הפלה שעדיין יושבת לי בבטן, בלב ובנשמה. חלק ב'

מאת :

17 באוגוסט 2011 | 20 תגובות

על הנייר הסיפור נגמר, אך אצלי בלב, בנפש פנימה, זה מהדהד וקורא לי לעשות עם זה משהו

מתוך הפלה, אובדן הריון, הריון

לקריאת חלק א'

עברתי את יום הולדתי ה40 באירוע מקסים שארגנתי רק לי ולחברות. המשפחה קצת נעלבה שלא רציתי אותם, אך הבינו.

כל חיי אני ספורטאית, לפני ההריונות שלי, אחרי וגם תוך כדי תמיד ספורט – יותר אינטנסיבי או פחות תלוי בתקופה של חיי. בשנים האחרונות התמקדתי יותר ביוגה, פילאטיס, שחיה, אופניים cross country, הרבה טיולי רגליים וכו'.

 

אחרי ההפלה, מכיוון שיש אפשרות להגיע לעבודה, דרך השדות, בלי סכנות – התחלתי לרכב על האופניים פעם או פעמיים בשבוע לעבודה. זה היה מעצים מאוד. מה גם במקום שעה + בפקקים, 50 דקות, טיול שטח מקסים והגעתי.

בוקר אחד יצאתי כהרגלי, סיכמתי עם חברה לעבודה שתביא את האוטו שלי למשרד, על מנת שלא אחזור באופניים. תיק מים על הגב, חימום קל ולדרך. לא עברתי 5 דקות מהבית והיה לי גירוד, הורדתי את היד מהקידון, מהירות כמעט 0 ואופס!!! מצאתי את עצמי יושבת על הכביש, אופניים לצד אחד, עוברי אורח, שמיד עצרו לעזור, מצד שני, ואני, עם ברך בכאבי תופת, לא יכולה לזוז. בהלם, לא מבינה מה קרה.

הזעקתי את בעלי שיחזור הביתה, אמבולנס פינה אותי. במיון הסבירו לו שיש לי ברך מרוסקת בדרגת שבר הכי גבוהה שיש "שאצ'קר 6" אמרו (לא ידיעתי מה זה, אך עד מהרה גיליתי שזה כמו סולם כירט – סולם של דרגות – שבר). שבוע המתנה לניתוח, עוד שבועיים בבית חולים, 3 חודשים בכסא גלגלים. עוד 4 חודשים על קביים ועדיין לא ממש בסדר. צולעת ויודעת שלא אחלים מזה לחלוטין, אף פעם.

כל מי שמכיר אותי אמר,'את כל הזמן כל כך היפר, כל הזמן עושה, רצה, תורמת, הולכת משהו, כנראה שמשהו רצה שתעצרי ותתני לעצמך זמן. כנראה שרצו עצירה מוחלטת להזכיר לי על תקופה זאת בחיים'. למדתי בזמן הזה שיש חברות שמעריכות את כל מה שעשיתי ויש כאלה שלא… אנשים שלא ציפיתי, באו באופן קבוע לבקר. חמותי המדהימה מכולן הייתי לי לעזר יוצא דופן (שווה, שווה להיות חברה טובה של החמות, במיוחד כשההורים שלי גרים רחוק כל כך). היא ניקתה לי את הבית, כביסות, אוכל, הסעות ילדים….

 

היה לי הרבה זמן לחשוב. לחשוב על הכל, החיים, על מה אני רוצה מעצמי, מה אני רוצה לעשות בהמשך, אך עדיין מרגישה שלא חשבתי מספיק או שאולי חשבתי יותר מידי על הדברים הלא נכונים. כמו גריאטריה, כל הזמן מתעסקת בבריאות שלי, פיזיותרפיה, הידרותרפיה, אפוסתרפיה. לא ממש נתתי לעצמי לחשוב שוב על כל נושא ילד נוסף, ההריון שהיה ולא היה, חוץ מהרצון העז לעוד ילד, תשוקה אמיתית ועמוקה וסירוב טוטאלי של בן הזוג – שלא מוכן לעבור זאת שוב.

