הפלה שעדיין יושבת לי בבטן, בלב ובנשמה. חלק א’

כל פעם שאני קוראת דברים שנאמרים כאן באתר, זה מרגש אותי. מרגש אותי שיש נשים שפותחות את הנושאים האלה.
אני דולה, אמא ל 2 ועברתי 6 הריונות בחיי. כשאני קוראת פה, אני חושבת לעצמי – אולי אם אכתוב ואשתף, זה יעזור גם לי להשתחרר…

הריון ראשון היה בצבא ונגמר בהפלה יזומה.

הריון שני ושלישי היו כשממש רציתי ללדת ופשוט לא הלך. הפלה בשבוע 9 ואחרי שנה של המתנה, הריון, עברנו שבוע 12 ונשמנו לרווחה, אבל בשבוע 14 – עובר בלי דופק.

הריון רביעי וחמישי הסתיימו בשתי לידות של 2 ילדים מקסימים בהפרש של שנה ושבועיים ואז, כעבור 10 שנים של לשגע את בן זוגי, שלא הסכים לעוד ילד ובסוף נכנע, כי יום הולדתי ה40 קרב… נכנסתי להריון השישי

עברנו את שבוע 14, נשמתי, קבעתי מי שפיר, תל”מ אוקטובר… החלטנו לספר לילדים הגדולים (שהיו אז בת 9 ובן 10). איזה אושר, כמה זמן רציתי.

ביום ראשון קפצתי לרופא להביא לו תוצאות של בדיקה אחרת, אמר “יש לך מי שפיר ביום שישי, נכון?”,

בואי נראה שיש מספיק מים להחדיר את המחט” ואז, דממה… בודק ובודק ומבשר לי שאין דופק! וזהו.

עברתי הפלה, שהייתה לי מאוד קשה רגשית בשבוע 20 ועד עכשיו זה יושב לי בבטן, בלב ובנשמה…

חשבתי שאמשיך לקרוא בינתיים, להודות ללימור על הסיפורים ועל הפלטפורמה לשיתוף.

אז זהו שלא.

החלטתי שבכל זאת אספר את הסיפור, אולי זה יעזור לי לשים את הדברים בפרספקטיבה, אולי להבין, לקבל… עבר הרבה זמן מאז, קצת יותר משנה מאותו יום, מבשר הרעות. באותו יום, הייתי ממוטטת מחד ובשליטה מאידך. התפרקתי על כתף בן זוגי היקר, אך כשהגעתי לבית החולים הייתי בשליטה. הייתי שם כבר, ידעתי מה יהיה, הכרתי את התהליך.

בעלי אסף אותי מהגניקולוג ונסענו ישר לבית החולים. חיכיתי במיון נשים 7 שעות, הרי זה לא מקרה דחוף – העובר כבר מת.

אני מכירה את הסיפורים ששולחים אישה הביתה וקובעים לה תור מסודר לפינוי הרחם. מכירה אף מקרה שקבעו 8 ימים אחרי שנודע לאישה שהעובר שלה מת. אין מצב שאני מסתובבת עם עובר מת בתוכי !!! אני לא זזה מפה! לא מוותרת!

סוף, סוף מזמינים אותי לראות רופא – בדיוק חילופי משמרות. אני יושבת, שואלים אותי כמה שאלות ומתייעצים לגביי מעל הראש שלי. לא מקובל עליי !! אמרתי לרופאה “שימי לי למינאריות עכשיו ומחר בבוקר תחליטו מה לעשות – הפלה, גרידה…” הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח. “למינריות? אאהה.. את מבינה עניין” – כך נאמר וכך נעשה.

אני יודעת שברגע שיתחילו טיפול, לא יוכלו לשלוח אותי הביתה ולא יוכלו לדחות את הקץ. עליתי למחלקת נשים והודעתי להם שאני הולכת הביתה לדבר עם ילדי ולארגן תיק – על אחריותי, הבטחתי לחזור עד 23:00 וכך היה.

למחרת, יום שני בבוקר, כבר ב09:00 קראו לי. הוחלט שהעובר מספיק קטן ואפשר לעשות לי גרידה. הלמינריות אכן הרחיבו את צוואר הרחם כך שהמצב היה טוב.

