לא רוצה להתאוורר בלעדיה, לא צריכה את זה

מאת :

15 באוגוסט 2011 | 12 תגובות

מאושרת לגמרי להיות בכל רגע נתון עם בתי הקטנה. לא יכולה לדמיין סיטואציה שבה ארצה לעזוב אותה כדי לעשות משהו

מתוך אחרי לידה, מה עם הצרכים שלי?

מציעים לי "להתאוורר".

"קחי לך יום בלי הילה. אני אשמור לך עליה. לכי, תסתובבי, תבלי, תעשי לך יום כיף… אל תחשבי עליה. תחשבי רק על עצמך."

אני כל כך לא מרגישה שאני צריכה את זה. וממש לא רוצה את זה. ואיך זה בכלל אפשרי?

אני מאמינה בכל ליבי שהילה ואני צריכות להיות יחד כל הזמן. מרגישה ששתינו צריכות אחת את השנייה באותה המידה. היא צריכה ממני ביטחון, ותנועה, ומגע ואוכל. אני צריכה ממנה שתלמד אותי איך להיות אמא שלה. ושתינו צריכות לתת ולקבל אהבה כל כך גדולה…

לא מוכנה לשמוע שאני "הורסת" את הילדה. שהיא לא תתחבר לאנשים אחרים. כי היא מתחברת, ומחייכת, ומדברת, ומתמסרת. אבל אני תמיד שם לידה. כי זה מה שהיא צריכה כרגע.

לדעת שאני שם. תמיד.

רק אני אמא שלה. ורק אני יכולה כרגע לתת לה את כל מה שהיא צריכה.

ואם לרגע חשבתי להיפרד ממנה לשעה שעתיים, אז היא הצהירה בפירוש שבקבוק זה לא בשבילה. אין לה מושג מה עושים עם הדבר הזה שנקרא בקבוק. רק ציצי.

ובהתחלה כעסתי על עצמי. הרי אמרו לי לשלב בקבוק עם ההנקה, כדי שלא תתרגל רק לציצי.

אבל אז הבנתי. הילדה שלי אומרת לי שהיא צריכה אותי כרגע. באופן מוחלט. אין פרידות ואין חופשות, ואני מוכנה לגמרי לקבל את זה, ואם קצת קשה לי, אז אני אעבוד על עצמי כדי לעשות את זה בשמחה. כי אני באמת מאמינה שזה הדבר הנכון.

ועבדתי על עצמי. וקיבלתי על עצמי את מתנת האמהות במלואה. התמסרתי לגמרי, ואני עושה את זה עם חיוך גדול, תתפלאו.

אני לא רוצה להתאוורר. לא צריכה את זה. מאושרת לגמרי להיות בכל רגע נתון עם בתי הקטנה. לא יכולה לדמיין סיטואציה שבה ארצה לעזוב אותה כדי לעשות משהו. לא יכולה להעלות בראשי איזשהו "כיף" שלא קשור בלהיות איתה. ואיך בכלל אפשר "לשכוח ממנה" ולחשוב רק על עצמי?…

מבחינתי – אין דבר שיכולתי לעשות לבד ואני לא יכולה לעשות איתה ביחד. ואם יש משהו כזה – סימן שאני לא אמורה לעשות אותו בכלל…

** שירה דרוקר, 29, נשואה לרועי ואמא חדשה להילה. לבלוג שלי.

 

 

 אמהות נוספות כותבות על מה עוזר או מפריע להן אחרי הלידה:

 בבקשה, תפסיקו להעביר ביקורת / שירה דרוקר

למה אנחנו לא מבקשות או מקבלות עזרה אחרי הלידה? / לימור לוי אוסמי

איך פוגעת נו הצעת החוק לעידוד הנקה? / לימור לוי אוסמי

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

12 תגובות ל- “לא רוצה להתאוורר בלעדיה, לא צריכה את זה”