המון זמן להתעסק עם עצמי – פיזיוטרפיה, לקרוא, למזמז את הזמן מבלי שיהיו ממני ציפיות (שהרי אני נכה). אחרי שבוע בבית, התחלתי להשתגע, התחלתי לעשות כל דבר שרק יכולתי. הרצון "לחיות" היה חזק מתמיד – לבשל, לנקות קצת, אומנות… פיזיותרפיה כבר אמרתי?

חצי שנה אחרי התאונה, היה לי ברור שלא אוכל לחזור למקום העבודה שהייתי, מכל מיני סיבות. שאלתי את עצמי – איך אלך לראיונות עם קביים? נכה? איך יקבלו את זה? אני חייבת לציין שהיו מקומות שמאוד העריכו את בואי על קביים והיה מקום אחד או שתיים שהסתכלו עלי במבט של "איך היא מעיזה לבוא כך? נראה לך שמעסיקים כאן נכים?". להפתעתי, מצאתי מהר מאוד עבודה חדשה.

יש לי התמודדות עם היום- יום שהיא לא פשוטה, אני פוחדת ללכת במקומות לא ישרים או רטובים, לא יציבה על הרגליים. בנוסף, בלוטת התריס שלי, נכנסה לOVER מטורף, כנראה כתוצאה ממכלול ההלם שעבר על הגוף. הוגדר שיש לי מחלת "גרייבס".

 

לא יודעת – עברתי כל כך הרבה מאז ההפלה. בסופו של דבר, כל הזמן הייתי עסוקה בדברים מהותיים של שיקום, בריאות, למצוא עבודה חדשה… אני מרגישה שעדיין לא טיפלתי בנושא ההפלה ההיא. מאידך, אני מרגישה שהחיים דוחקים בי, עברתי את התאונה הקשה בנובמבר 2010 ואני עדיין בשיקום. חברות ומשפחה אמרו לי "הנה את רואה, את לא נתת לעצמך זמן, אז משהו שם למעלה סידר לך זמן לשבת ולחשוב"… בכסא גלגלים – יש הרבה זמן לחשוב ועדיין – לא מרגישה שסגרתי מעגל. חושבת על זה ובוכה.

היום, תודה לאל, הולכת על 2 רגליים, אך עדיין לא שם. עדיין לא יכולה ללוות נשים ולהיות בחדר לידה, כי אני לא יכולה לעמוד לאורך זמן ופוחדת, פחד מוות מלהחליק. כן מעבירה מידי פעם קורסי הכנה ללידה לזוג או שתיים.

 

תמונה שיצאה לי כדרך של התמודדות עם ההפלה…כל הנושא לא מרפה ומרפא ממני.

 

 

 

 

 

 

את התמונה עשיתי בבית בשבוע אחר ההפלה. זו היא עבודה במגזרות נייר, תוצאה של כאב, בלבול ותהיות רבות על אמהות בפרט והורות בכלל. פאזל של חיים, סיטואציות שיוצאות מכלל שליטה, מורכבות, תבניות וחופש…

וטקסט שכתבתי כליווי לתמונה:

להיות הורה

להיות הורה

זה כמו להסתובב על קרוסלה, שממנה לא ניתן אף פעם לרדת…

או לשהות במבוך אין סופי, כשכל הזמן יש אור בקצה המנהרה

ואף פעם לא מגיעים עד לאור.

להיות הורה

זה להכיר שיש מסגרות, אך להיות מספיק גמישים,

להבין ולבחור איזו היא המסגרת המתאימה,

לחיים שלך ושל ילדיך.

להיות הורה

זה לזרום עם החיים ללא נודע ולבלתי צפוי.

להתמודד עם הפתעות מכל עבר, אך גם להצליח לצלוח את היום-יום –

על בסיס יום-יומי.

להיות הורה

זה לדעת שיש יותר מטלות ומשימות

ממה שיש שעות ביום, להיות מסוגלים לנתב, להחליט

ולעשות את סדר העדיפות הנכון בשבילך.

להיות הורה

זו שמחה מהולה בעצב להיות מסוגלים להעניק לילדך "נוצות"

לבניית כנפיים אישיות ואז לשחרר ולראות איך הם ממריאים אלעל

להיות שם כשהם נופלים, לחבק, לחזק, להרים ושוב לשחרר ולשלוח אותם לחופשי.

