הפלה שעדיין יושבת לי בבטן, בלב ובנשמה. חלק א'

מאת : ladybike

15 באוגוסט 2011 | 12 תגובות

אני דולה, אמא ל 2 ועברתי 6 הריונות בחיי. כשאני קוראת פה, אני חושבת לעצמי - אולי אם אכתוב ואשתף, זה יעזור גם לי להשתחרר...

מתוך הפלה, אובדן הריון, הריון

כל פעם שאני קוראת דברים שנאמרים כאן באתר, זה מרגש אותי. מרגש אותי שיש נשים שפותחות את הנושאים האלה.
אני דולה, אמא ל 2 ועברתי 6 הריונות בחיי. כשאני קוראת פה, אני חושבת לעצמי – אולי אם אכתוב ואשתף, זה יעזור גם לי להשתחרר…

הריון ראשון היה בצבא ונגמר בהפלה יזומה.

הריון שני ושלישי היו כשממש רציתי ללדת ופשוט לא הלך. הפלה בשבוע 9 ואחרי שנה של המתנה, הריון, עברנו שבוע 12 ונשמנו לרווחה, אבל בשבוע 14 – עובר בלי דופק.

הריון רביעי וחמישי הסתיימו בשתי לידות של 2 ילדים מקסימים בהפרש של שנה ושבועיים ואז, כעבור 10 שנים של לשגע את בן זוגי, שלא הסכים לעוד ילד ובסוף נכנע, כי יום הולדתי ה40 קרב… נכנסתי להריון השישי

עברנו את שבוע 14, נשמתי, קבעתי מי שפיר, תל"מ אוקטובר… החלטנו לספר לילדים הגדולים (שהיו אז בת 9 ובן 10). איזה אושר, כמה זמן רציתי.

ביום ראשון קפצתי לרופא להביא לו תוצאות של בדיקה אחרת, אמר "יש לך מי שפיר ביום שישי, נכון?",

בואי נראה שיש מספיק מים להחדיר את המחט" ואז, דממה… בודק ובודק ומבשר לי שאין דופק! וזהו.

עברתי הפלה, שהייתה לי מאוד קשה רגשית בשבוע 20 ועד עכשיו זה יושב לי בבטן, בלב ובנשמה…

חשבתי שאמשיך לקרוא בינתיים, להודות ללימור על הסיפורים ועל הפלטפורמה לשיתוף.

אז זהו שלא.

החלטתי שבכל זאת אספר את הסיפור, אולי זה יעזור לי לשים את הדברים בפרספקטיבה, אולי להבין, לקבל… עבר הרבה זמן מאז, קצת יותר משנה מאותו יום, מבשר הרעות. באותו יום, הייתי ממוטטת מחד ובשליטה מאידך. התפרקתי על כתף בן זוגי היקר, אך כשהגעתי לבית החולים הייתי בשליטה. הייתי שם כבר, ידעתי מה יהיה, הכרתי את התהליך.

בעלי אסף אותי מהגניקולוג ונסענו ישר לבית החולים. חיכיתי במיון נשים 7 שעות, הרי זה לא מקרה דחוף – העובר כבר מת.

אני מכירה את הסיפורים ששולחים אישה הביתה וקובעים לה תור מסודר לפינוי הרחם. מכירה אף מקרה שקבעו 8 ימים אחרי שנודע לאישה שהעובר שלה מת. אין מצב שאני מסתובבת עם עובר מת בתוכי !!! אני לא זזה מפה! לא מוותרת!

סוף, סוף מזמינים אותי לראות רופא – בדיוק חילופי משמרות. אני יושבת, שואלים אותי כמה שאלות ומתייעצים לגביי מעל הראש שלי. לא מקובל עליי !! אמרתי לרופאה "שימי לי למינאריות עכשיו ומחר בבוקר תחליטו מה לעשות – הפלה, גרידה…" הסתכלו עלי כאילו נפלתי מהירח. "למינריות? אאהה.. את מבינה עניין" – כך נאמר וכך נעשה.

אני יודעת שברגע שיתחילו טיפול, לא יוכלו לשלוח אותי הביתה ולא יוכלו לדחות את הקץ. עליתי למחלקת נשים והודעתי להם שאני הולכת הביתה לדבר עם ילדי ולארגן תיק – על אחריותי, הבטחתי לחזור עד 23:00 וכך היה.

למחרת, יום שני בבוקר, כבר ב09:00 קראו לי. הוחלט שהעובר מספיק קטן ואפשר לעשות לי גרידה. הלמינריות אכן הרחיבו את צוואר הרחם כך שהמצב היה טוב.

