ההורות לתאומים היתה הדבר שהגדיר אותנו

מאת : מיכל איתם

4 באוגוסט 2011 | 6 תגובות

מתוך אמהות לתאומים, לכל אמא

 כשלימור ביקשה ממני לשבת ולכתוב על ההורות שלי לתאומים הייתי מלאה פתאום במחשבות על מה אכתוב, המון נושאים עלו וצפו אצלי.

הפוסט הזה הוא הפועל היוצא המחשבות של האלו, ואני מצטערת אם זה יצא מבולגן. היה לי הרבה מה להגיד, בבת אחת. כי מה שמיוחד בהורות הזו שהיא מיד מגדירה אותך. מעולם לא נולד לי ילד בכור יחיד, ולכן אני לא יכולה להשוות, אבל ההורות לתאומים היתה הדבר שהגדיר אותנו בתחילת דרכינו ההורית. אני זוכרת שכל ססמא שהתבקשנו לתת (בנק, אינטרנט וכדו') היו מורכבות איכשהו מהמילה תאומים. לא דיברנו או נשמנו שום דבר אחר חוץ מהתאומים והתאומות. כבר לא היינו מיכל ואביב, היינו אמא ואבא של יואב ותמר.

עד היום, כשכבר יש לי את אביגיל שלי – והיא בת 4.5, ביתנו הקטנה, ההורות לתאומים היא אחד הדברים הראשונים שאספר על עצמי, וההורות לתמר ויואב היא אחד הדברים שמובילים את חיי הפרטיים והמקצועיים. לא סתם בחרתי למקד את ייעוצי השינה שלי בתאומים ואת ליווי הלידות שלי גם.

ישבתי והנקתי בערך 24 שעות ביממה

תמר ויואב שלי נולדו לפני 10 שנים ושלושה חודשים, בשבוע 36, בניתוח קיסרי. הניתוח הקיסרי היה אמור להיות אלקטיבי בשבוע 38, אך הלידה החלה בירידת מים פתאומית שבועיים לפני התאריך שנקבע. לא ידעתי כלום מהחיים שלי על לידה והלכתי על זה בלי שום חקירה מוקדמת. היום אני יודעת שזה לא מתאים לי לא לחקור קודם, פשוט העדפתי להתמקד בהנקה (ולא בניתוחים קיסריים) ועשיתי מזה את פרויקט חיי.

אני זוכרת שישבתי והנקתי בערך 24 שעות ביממה. כמעט ולא היתה לי מנוחה כלל. אביב, רצה לתלות מעלי שלט ."Michal's dairy"   הרגשתי – שזה הייעוד שלי בחיים – אם לא יכולתי ללדת אותם בצורה הרגילה – אעניק להם ככל יכולתי. ככה החלו החיים ההוריים שלי – באינטנסיביות אין סופית. ובהרגשה שאין פשרות.

אני הדומיננטית ביניהם !

כבר בהתחלה סומנו ההבדלים ביניהם. כמובן במראה – וגם בבכי, בשינה, בחיוכים, בהנקה, בטמפרמנט. שנים אחר כך, בקורס הדולות, הבנתי שהחיים שלהם מתנהלים כמו שהם באו לעולם: היא נלחמת על מקומה, הוא פורץ דרך. כך היה גם בלידה שלהם. הוא היה המוביל  ברחם ולמעשה הרגשתי שהוא "הוריד" לי את המים –  יואב דוחף ומוביל תמיד ראשון לענות על שאלה או להגיד דבר מה, ותמר אחריו – לפעמים הרגשתי שהיתה פחות מוכנה לצאת מהרחם, ואם הוא לא היה 'דוחף' היא היתה עוד נשארת לה בנוחות העוטפת של הרחם- מחכה בסבלנות בחכמתה, יודעת להתאמץ רק במקומות שחייבים, עצמאית כל כך, מחפשת את דרכה.

ובכל זאת לשאלה שתמיד נשאלתי (אלוהים יודע למה אנשים מרגישים את הצורך לשאול הורי תאומים את השאלה הזו) מי הדומיננטי ביניהם אף פעם לא ידעתי מה לענות. הוא תמיד בולט אמנם, אבל גם בסבלנות שלה יש דומיננטיות…. לבסוף המצאתי תשובה מקורית: אני!! אני הדומיננטית ביניהם.