להיות הורה

זה להיות עצוב ובכל זאת לצחוק לתמוך ולא לחנוק, לעודד, ללמד,

להעניק בלי לוותר על עצמך.

להיות אריה שואג בשער, אך לא לנשוך.

להבין כי לאהבת ילד אין גבולות

יש רק התחלה אך אין לו סוף.

בשביל ילדיך, את הכל!!! ניתן לעשות.

להיות הורה

זה לוותר על דברים לחלק את עצמך ולתת לכולם.

זה להיות לוליין, להקנות ערכים, לתת כלים ולקוות.

לקוות, שילדיך יגדלו להיות בני אדם ובעצמם, הורים נפלאים.

להיו הורה – זה פשוט להיות!

בלב ובנפש.

 

זהו, תם הסיפור! עד כאן. על הנייר זה נגמר, אצלי בלב, בנפש פנימה, זה מהדהד וקורא לי לעשות עם זה משהו. אני מודה ומודעת שממש לא חזרתי לעצמי, רחוק ממה שהייתי. מקווה שהשיתוף שיחרר משהו אצלי ואולי יפתח צוהר לאשה אחרת שעברה משהו דומה.

אני חזקה, יהיה טוב, אני אופטימית, קצת פחות דכאונית.

החיים ממשיכים.

LadyBike

 

 

** יש לך אפשרות לקרוא סיפורים נוספים על הפלה ולשלוח את הסיפור האישי שלך.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

20 תגובות ל- “הפלה שעדיין יושבת לי בבטן, בלב ובנשמה. חלק ב'”

  1. כתבת "זה מהדהד וקורא לי לעשות עם זה משהו"
    ומהצד, זה נשמע לי שבעצם הכתיבה כבר עשית. אולי זה לא מספיק, אולי צריך עוד, אבל "משהו" עשית.
    מזמינה אותך להמשיך לכתוב

  2. נעה גביש הגיב:

    יפה אחת }{ בפוסט הראשון אפילו לא חשבתי שזו את…עכשיו ברור לי גם למה בכיתי…זה היה מוכר מידי 🙂

    יקירה…את חייבת לעצמך למצוא דרך להגיע למקומות החבויים שעוד לא היגעת אליהם ועדיין פצועים אצל, למרות שזה נשמע רע מה שאכתוב עכשיו…בכל זאת אכתוב 🙂
    לא סתם הייתה לך התאונה הזו…
    את אישה נפלאה ואוהבת ונותנת…אבל כדי להמשיל להיות כזו את חייבת למא את עצמך ואת עכשיו בחוסר עצום..אחרי ההפלה (כל ההפלות) האחרונה במיוחד ואי היכולת למלא את החלל ההוא הילד אחר…אי היציבות עקב התאונה לא מאפשרת ל להיות, פיזית, מי שהיית קודם…
    אעשה לך הקבלה קטנה בנינו – בסדנא שאנחנו עושות הבנתי כמה אני לא מי שהייתי וכמה קשה לי להתמודד עם זה ולקבל את זה – יקירתי…אל תחכי כלכך הרבה זמן כמו שאני חיכיתי כדי להבין את זה…חושבת שהבנת זאת תוך כדי הכתיבה שלך…
    לכי למשהו שיעמיק בתוכך שיעזור להוציא החוצה את הכאב והעצב ויעזור לך למצוא את הדרך להשלים עם עצמך ולהחלים…

    אוהבת וחייבות להיפגש!
    }{
    נעה

  3. הסיפור שלך מרתק ומרגש. אני מאחלת לך שתמצאי את דרכך החוצה שהמועקה הזו, ותסגרי סופית את המעגל.
    מאוד אהבתי את התמונה והטקסט שכתבת "להיות הורה", זה מדוייק מרגש ונכון להפליא.

  4. סיון קונוולינה הגיב:

    התמונה מקסימה ומעבירה המון מכל מה שניסית לתאר. מסכימה עם קודמותיי, גם אני בתחושה שיש לך עוד מקום לחפור עוד קצת, לחשוף עוד קצת על פני השטח כדי לטפל בכל מה שעברת בצורה עמוקה יותר. חושבת שזה מאוד יעזור לך עם ההתמודדות ואולי להבין יותר ״למה זה קרה לך״, מה זה בא ללמד אותך.
    מאחלת לך שתמצאי המון אושר וסיפוק בכל דרך שתבחרי בה!