  1. שירה,
    כניראה שאנחנו האימהות באמת שונות זו מזו, והיום אני כבר מעיזה לומר שאני כן צריכה חופש מהתינוק שלי, ושאני כן רוצה לעשות דברים בלעדיו. אני גם מאמינה שעבורי, עצם ההתנתקות ממנו מאווררת אותי ונותנת לי את האפשרות לחזור אליו עם כוחות מחודשים, געגועים ואהבה גדולה.
    אני חושבת שכל אמא צריכה לחוש מה טוב בשבילה ולהתנהג לפי תחושותיה, ושאף אחד לא יגיד לך מה את צאיכה לעשות או להיות.
    ולגבי הבקבוק – אל תדאגי, היא עוד תשתה מבקבוק, ועוד תאכל הרבה דברים שלא יוצאים ממך. זה יבוא עם הזמן, עד הצבא היא בטוח כבר תיגמל מהציצי 🙂

    • שירה דרוקר הגיב:

      נטע,
      אני מאוד מקבלת את מה שכתבת. אין בזה נכון או לא נכון.
      אני כותבת כאן על מה שנכון לי אישית, ועל מה שנכון לי כרגע.
      יכול מאוד להיות שמחר ארגיש אחרת… וגם זה יהיה נכון.
      ולגבי הבקבוק (הרסת אותי) – נחכה בסבלנות. ברגע שהורדתי את אלמנט הלחץ, זה פשוט הפסיק להטריד אותי. זאת הייתה ממש נקודת מפנה, ומאז משהו בי השתנה (כמו שכתבתי – השלמתי באהבה עם ההחלטה שלי להתמסר).
      אני אוהבת את זה שהאימהות מציבה בפניי אתגרים חדשים, וגאה בעצמי כשאני מצליחה לעמוד בהם.

  2. איילה הגיב:

    אני גם לא מאמינה ב"מקלקלת" את הילד וכל הדחיפות האלו לעצמאות בגיל חצי שנה וגם כמוך לא חשבתי בכלל שאני צריכה להתאוור, עד שיום אחד הייתי צריכה. אני כבר לא זוכרת למה,נדמה לי שהייתי חייבת להחזיר ספרים לספריה או לקנות משהו והשארתי את הבכור עם אבא שלו ורק קפצתי באוטובוס העירה וזה לקח שעתיים ואז הבנתי שגם אם אני לא חושבת שאני צריכה וגם אם זה לא חובה – זה עושה טוב.
    חוץ מזה אני חזרתי לעבודה אז אני "מתאווררת" מהילדים שלי 3 ימים בשבוע ולא כיף לי בכלל ואני רוב היום מאוד מתגעגעת אליהם. אבל לא מזמן ממש רציתי לנסוע לתערוכת אומנות טלאים וידעתי שעם הילדים זה לא הולך (וכאן אני לא מסכימה עם המשפט המודגש שלך, אם אני לא יכולה לעשות משהו עם הילדים שלי כי הם צעירים מדי לתערוכות אמנות זה לא אומר שזה כנראה משהו שאני לא צריכה לעשות) אז אבא שמר עליהם ואני נסעתי ברכבת והייתי כ-6 שעות מחוץ לבית בשביל הנאה ולא עבודה והיה כיף נורא. וכן חשבתי עליהם,חשבתי כמה נחמד יהיה כשהם יגיעו לגיל שהם יוכלו לבוא איתי לתערוכות אבל עד אז – אני אלך לבד והם ישארו עם אבא או סבתא לכמה שעות.
    לגבי "איך עושים את זה" כן,גם אני חששתי אבל הסבתר לי שגם כשאבא או שסבתא שומרים על התינוק לא קורה לו כלום, חזרתי ומצאתי אותו שבע ונקי ויבש וטוב לב. ואני ממש לא אחת שדוחפת לשחרר את התינוקות. גילוי נאות – אני ישנה עם הילדים שלי בני 6 ו-1 ועוד לא ישנתי לילה אחד בלעדיהם ואני גם עדיין מניקה את הצעיר שלי אבל כמה שעות במשך היום זה אפשרי והאמת,גם נחמד לשים את התינוק אצל סבתא לשעתיים וללכת לשבת עם בן הזוג בבית קפה.