ההשוואה היא דבר טבעי שקורה

עם סימון ההבדלים ביניהם נולדה גם ההשוואה. עכשיו אני יודעת שכשיש שני תינוקות והם נולדו ביחד ההשוואה היא ברורה מאיליה – לא ניתן להתחמק ממנה. והמילים "אסור להשוות" הן שטות גמורה. אסור שלא להשוות. ההשוואה היא דבר טבעי שקורה אם נרצה ואם לא נרצה. כי אם חשבתי לעצמי שאסור להשוות ואז עושה השוואות כל הזמן, רגשות האשם שלי החלו לגדול.

אז הבנתי שההשוואות הן בלתי נמנעות, והבנתי שפשוט צריך לפעמים להגיד – אני חושבת כך רק בגלל ההשוואה. כי אם הוא נורא בכיין והיא נורא שלווה. ברגע שיש ליד הילד "הבכיין" ילדה שלווה וחייכנית – אוטומטית יותר קשה לי עם הבכיין מאשר אם הוא היה בא לבד, אני חושבת. כי תמיד מתגנבת המחשבה: למה הוא/היא לא יכול להיות כמוהו/ה ?

וכך גיליתי את אפקט הנדנדה. הוא אף פעם לא יכול להיות כמוה. והיא אף פעם לא יכולה להיות כמוהו. כי יש ביניהם חלוקת תפקידים ברורה. שהתבססה לה עם השנים, והחלה כבר ברחם אצלי.  כמו במשחק שיש בו שני כדורי זכוכית, באחד נוזל ירוק ובשני נוזל כתום. הם לעולם אינם מתערבבים, והם לעולם ימלאו כדור, בכל פעם כדור אחר. פעם אחת היא כתומה ופעם אחת הוא. וככה הבנתי שמתנהלת האחאות שלהם.

פתאום שלשום המים שבשני הכדורים פתאום התערבבו לנגד עיני: הלכתי עם שניהם להליכה בערב. פתאום הרגשתי גלגל חמישי. מפריעה לאינטימיות שלהם. דיברו ביניהם על הא ודא, ביקשו סליחה אחד מהשני על כל המכות והקללות, תכננו תכנונים וקבעו מתי יהיו ממש חברים טובים (כשיהיו בצבא – הם אמרו) ורציתי להראות להם – שעכשיו. עכשיו בשיחה הזו הם חברים ממש טובים, אבל לא רציתי להפריע להרמוניה שלרגע נוצרה.

** מיכל איתם עמרני, מנהלת בשיתוף עם אחותי מרב מיליק את מרכז אם-פטיה בחיפה, דולה מלווה זוגות בהריון ובלידה בחיפה, מתמחה בלידות תאומים, יועצת שינה מומחית בייעוץ שינה משפחות עם תאומים.

 

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

מהי תאומות? הצד שלהם והצד שלי/ מיכל איתם עמרני

סיפור ההנקה של התאומים שלי/ מיכל איתם עמרני

היתה לי לידת תאומים מדהימה, אז למה אני בטראומה?/ אפרת פלדמן

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

6 תגובות ל- “ההורות לתאומים היתה הדבר שהגדיר אותנו”

  1. אוסי הגיב:

    מיכל,

    פוסט מקסים!!!
    כל כך משחרר מחשבה ומעורר קבלה ענקית.

    נהנתי לקרוא

  2. בתור אחות תאומה, הזדהיתי מאוד עם מה שכתבת. הרבה דברים שציינת אני זוכרת גם את אמא שלי אומרת.
    בכל מקרה, אמא שלי מאז ומתמיד אמרה שחווית ההורות לתאומות שלה היא חוויה מיוחדת ובלתי נשכחת, ושהיא נהנתה מכל רגע. מעולם לא שמעתי אותה אומרת שהיה לה קשה, תמיד רק מספרת כמה היא נהנתה.
    כמובן שגם לי ולאחותי יש קשר מיוחד ביותר, כזה שהוא מעבר למילים, ואני מרגישה ברת מזל על כך שנולדתי תאומה.

  3. שי כרמי וייס הגיב:

    השארתי את אחת הבנות מתחת לאוניברסיטה וקראתי בשקיקה.
    ממרום "רק" 3 חודשי האמהות לתאומות אני כל כך מתחברת לכל מה שאמרת.
    מחכה כבר שיגדלו…

  4. דליה לחמני הגיב:

    כאמא לתאומות בנות ולשני בנים (לא תאומים), ההשוואה היא בלתי נמנעת (ומלווה ברגשות אשם, כמובן) אבל היא קיימת גם שין אחים ולאו דווקא תאומים ולכן קל לי יותר להקל בכך. בנוסף אחת החוויות היא הלמידה שלך כאם איך לאפשר לכל אחד לגדול בדרך שלו, לפתח לעצמו את ה"אני" המיוחד שלו. הבנות שלי הן תאומות זהות, והאתגר גדול שבעתיים אך זה מרתק לראות גם את אותם הרגעים בהם 'נשברת' חלוקת התפקידים המקורית בינהן ופתאום הדומיננטית מובלת ע"י אחותה.
    להיות אמא לתאומים זו חוויה לא פשוטה בכלל ומעוררת בי הרבה רגשות מעורבים, אבל לא הייתי מוותרת על דקה אחת ממנה (אולי למען יותר שעות שינה…).
    זה השילוב היחידי בו קושי גדול הוא גם אושר גדול.