  5. אני אני הגיב:

    אין לי מילים בכלל להגיב על מה שכתבת… את נשמעת מקסימה, ושעוברת תקופה לא פשוטה ובאמת מאחלת לך רק טוב.
    כן רציתי לספר לך, לגבי נושא מחלת גרייבס – אני לא יודעת מה מצבך, כמה חמור וכמה את מטופלת תרופתית, אולם אני הצלחתי לפתור את נושא המחלה על ידי שינוי תזונה. הלכתי לד"ר דני קרת (נמצא סמוך לרעננה)ובאמצעות שינוי תזונתי מקיף הצלחתי להתגבר, נכון לעכשיו, אל המחלה. כמובן שאין לדעת אם ומתי זה יחזור, אולם לי זה נתן תחושה טובה לדעת שביכולת שלי לעשות משהו שיחזיר לי שליטה במצב הבריאותי שלי, ושישפר כמובן.
    שוב, אולי זה בכלל לא מתאים לך ולא הכיוון, אולם חשבתי לשתף… שתדעי שיש עוד דרכים ודברים שניתן לעשות מעבר למה שהרופאים מציעים.
    שיהיה לך טוב.

  6. יקרה שלי,

    כל הזמן הזה הייתי לידך (לא פיזית, אלא נפשית), ולא עצרתי אפילו לשאול מה שלומך בתוך כל הבלאגן הזה. הצלחת להסגיר ולהסתיר מצוין מה את מרגישה. עם החיוך הנצחי. מהצד נראית כאילו את מנצחת – ומבפנים נשברת.

    סליחה על כל אותם הימים והפעמים שלא חשבתי אודותייך. שלא הרמתי טלפון לשאול מה שלומך.

    והערצתי הרבה לאיש שאיתך.

    נשיקות וחיבוקים רבים

    מיכל

  7. עליסה הגיב:

    אח מדהימה שכמוך, כל כך הרבה ואת תמיד עם החיוך והשמחה אני רק יכולה להיות שם כשתצטרכי וגם כשלא אוהבת אותך מאוד

  8. אתי פ. הגיב:

    אישה יקרה,
    התרגשתי מאד לקרוא את מה שכתבת, את אמיצה על שהחזקת את זה בפנים… וניסית להתמודד לבד להיות בשליטה לקוות שזה יעבור – ואולי גם לתת לזמן קצת לעשות את שלו ולנסות שנית.
    אני מאד מקווה שהכמיהה לילד לא תחדל!
    נעצבתי שלא זיהיתי את מה שהתחולל בך ולא מספיק תמכתי- את חברה יקרה.
    ממשבר למשבר העיסוק בעצמך כנראה היה בלתי נמנע ומשהו מלמעלה היה צריך לעשות מעשה לעורר את המודעות לעצמך למנוחה ולמתן שלווה לנפש ולגוף – למרות שזה לא מתאים לך ולאישיות שלך – תני לזה את הזמן הדרוש.
    תודה ששתפת גם אותי,
    אתי

  9. אודי הגיב:

    גיסה אהובה, ריגשת אותי והעלית דמעות בעיניי. מדהים כמה עוצמה יש בפגיעות שלך וכמה אופטימיות יש בכאב שלך. סליחה שהנחתי שאת יודעת שאני תמיד שם בשבילך, במקום באמת להיות שם יותר. האמת שרציתי להיות ולא תמיד ידעתי איך. הרגשתי שאין לי עצות או תובנות להציע לך. התקווה ליצירת חיים חדשים, מסתבר, היא משהו שיש לו שותפים רבים שמצפים, שואלים ומתרגשים יחד איתך. ואז באה התכנסות לתוך הייאוש שלאחר האובדן שהיא כל כך אישית, גם כשאת מוקפת באנשים שאוהבים אותך מאוד – אוהבים אותך "בבטן, בלב ובנשמה".