סירבתי שסניטר יסיע אותי – אני לא חולה! הלכתי על 2 רגלי לחדר ניתוח, כשהסניטר רודף אחריי עם העגלה. בחדר ניתוח הודעתי להם שאני מסרבת להרדמה מלאה, אלא אם יש מקרה חירום ושאני מבקשת הרדמה אפידוראלית מקומית. הם היו בטוחים שנפלתי מהירח. הסברתי שאני חייבת להיות בשליטה, כדי להבין ולהפנים שזה נגמר. נכנסה אחות ושאלה את המרדים: “מה אתה עושה?”, אמר: “הרדמה מקומית”, אמרה לו: “היא לא נורמאלית!” נכנסה עוד אחות ואחר כך רופא – אותה הצגה בדיוק עברתי עם כולם. לבסוף התחילו את הפרוצדורה.

האחות השוטפת שפשפה אותי למטה, הרגשתי זיק של כאב וזהו. אחר כך הרגשתי מתוך העמעום של תחושות האזור, איך מושכים את העובר מגופי חלק חלק לתוך דלי. נפרדתי בליבי, ידעתי שזה נגמר, ראיתי את סוף התהליך. כשסיימו, נכנעתי לשינה ואחר כך לבכי. כמה בכיתי. זרם הדמעות זלגו על לחיי כל אותו יום וגם ביום שאחרי וגם בימים אחרי. כשחזרתי הביתה בכיתי יחד עם ילדי אחר כך התאפקתי כשילדי היו בית. החלטתי שאני צריכה להתגבר. Easier said than done!

רופא המשפחה היה מקסים – אמר לי “אני נותן לך שבועיים חופש מחלה, אני יודע שאת צריכה זמן לעצמך”. מה שלא ידעתי זה עד כמה. אחרי שבועיים חזרתי לעבודה, לא אותה האישה שהייתי לפני שבועיים, מלאת שמחת חיים, היפר אקטיבית, מזיזה, מעורבת, עושה, מפעילה. הרגשתי ריקה. עצובה.

לא עברתי לידה, לא נולד לי תינוק או תינוקת, אבל אני גם אמא וגם דולה והיה לי ברור שמה שקורה לי זה דיכאון של אחרי לידה. עשיתי כאילו הכל בסדר, תפקדתי בעבודה, גיסתי התחתנה והלכתי לאירועים שלה (כמו צל מהצד, לא ממש שם). אפילו יצאתי לבית קפה עם חברה – אך ליבי ואני לא ממש היינו שם. שקעתי לתוך עצמי, לא תקשרתי, נכנסתי לקונכייה. מיום ליום זה קצת החמיר, בעלי עשה הכל בבית מתוך רחמים וצורך. הגעתי מהעבודה ונכנסתי למיטה.

באיזה שהוא שלב תפסתי את עצמי ואמרתי לבעלי “דיכאון אחרי לידה”. הוא הסתכל עליי ואמר שלא נראה לו,  שזה טבעי שאהיה עצובה, שהוא יעזור לי במה שרק ארצה… הלכתי לרופא משפחה, דיברתי איתו והוא נתן לי הפנייה דחופה לאישור לפסיכולוג. אני חייבת שוב לשבח אותו, את הרגישות והנכונות לעזור. קיבלתי אישור תוך כמה ימים וקבעתי תור והתחלתי ללכת לדבר ולשתף.

ההמשך.

* לקריאת סיפורים נוספים על הפלה ולשליחת הסיפור האישי שלך.


אני ממליצה לך להתעדכן בתכנים ובאירועים החדשים:

מי אני ?

נעים להכיר, אני לימור ויצרתי את האתר הזה כדי לאפשר לנשים להרגיש יותר טוב בהורות שלהן.

אני מלווה רגשית נשים בהריון ואחרי לידה  ועוזרת להן להתמודד עם הקשיים הרגשיים האופייניים, אך לא מדוברים.

אני מאמינה שאת יכולה להרגיש טוב יותר בהורות שלך.

אשמח ללוות אותך,

לימור 

צרי קשר

תרגישי בנוח לכתוב לי דברים שחשובים לך,

לשאול אותי שאלות או לתאם מפגש ראשון לתהליך הליווי.

בהודעה ל – 052-2835020

שתהיה לך הורות טובה ומשמעותית, לימור

× מרגישה אתגר רגשי בהריון ואחרי לידה?