  5. אילה איתם הגיב:

    נהניתי לקרא, המשיכי לפעול כמיטב השכל הישר והרגש שמנחים אותך. נהנים מהתאומים ואביגיל יום יום שעה שעה! יישר כח! אמאבא

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

על ההצגה 'יומן הריון' של הילה שרעף גלסר

מאת : הילה שרעף גלזר

14 בנובמבר 20105 תגובות

מתוך אחרי לידה, הריון, יומן הריון

כל כך הרבה פחדים התעוררו: "אני מתאימה ?" "בשלה ?" "מחוברת ?" והרבה חוסר סיפוק מעצמי. עלה בי גם: " האם העולם הזה באמת נכון לילד ?" "האם אני הילה, האוסף רעיונות הזה, באמת מבין לקראת מה הוא הולך ?" מה אני בכלל יודעת על אמהוּת ? על הורות ? על אחריות ? איך אצליח לגדל מישהו, הרי בקושי הצלחתי לגדל את עצמי ? הרי הובחנתי מספר פעמים בחיי כמרחפת, זורמת, מצחיקה, כייפית… האם אלו תכונות שתואמות הורות ? –אמהות ?

מי עשתה את ההחלטה ללדת בבית ? אני או היא ?

מאת : מירב שרייבר

29 בינואר 2012תגובה אחת

מתוך לידת בית, סיפורי לידה

אגתה כבר בת 9 חודשים. היא ערנית וסקרנית ונראה שהיא יודעת מאד מה היא רוצה וצריכה. את זה כבר חשתי בבטן. ידעתי שיש לה אישיות חזקה. איך? התנועות שלה היו מאד מפוקסות. כשלא אהבה משהו, כמו מוסיקה חזקה או ריח סיגריות, הייתה בועטת מבפנים, כשרצתה שאוכל משהו או אשתה, הייתה מתנועעת בחוסר נחת ומעירה אותי באמצע השנה כדי לאכול. כשעמדתי קרוב מדי למערבל כדי להכין עוגה, היא סימנה לי בברור, שהרעש חזק לה מדי ושאתרחק.

איך הבנתי מה היא אומרת או צריכה ממני? התחושה הייתה שהיא מדברת איתי בלי מילים. לא הייתי צריכה לנחש או לנסות להבין. זה היה חד וברור. זו לא הייתי אני שחשבתי עבורה, אולי זה לא נעים לה, היא פשוט דיברה איתי.

אני מנסה לחזור אחורה להחלטה שלי ללדת בבית ואני שואלת את עצמי, אז מי בעצם עשתה את ההחלטה הזאת, אני או היא? אף פעם לא חלמתי או דמיינתי ללדת בבית. לא הכרתי אף אחת שילדה בבית. אמא שלי אחות בבית חולים והדרך לבית היולדות באיכילוב היה די ברור עם כל הקשרים שיש לנו שם. אך הסיפור שלי מוביל אותי לאיטליה, שם חייתי בארבע שנים האחרונות, שם התאהבתי, הריתי וילדתי.

לא חוזרת לעצמי

מאת : שירה דרוקר

6 בנובמבר 20118 תגובות

מתוך אחרי לידה, מה עם הצרכים שלי?

חצי שנה אחרי הלידה, לאט ובהדרגה אני מבינה שכבר לא אהיה מי שהייתי. לא מבחוץ ולא מבפנים.

הגוף שלי החלים, כבר לא כואב, כבר יכולה להשתמש בחופשיות בשרירי הבטן שלי, היציבה השתפרה, המשקל חזר להראות מספרים שאני מכירה מפעם, אבל הכול מרגיש שונה.

"איזה יופי חזרת לעצמך" אני שומעת הרבה. לא ממש יודעת איך להגיב. להגיד תודה?…

אני מבינה שזאת אמורה להיות מחמאה, אבל קשה לי עם הביטוי הזה.

כאילו אישה בהריון היא לא עצמה, ואישה שיולדת היא לא עצמה, ואישה שהשתנתה לאחר הלידה היא לא עצמה?