  10. גיסה הגיב:

    .."וכל הדם גועש געגועים, וכל המעיים הומים געגועים,
    וכל הלב גואה געגועים, וכל השמיים מרטטים געגועים,
    וכל האויר רווה געגועים, וכל הרחובות נמתחים געגועים,
    וכל המכוניות צופרות געגועים, וכל החתולים בוכים געגועים,
    וכל הצעדים נוקשים געגועים, וכל העיתונים מרשרשים געגועים,
    וכל הטלפונים מצלצלים געגועים, וכל העמודים מחושמלים געגועים,
    וכל הים גואה געגועים, וכל החול כבד געגועים,
    וכל הציפורים צווחות געגועים, וכל העלים רועדים געגועים,
    וכל השירים מזייפים געגועים, וכל החלונות משחירים געגועים,
    וכל הרוח מצליפה געגועים,
    ואין לה, אין לה רגע מנוחה"..
    ("למאטיס יש את השמש בבטן", יהודית קציר)

    גיסתי,
    זה עצוב ואירוני, שדווקא כאן, בוירטואליה אנחנו יכולות לדבר, כשלמעשה, אנחנו נפגשות כמעט מדי שבוע סביב שולחן השבת. דווקא שם, אנחנו מדברות על החולין, הבית, הילדים, ההווה. והדברים החשובים באמת, אלה שבתוך הלב, אין להם מילים שם, במציאות.
    איך אפשר להתגעגע למישהו שעוד לא ראינו? אולי להתגעגע למשהו שהיה לו גוף ופנים ואישיות, זה כואב יותר, אבל גם פשוט יותר. יש תמונות להסתכל ולהזכר, יש חוויות ואיים של זכרונות בלב. ואיך מתגעגעים למישהו שהיתה לו רק נוכחות והרגשה? מישהו שהיה בתוכנו, שהיה אהוב ונחוץ ונשא עימו את כל התקווה וההבטחה?
    איך נפרדים? איך נפרדים ממישהו, שהיה לרגע וכבר איננו? מישהו, שנחלם ואבד, שהיה כל כך משמעותי ואהוב עוד לפני שהתגשם לגוף נפרד ועצמאי? איך נפרדים ממישהו שעוד לא התהווה ממש, ושלעיתים נחווה כהזיה שהיתה רק בראשינו וליבנו וכבר אין לה עדות?
    ואיך חיים אחרי, אחרי שהכל נגמר, אחרי השקט שמשתרר, אחרי מילות ההשתתפות בצער, אחרי המבקרים, הניחומים והחיבוקים? איך חיים עם השקט והריק? כי את הרגשת המלאות והשלמות הפנימית הזו, ואת תחושת הראשוניות וההבטחה, מחליפה תחושת פספוס והחמצה. תחושה, שנוכחותו הביאה עימה הרגשה של עתיד ושל אפשרות ואובדנו פער חלל בבטן, בלב ובמציאות. ואיך נפרדים מעתיד שהובטח?
    ואיך חיים הלאה? איך נושמים? איך עוברים את הרגע הבא? הדקה הבאה? השעה הבאה? איך לא מתמוססים בתוך כל הכאב?

    "הירוק היום ירוק מאוד.
    והאפור היום אפור מאוד.
    וקצת שחור ואין לובן בעיר.
    והנסער היום נסער מאוד.
    והעבר היום – עבר מאוד.
    קצת עתיד, ואין הווה באוויר.

    ועוד לא קל לנשום, ועוד לא קל
    לחשוב מול הרוח.
    ומאוד לא פשוט לחכות"
    (לאה גולדברג)