סירבתי שסניטר יסיע אותי – אני לא חולה! הלכתי על 2 רגלי לחדר ניתוח, כשהסניטר רודף אחריי עם העגלה. בחדר ניתוח הודעתי להם שאני מסרבת להרדמה מלאה, אלא אם יש מקרה חירום ושאני מבקשת הרדמה אפידוראלית מקומית. הם היו בטוחים שנפלתי מהירח. הסברתי שאני חייבת להיות בשליטה, כדי להבין ולהפנים שזה נגמר. נכנסה אחות ושאלה את המרדים: "מה אתה עושה?", אמר: "הרדמה מקומית", אמרה לו: "היא לא נורמאלית!" נכנסה עוד אחות ואחר כך רופא – אותה הצגה בדיוק עברתי עם כולם. לבסוף התחילו את הפרוצדורה.

האחות השוטפת שפשפה אותי למטה, הרגשתי זיק של כאב וזהו. אחר כך הרגשתי מתוך העמעום של תחושות האזור, איך מושכים את העובר מגופי חלק חלק לתוך דלי. נפרדתי בליבי, ידעתי שזה נגמר, ראיתי את סוף התהליך. כשסיימו, נכנעתי לשינה ואחר כך לבכי. כמה בכיתי. זרם הדמעות זלגו על לחיי כל אותו יום וגם ביום שאחרי וגם בימים אחרי. כשחזרתי הביתה בכיתי יחד עם ילדי אחר כך התאפקתי כשילדי היו בית. החלטתי שאני צריכה להתגבר. Easier said than done!

רופא המשפחה היה מקסים – אמר לי "אני נותן לך שבועיים חופש מחלה, אני יודע שאת צריכה זמן לעצמך". מה שלא ידעתי זה עד כמה. אחרי שבועיים חזרתי לעבודה, לא אותה האישה שהייתי לפני שבועיים, מלאת שמחת חיים, היפר אקטיבית, מזיזה, מעורבת, עושה, מפעילה. הרגשתי ריקה. עצובה.

לא עברתי לידה, לא נולד לי תינוק או תינוקת, אבל אני גם אמא וגם דולה והיה לי ברור שמה שקורה לי זה דיכאון של אחרי לידה. עשיתי כאילו הכל בסדר, תפקדתי בעבודה, גיסתי התחתנה והלכתי לאירועים שלה (כמו צל מהצד, לא ממש שם). אפילו יצאתי לבית קפה עם חברה – אך ליבי ואני לא ממש היינו שם. שקעתי לתוך עצמי, לא תקשרתי, נכנסתי לקונכייה. מיום ליום זה קצת החמיר, בעלי עשה הכל בבית מתוך רחמים וצורך. הגעתי מהעבודה ונכנסתי למיטה.

באיזה שהוא שלב תפסתי את עצמי ואמרתי לבעלי "דיכאון אחרי לידה". הוא הסתכל עליי ואמר שלא נראה לו,  שזה טבעי שאהיה עצובה, שהוא יעזור לי במה שרק ארצה… הלכתי לרופא משפחה, דיברתי איתו והוא נתן לי הפנייה דחופה לאישור לפסיכולוג. אני חייבת שוב לשבח אותו, את הרגישות והנכונות לעזור. קיבלתי אישור תוך כמה ימים וקבעתי תור והתחלתי ללכת לדבר ולשתף.

ההמשך.

* לקריאת סיפורים נוספים על הפלה ולשליחת הסיפור האישי שלך.


This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

12 תגובות ל- “הפלה שעדיין יושבת לי בבטן, בלב ובנשמה. חלק א'”

  1. אוסי הגיב:

    את כל כך מרגשת אותי שאין לי מילים.
    מרגשת אותי היכולת שלך לקרוא את עצמך לדעת מה טוב עבורך וגם לקחת את עצמך בידים ולעשות!

    • הכי אמיתית הגיב:

      את מעבירה את התחושות בצורה ממשית כל כך, ואני בטוחה שתראי שיש לזה באמת אפקט תראפי…מנסיון.
      אני גם עברתי חוויה שכזו- כתובה בבלוג שלי. האמת? התחושה העיקרית שאצלי שלטה לא היתה כעס, עצב או דיכאון…הרגשתי הלם…
      למזלי באמת זכיתי לטיפול מדהים, ואני מודה שאפילו לא ידעתי שיש נשים שנאלצות לחזור הביתה ולהמתין להפלה….זה נשמע לי נורא….
      שלא נדע, שנגדל באושר ילדים מחייכים ובריאים אמן!!!