    אני לא מעודדת אותך חלילה לעשות משהו בניגוד לרצון ואינסטינקטים שלך רק מקווה שאם וכאשר תרגישי שמתאים לך או שאת חייבת לצאת לפעילות כלשהי לשעתיים שלוש שלא מתאימה לילדה ותשאירי אותה עם אבא שלה או סבתא\סבא לא תרגישי שטפסת על עץ גבוה מדי עם ההצהרות ההחלטיות או תהיי אכולת רגשות אשמה כלפי הילה או כלפי עצמך ש"היו לך עקרונות"

  3. שירה, כל כך סומכת עלייך שאת יודעת מה טוב לכם. הרגע זה מה שאת מרגישה, לכי על זה 🙂

    רק רציתי לדייק משהו שעכשיו שמתי לב למה שכתבת: "אז אני אעבוד על עצמי כדי לעשות את זה בשמחה. כי אני באמת מאמינה שזה הדבר הנכון". אני כותבת את זה יותר בשביל הקוראות ולא בשבילך,
    לכל אחת יש את ה"נכון" שלה. להתאוורר או להיות יחד כל הזמן זו לא סוגיה של נכון או לא נכון, מפני שזה מאוד משתנה בהתאם לצרכי המשפחה. מזמינה כל אחת לבחור את מה שנכון לה ולמשפחתה.

    • שירה דרוקר הגיב:

      מסכימה איתך במיליון אחוזים!
      כמובן שכל מה שאני כותבת הוא ה"אני מאמין" שלי, ושלי בלבד…
      גם אני, כמו כולן, מנסה לעשות את הבחירות המתאימות לי ולילדה המסויימת שלי, ברגע נתון.
      כמו שכתבתי כבר בעבר – כל אמא היא ייחודית, כל ילד הוא ייחודי, כל משפחה היא אחרת, וגם עבור אותה אמא מסויימת – דברים עשויים להשתנות בהתאם לנסיבות.

  4. נעה גביש הגיב:

    רק מחזקת אותך, שירה ואת האחרות שכתבו כאן…כל אחת ומה שנכון ומתאים לה.
    זה ממש נפלא לקרוא את הפוסט הזה שלך…לראות איך את מקשיבה לעצמך ולהילה שלך.

    זאת אימהות, הורות הקשבה הדדית בין אם (הורה-כי גם עם אבא יש קשר דומה) לילד\ה שלה וכל אחת עם היכולות שלה לעשות מה שהיא מרגישה שנכון לעשות אותו.

    אצלי זה היה מעט שונה, חזרתי לעבוד חצי משרה די מהר אחרי שנולדה בכורתי…ולמרות שזו לא באמת התאוורות…זה הספיק לי 🙂 כיוון שהיינו עם מטפלת צמודה (כי חיינו בדרא"פ) הייתי יכולה לפעמים לשבת עם עצמי כשהיא בחדר השני..אבל לא הייתי מסוגלת…כשהייתי מגיעה הבייתה הייתי מבקשת מהמטפלת לסיים את עניניה ולהשאיר אותנו ביחד.
    מאוד הזדהתי עם המשפט: "אין דבר שיכולתי לעשות לבד ואני לא יכולה לעשות איתה ביחד. ואם יש משהו כזה – סימן שאני לא אמורה לעשות אותו בכלל"
    ככה זה היה אצלי, הם היו במנשא או שהייתי עושה דברים ביד אחת…ואם אי אפשר ..אז כשיהיה אפשר נעשה…

    לגבי הבקבוק כתבה לך נטע מאוד נכון…וכלל לא בטוח שהיא תצטרך בקבוק..מהציצי עוברים(בד"כ במקביל) לכפית וליידים כדי לחוש את האוכל 🙂 ואח"כ לכוס…
    כשאת תרגישי שזה נכון.
    ואת ממש לא הורסת את הילדה כמו שברור לך ללא האישור שלי:)
    אבל רק אחזק…הגדולה והקטן היו בבית עד גיל שנתיים, האמצעי עד גיל שנה, איתי, עם אבא שלהם או מטפלת…(בעיקר איתנו) אין שום קשר לחיבור הילד לזרים ואחרים לזמן שהוא צמוד להוריו, להיפך, לא פעם הקרבה הזו נותנת יותר בטחון.
    זה מאוד תלוי באופיו של הילד…הילדים שלי מאוד בקלות הלכו לגן (אותם קשיים כמו כולם:)) הם מתחברים לאחרים, אז ועד היום בקלות וכל אחד בדרכו שלו…

    רק מחזקת אותך כי מה שכתבת כאן על הדברים שאת עושה מתוך התחושה הזו מתוך ההקשבה שלך לעצמך ולילדה והיכולת לעשות זאת הוא נפלא בעיני.

