ולא נרצה לספק מיד הכל נוכל להקשיב מה באמת אנחנו מרגישות שצריך לתת ולאפשר,או לא לאפשר לנו ולילד שלנו.
        זה לא פשוט בעולם המתנהל במהירות, בחומרנות ובחוסר יכולת לדחות סיפוקים.
        כשהתינוק שלנו בוכה, אנחנו מיד נלחצות – מה יש לו? הוא רק אכל…למה הוא בוכה, מה אני עושה לא בסדר??
        יש תינוקות שנולדו עם הרבה תיסכול וכעס והם יבכו הרבה, יש תינוקות שישנו מרבית הזמן…אבל הממוצע ינסה לתקשר איתנו ולדבר איתנו בבכי, כי זו הדרך היחידה שכרגע הוא יכול ולא צריך להלחץ…לאט לאט את תלמדי את הבכי שלו והוא ילמד את התגובות שלך.
        אם את שמה לב זה הכל למידה.
        הורות היא למידה עם כל ילד מחדש ועם כל גיל מחדש…ברגע שהנשים תרשנה לעצמן להרפות יהיה להן קל יותר ל"שמוע" את עצמן 🙂
        ואם יש נשים שלא מרגישות כלום שלא מצליחות להאט שלא מצליחות להבין את עצמן והתינוק…מאוד חשוב בשבילן שתהיה לידן מישהי שהן מאוד סומכות ואוהבות ושתוכל לעזור להן, להנחות אותן לשמיעה והקשבה עצמית.
        כתבתי המון כשבעצם הכי חשוב למה שאת שאלת זו השורה האחרונה ומה שאוסיף כרגע.
        בסדנא שעשיתי עיקר הלימוד הראשוני היה האבחנה בין מורה למנטור:
        אישה שמרגישה שאין לה את החוש הזה, תחושות הבטן צריכה מנטור לצידה לא מורה.
        בעולם של היום (אני מצטטת) יש נטיה לכיוון ההיררכי -המורה יודה, התלמיד מקשיב –
        להנחות – מנטורינג – ליצור קשר -זה קודם כל להתבונן ולהקשיב לאדם שמולך : מה הוא כבר יודע או מאמין, מנחה ומונחה מספרים סיפורים ועושים פעולות שעוזרות להבין למונחה מה הוא צריך.
        הדבר החשוב הוא שהמונחה צריך להרגיש מאוד בנוח עם המנחה ושיהיה בניהם קשר של אימון.
        העבודה היא משותפת הלמידה היא משותפת כשהמנטור מקשיב ועוזר למונחה לזהות את עצמו ורצונותיו בהמולה 🙂
        אסכם את זה בציטוט " מודל המנטורינג מתבסס על טיפוח של התפתחות אישית וחיזוק של דרך חשיבה גמישה של התמודדות – אצל המנטור ואצל ההורה – מנטור אינה מעדיפה, משווקת או מתמקדת בהשגת תוצאה מסוימת".
        🙂

        • לימור לוי אוסמי

          לימור לוי אוסמי

          נעה, אהבתי! מאוד !!
          לוקחת שני דברים לגבי מה קורה אם מישהי 'לא מרגישה כלום':
          1. להרשות לעצמן לא לדעת, להרפות.
          2. המנטורינג.
          מקסים

          רוצה לשמוע עוד על המודל הזה, שמזכיר לי הרבה דברים. לא אכפת לי פה או ברשומה נפרדת.

  • Avatar

    ליאת כהן- דולה

    אני מסכימה עם מה שכתבה נועה בכתבה שלה- אין "מתכונים" בעניינים האלה, כל תינוק ותינוק, וכל ילד וילד הוא שונה . הוא עולם בפני עצמו, וכך גם האמא. אין עצה מדוייקת שתתאים לכל האמהות באשר הן אמהות.
    נכון שרצוי לקרוא, ללמוד ולהתייעץ עם מישהו מנחה, אך לא פחות חשוב, זה לעצום עיניים לפעמים, להתסכל פנימה לבטן ולחשוב " מה מתאים לי" ו"מה נכון עבורי ועבור ילדי"… אני מאמינה שלכל אשה יש אינטוציה נשית ואמהית עליה היא יכולה לסמוך. מי שטוענת שאין לה זה כי משהו עוצר אותה מלהאמין בה, לא כי באמת אין לה… עצם הנשיות ואמהיות טבעה בנו את אותן אינטואיציות. אותה "בינה יתרה" שניחנו בה קיימת בנו, צריך רק למצוא אותה, על אף כל הרעש וההמולה מסביב…

  • Avatar

    מלאכי דולה

    מאד מזדהה עם מה שאת כותבת , נועה, גם מצד הדולה, ובמיוחד דולה לאחר לידה, למדתי שחייבים להקשיב קודם כל לאימא, כי היא לא תמיד זקוקה לעוד עצה, או עוד פתרון, לפעמים היא בסה"כ מבקשת שיקשיבו ויכילו אותה, שיחבקו אותה, ויאשרו לה שמה שהיא עושה הוא הנכון, למרות כל העצות מסביבה.

    וגם מזדהה עם טל, שציטטת אותה בפוסט, ב-2 הילדים הקודמים, בקושי הייתי מחוברת לאימהות, הלכתי עם מה שצריך… ועכשיו עם ה-3 אני בהורות ממש אחרת, הורות מתוך הקשבה לעצמי, ולתינוק שלי, וכשאני מזהה משהו אצלו, ועושה אותו, אני מרגישה צורך ל"טפוח לעצמי על השכם" , וממש נדהמת מ"איך ידעתי מה בדיוק הוא צריך".
    אין ספק שצריך להקשיב לעצמנו הרבה הרבה יותר, בכל תחומי החיים, ולא רק בהורות, אהבתי מאד את שיטת המנטורינג שכתבת עליה, אשמח לשמוע עליה עוד.

    מלאכי דולה
    דולה – תומכת לידה
    מדריכת הכנה ללידה
    דולה לאחר לידה
    מטפלת בשמנים ופרחי באך
    משווקת אלופירסט
    נייד 050-8391389

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