  2. ענבר אופק הגיב:

    יקירה
    שולחת לך חיבוק ענק
    את כותבת מדהים,מרגש ועוצמתי
    רוצה לקרוא עוד, ממתינה בסבלנות
    נשיקות

  3. יעל בשור הגיב:

    שלום
    לפני קצת פחות מ 14 שנים, עברתי לידה שקטה בשבוע 38, אחרי שהייתי בבית שבוע עם העוברית שלי שכבר הייתה ללא רוח חיים.
    רציתי לומר לך שאני מעריצה אותך על השליטה, על שידעת מה את רוצה ושעמדת על הדברים שרצית. שלא נתת שידברו לך מעל הראש, שהחלטת איך את רוצה ועשית את זה בדרכך. באמת, כל הכבוד.
    ויש דכאון אחרי לידה גם במקרה כזה שלא לדבר על דכאון שנובע מאבדן, גם אם לא ילדת תינוק. האבדן הוא של ההריון, של התקוות והציפיות וכל מה שחשבת והרגשת שאמור לקרות. זהו אבדן אמיתי ביותר.
    מקווה שהטיפול יעזור לך ושתלמדי לחייך מחדש.
    ומנסיון שלי, כתיבה בהחלט עוזרת.
    יעל

  4. וואו, כתבת כל כך עמוק, שממש הרגשתי שאני עוברת איתך את החוויה…
    אני חושבת שעצם זה שבחרת לשתף – זה צעד בעל משמעות הרבה יותר גדולה ממה שאת חושבת. כי מעבר לתרומה המרפאת שיש לכתיבה ולשיתוף עצמו (עבורך), את גם מספרת סיפור שלא זוכה למספיק אמירה בעיניי – דווקא בגלל שההפלה שלך היתה כשכבר הית אמא לשני ילדים.
    רוצה לספר לך שגם אנחנו שני אחים, אחי בן 38 ואני בת 30. ההורים שלנו התגרשו בצעירותנו, ואמי התחתנה בשנית. פעמיים היא הרתה לבעלה החדש מתוך כוונה להביא ילד לבעלה החדש, שלא היו לו ילדים משלו. היא היתה אז בת 40. פעמיים ההריון הסתיים בהפלה (גרידה).
    אני הייתי אז בת 11 בערך, ואני זוכרת כמה היא היתה שבורה וכמה אני לא הבנתי את עוצמת הכאב שלה אז. מעולם לא דיברנו על זה.
    רק לפני כשנה וחצי, כאשר חברה טובה שלי נאלצה להפיל בגלל עובר ללא דופק בשבוע 15, רק אז עלו וצפו שתי ההפלות ההן של אמי ורק אז דיברנו עליהן והיא סיפרה לי איך היא הרגישה וכמה זה היה נורא.
    רק אז הייתי מסוגלת להבין לעומק, שבלי קשר לקיומם של ילדים נוספים, בלי קשר לגיל שלך, כשאת רוצה ילד – אין לך נחמה כשההריון מסתיים בהפלה. והתחושה הזאת של הריקנות שאת מדברת עליה, שהיא גם פיזית וגם נפשית, היא קשה מנשוא.
    מחכה לקרוא עוד ממך, ושולחת לך חיבוק ענק על הצעד הזה שעשית!

    • סיון, הזכרתי לי שגם אני דיברתי עם אמא שלי על האובדן שלה רק לפני שנה. היא סיפרה לי שזו הפעם הראשונה שהיא סיפרה את הסיפור… עברו 40 שנה מאז..

  5. נעה גביש הגיב:

    קוראת אותך ובוכה (מתנצלת על הרגשנות)
    כמה עברת…כמה כוחות צריך כדי לעבור את כל זה…
    מקווה, כמו שאמרה הכי אמיתית שהכתיבה תעזור לך.

    מחבקת }{
    נעה

  6. בפעם הראשונה שקראתי אותך הרגשתי משהו מסוים, שכתבתי לך.
    בפעמים הבאות שקראתי אותך תוך כדי עריכה של הדברים, הרגשתי את הכוחות שלך. קצב הקריאה של העריכה הוא קצב ממש איטי, כי אני שמה לב לכל פסיק ואות. אני מרגישה שהקריאה הזאת שלי אותך סייעה לי להרגיש אותך בעוצמה אחרת.
    הרגשתי כמה כוח יש לך, איך יחד עם האובדן ידעת מה להגיד, ביטאת את עצמך ואת הצרכים שלך. הרגשתי איל היה שם מקום מאוד בריא, חזק, עוצמתי, כזה שמנווט ואפילו מנהל.
    קראתי והתפעמתי מהיכולת הזאת.
    מחזקת אותך שוב על הכתיבה, על היצירה, על הכוח המניע שבך שביקש להרגיש יותר טוב ומודה לך על הבחירה בנו למקום של השיתוף.