    איך נושמים בלי שמרגישים שבכל נשימה משהו מאיתנו הולך לאיבוד? ואיך מחכים? איך מחכים שיהיה קל יותר, ושיכאב פחות, ושהיום יראה פחות ארוך לעבור אותו עד לבוא הלילה המנחם, החלומות וההרגשה הזו, בדקה לפני שערים ממש, בה השכחה עדיין שולטת, ולא ממש זוכרים את כל מה שקרה?
    ולא פשוט לחכות, לחכות להרפא, להחלים, להמתין שהשברים הממשיים והנפשיים, שחוברו על ידי פלטינות וברגים ואומים וחיבוקים (ורופאים חתיכים)יתחברו ויחזיקו מעמד. ושלא יכאבו בעתות קור או חום, או בעתות בוא הזכרון. ואיך עושים את הצעד הבא? בלי לפחוד מלהחליק, ליפול שוב, לחזור אחורה. איך צועדים באותו הבטחון ובאותה התמימות שאפיינה את עידן התום, בו היה אפשר לרכוב על אופניים בלי לפחד מהתרסקות על הכביש, עידן התום בו היה אפשר להיות בהריון ולחשוב על השמות אחרי שראינו את שני הקווים בבדיקת הריון?
    ואיך משתפים? איך אפשר להסביר למישהו איך זה מרגיש, הכאב בברגים, הכאב בצלקות, איך זה מרגיש להרגיש לא יציב, לא מובן, לא שפוי? איך מסבירים למישהו שכשאומרים שהכל בסדר, מתכוונים לזה ששום דבר כבר לא יהיה בסדר לעולם כי הכל נשבר?
    ובעיקר מה עכשיו? כשעוד לא קל לנשום, ויש קצת עתיד ואין הווה באוויר? אני מניחה שעוברים יום אחרי יום. וגם מדברים. גם אם אחרים לא פנויים לשמוע, או חוששים מדי או שזה בכלל לא באופי שלנו לשתף. כי יש סיכוי, שמכל מיליון האנשים שנשתף אותם, יהיה אחד, שיוכל לעשות את הדבר הנכון עבורנו, לחבק, להגיד או רק להיות.
    אני יודעת, שלא עזרתי לך הרבה פה ובכלל, כי אולי אני פוחדת מלפלוש, מלהכאיב, מלגעת ולא להיות יכולה לנחם. כי מה שבעצם הכי הייתי רוצה זה לתת לך נחמה. ולהגיד שיהיה בסדר. אבל אני לא יודעת. אני לא יודעת אם יהיה בסדר. אני רק יודעת, שיש בך משהו שלא מוותר, שרוצה וחולם ומגשים.
    ואני יודעת שאנחנו אוהבים אותך. מאוד. וגם רוצים לשמוע. גם אם לא תמיד שואלים.
    וסליחה על הברבור הארוך הזה פה..
    גיסתך הצולעת..

    • אמא הגיב:

      קראתי את תגובתך, והדמעות זלגו והלב נתן לעצמו להרגיש ולא פחד מהכאב שברגש.
      כל כך מדויק וכל כך חד כמו סכין, הישר לתוך הלב שעדיין מדמם מכאב האובדן, אובדן התמימות בעיקר, להבין שדברים כבר לא יחזרו להיות פשוטים כבעבר.
      הייתי חייבת לכתוב לך פה, ולא יודעת אם בכלל תראי, שחיברת אותי ואפילו לרגע קט והצלחתי להרגיש ולא להסתיר. ועל זה אני מודה לך.

  11. אילנה כהן הגיב:

    .. אחרי 3 שנות טיפולי פוריות סוף סוף הריון ו..עם תאומים איזה התרגשות חבל על הזמן .. הכל היה תקין עד שהלכנו לסקירה המאוחרת (סוף חודש חמישי) והעוברים שעד יומיים לפני עוד היו בריאים ושלמים פשוט שכבו שם ללא דופק .. ההלם העצב הדיכאון הוא בלתי נסבל והכי מרגיז – היה ניתן למנוע זאת .. אחת הרופאות שטיפלו בי לאחר הגרידה אמרה לי,שלא לציטוט, שכנראה הבעיה היא קרישיות דם אבל-אף רופא לא נותן הפניה לבדיקה לפני שעברת 3 הפלות או שבץ מוחי (כן אתן קוראות נכון בבי"ח אמרו לי כך מילה במילה) אחרי הרבה בלגן השגתי את הבדיקה שגילתה שאני נושאת גן מוגבר לקרישיות . הרופא שביצע את הטיפולי פוריות נדהם הצלחתי לעבור טיפולי פוריות קשים בלי להתמוטט או למות !!! – אני כותבת כדי להגיד לכל הנשים אל תסמכו על הקופות חולים- לכו , עם בנותיכם לרופא פרטי שלמו 1500 ש"ח ועיברו את הבדיקה זה יכול למנוע המון כאב לב ולמנוע סיכון חיים , אל תעברו את מה שאני עברתי

  12. אמא הגיב:

    נתקלתי בפוסט שלך שחיפשתי קצת סיפורים וחיזוקים.
    עוברת תקופה לא פשוטה לאחרונה, בתוך חצי שנה הפלה בשבוע 19 ואחרי כמה חודשים הפלה בשבוע 9.
    תודה רבה לך על המילים שיוצאות מהלב, מאחלת לך הרבה בריאות הגוף והנפש שלווה אושר ושמחה אמיתית.

  13. יפעת הגיב:

    היה לי ילד קטן כזה בבטן רק בין כמה שבועות אבל ילד, בראש שלי כבר היו לנו שיחות הוא ליווה אותי יום יום שעה שעה אני ושומשום הקטן. עם לב בגודל גרגיר סוכר שיש לו. ודיברנו ושרנו וראיתי סרטונים איך הוא גודל לו שבוע הריאה שבוע הכבד, והלב.. הלב לא פעם. שומשום שלי הגיע לגודל 2 מילימטר, שבשבילי היו עצומים אבל אף אחד מסביבי לא ראה את זה. שמו לי כדורים שגרמו לתחושה של "קצת יותר מכאבי מחזור" כאבים שאי אפשר לתאר, אבל הלב שלי כואב יותר. כל רגע. אני יודעת שהוא עדיין לא באמת התפתח אבל אני לא יכולה שלא להדליק לו נר זיכרון, להתנצל בפניו שלא הצלחתי לשאת אותו. כי רציתי אותו מאוד, הוא הראשון שלי, מחזיק את כל החלומות שלי, ואני מבינה שזה נשמע קצת לא מציאותי לתאר משהו כל כך התחלתי כאובדן, אבל זה מרגיש לי שאיבדתי אותו, ילד, שהיה אמור להיות, מסביבי רק אחד יודע מה אני חווה, בן הזוג שלי. שהוא שם אבל ממש רחוק מלהבין. שכתבתי הריון נשמה, את עלית לי. תודה ששיתפת ותודה שאפשר להגיב. תודה שחלקת את העצב שלך.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

קשה לי

מאת :

19 ביולי 201113 תגובות

מתוך אחרי לידה, קושי אחרי לידה

מבוא: הטקסט הבא ממש "נשפך" ממני לפני שבוע, אחרי כמה ימים קשים שבאו אחרי תקופה די מאתגרת של אחרי לידה… כתבתי אותו לבעלי, כדי להסביר בדיוק מה עובר עלי, ואני חייבת להודות שאחרי שנפתחתי ושיתפתי, המצב השתפר, והגיעו ימים טובים יותר… ומנקודת מבט של שבוע אחרי אני מבינה כמה הטקסט קיצוני ומדאיג, אבל כנראה שככה באמת הרגשתי…

דרך הכתיבה

מאת :

11 במאי 20144 תגובות

מתוך לכל אמא

דרך הכתיבה אין טעות.

אני כותבת את עצמי.

עצמי יכולה להיות טעות?

דרך הכתיבה אני יכולה להיות האני שלא נעים לי לחשוף,

מרושלת,

איטית,

ביקורתית,

מסורבלת.

דיכאון זה לא רגש.

מאת :

19 במאי 20130 תגובות

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה

דיכאון זה לא רגש.

השבוע שמתי לב שיש משהו באמירה "אני בדיכאון" או "עברו עליי ימים דכאוניים" וכד', שכמו סותמת את התחושה שמסתתרת מאחורי ה'דיכאון' שאנחנו מרגישות.

דיכאון הוא איבחון שנועד לעזור לאנשי מקצוע לטפל, הוא לא תחושה.

כאשר אנחנו משתמשות במילה 'דיכאון' לתיאור של תחושה, אנחנו בעצם לא מאפשרות ביטוי, הכרה או תשומת לב, לתחושה שמאחורי הכותרת 'דיכאון' ובכך כמו חוסמות את האפשרות ליצור תנועה אשר מתרחשת כאשר אנחנו מכירות בתחושה שקיימת בתוכנו ומבטאות אותה במרחב המתאים.