  7. ענבר בן הרוש הגיב:

    מצטרפת לקודמותיי. קראתי עם דמעות בעיניים.
    מקווה שהשיתוף באמת עזר לך.
    את אישה נפלאה וחזקה. אישה כמוך הייתי רוצה לידי בלידה הבאה שלי.
    תודה
    שולחת לך חיבוק ענק,
    ענבר.

  8. קרן הגיב:

    איזו אישה אמיצה את! תודה על השיתוף, ועל הכנות.
    רוב הנשים עוברות הפלות בדרך לתינוק בריא ואנשים פשוט לא מבינים את זה. הריון מלא, תקין ולידת תינוק בריא זו אומנם דרך הטבע אך נס אדיר בפני עצמו…..
    אני בעצמי אימא ל- 2 וכבר חויתי סה"כ 5 הריונות….. גרידה 1 הריון 1 שבוע 8 ו-2 הפסקות הריון בגלל מום בעובר [שבוע 12] גם אני כמוך לא הסכמתי להסתובב עם זה בבטן עוד דקה נוספת, מרגע ההחלטה, פשוט עשיתי הכל על מנת שעוד באותו יום תתבצע הפרוצדורה….. בהפסקת הריון האחרונה התישבתי ליד משרד העו"ס עד שתחזור מארוחת צהריים ותחתום לי על הוועדה.
    מאחלת לך שמחת חיים אדירה ושחרור רגשי.
    ממתינה לחלק ב'….

  9. אלה הגיב:

    קראתי. ורציתי להגיד לך תודה רבה וחיבוק.

  10. שרית הגיב:

    היי אני ההיתי שבוע 14 שהתבשר לי בשקיפות עורפית שהוא מת…רק לפני כמה ימים היה דופק….לפני יומיים עברתי הפלה באמצעות הכדורים הכואבים אתמול השתחררתי..הבכי לא מפסיק יש לי ילדה בת 17 וזה היה ה.אמור להיות השני

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

האם במקרה יום הולדתי יוצא בחג החירות?

מאת : ליטל אוהב ציון

21 באפריל 20113 תגובות

מתוך טיפולי פוריות, לכל אמא, רוצות הריון

מדי שנה ביום הולדתי אני עורכת חשבון נפש עם עצמי.

מה עברתי בשנה החולפת, מה אני רוצה לחוות בשנה הקרובה ובעיקר אילו יעדים אני מציבה לעצמי, (לרוב אני שוכחת מהיעדים כבר במימונה וטורפת איזה מופלטה או שתיים, אבל גם להציב יעדים זה חשוב, לא?)

אז האם במקרה חשבון נפש מספר 35 נופל בדיוק בחג החירות?

הילדה עם וירוס בטן עקשן.. אין לי אוויר..

מאת : אמא אנונימית

17 ביוני 20140 תגובות

מתוך העיקר הבריאות, לכל אמא

ילדה בת שלוש חולה בוירוס בטן עקשן שמסרב לללכת. רוקנתי כבר גלון של אקונומיקה. והתחושה הזו ששוב אני לבדי והעסק שלי גם על כתפיי, אך בכל זה אני עדיין האישה הזו שמכבסת, מנקה, מסדרת, תולה, מנגבת, מבשלת, מחבקת, מנשקת, מחייכת, מרגישה ריקנות. והאיש שלצידי עובד קשה קשה ואני לא רואה אותו ובלילה לצידי ישן עליי נהנה מחום גופי…. אין לי אוויר.

נשואה+1

מאת : אביבית זהבי בינשטוק

17 בינואר 2013תגובה אחת

מתוך אחרי לידה, אמהות וקריירה, חוזרות לעבודה, לכל אמא

משרה לאימהות, אתן אומרות? וכולן אומרות 'זה אפשרי' ו'המעסיקים מתחשבים' והלוואי שבסוף אני אמצא עבודה המתאימה לכישוריי .

אני החלטתי שהמקצוע העתיק בעולם {ולא, הוא לא זונה, למרות שעם חלק מהמשרות שמציעים לי אני מרגישה כך…} הוא בראש ובראשונה, היותי א מ א.