  5. כ"כ מבינה אותך, שירה.
    גם אני מרגישה כמוך, כל דבר שלא יכולה לעשות בלי עומר, כנראה שלא צריכה לעשות אותו עכשיו. בילדים הקודמים זה לא היה כך, אני חווה עכשיו מעין הורות "חדשה, מחוברת"………..

    לכי עם הרגשות שלך, ומי שלא יבין אותך, בעיה שלו!!!

  6. שפי הגיב:

    הי שירה, מזדהה איתך לגמרי! חכי, כי עוד מעט יתחילו עם : "עד איזה גיל את מתכוונת להניק אותה?…" אצלינו זה התחיל עכשיו, קצת אחרי חצי שנה. בעיני אחד השיעורים הגדולים של האמהות זה לקחת אחריות על ההחלטות שלנו, וללכת בדרכינו לפי מה שמרגיש נכון (זה כולל לפעמים לבחור להתעלם ממה שאנשים אומרים).

  7. דקלה אייל סיטון הגיב:

    מסכימה איתך לגמרי..
    גם אני הרגשתי ככה בשנה הראשונה, ואח"כ התחלתי לרצות זמן לעצמי. לכי עם הקצב שלך ועם מה שנכון לך ולילדה שלך.
    כמו שאמרת אין נכון ולא נכון.
    זה מה שמתאים לך, ולאמא אחרת זה אולי לא מתאים, וזה גם בסדר. רק אל תעשי משהו שמתאים לאמא אחרת ותרגישי חצויה.
    ואין חשש לנזק, זה באמת הכי טוב לילד להיות עם מישהו שרוצה להיות איתו וטוב לו, במיוחד אם זאת אמא שלו:)
    לקח לי הכי הרבה זמן להתגבר על ה"הפחדות" של החברה מנזק לילד, ויש אותן בכל תחום (הנקה ארוכה, לא לשלוח לגן, להיות הרבה על הידיים וכהנה וכהנה…), ובסוף הבנתי שאני יודעת מה טוב לנו, וכל משפחה צריכה למצוא את התמהיל שלה שמתאים לכל בני הבית:)
    אז אם זה בא מבפנים זה הכי נכון, והעצות של אחרים מתאימות בעיקר להם:)

  8. מתי כץ הגיב:

    הי שירה,
    כל כך מבינה אותך. ממש תארת את החוויה שלי.
    גם אני אמא חדשה לנסיך בכור בן 9 חודשים. שמהיום שנולד טרם נפרדנו אף לא לרגע קט. בכל מקום שהלכתי היינו יחד. ינק מהרגע שנולד, והיות ולא נפרדנו אז בהתאם גם לא ערך היכרות עם בקבוק כלל. מעולם לא שאבתי (ולא היה לי שום תמ"ל בבית) והרגשתי כמוך. שאין צורך שנפרד. שכך נכון לנו.בבית, ביחד.
    אבל כנראה שהחיים קצת חשבו אחרת… שראו שאני לא יוזמת פרידה הם יזמו אותה עבורי. באופן מפתיע לפני שבועיים נתקפתי כאבים שהובילו לערב ארוך במיון ולאחריו יומיים באשפוז.
    וכך, מצאתי את עצמי, לראשונה נפרדת מהתינוק האהוב שלי. זה היה טראומטי. לפחות עבורי. לארגן מי יהיה עם הקטן. להספיק להשאיל משאבה מיד שרה לפני האשפוז. פעם ראשונה לשאוב חלב בבית חולים. לראות את בעלי לוקח מנות חלב אל הקטן שבבית. תחושת החיסרון והדאגה שבפרידה ממנו. פעם ראשונה נמצא לבד עם סבתא. לילה ראשון בלעדיו. בוקר ראשון בלעדיו. לי היה ממש קשה. למזלנו, עבורו הפרידה הייתה קצת פחות דרמטית. הוא זרם ממש יפה עם הבקבוק (למרות ששמח לחזור חזרה אל השד המוכר והאהוב..) ואכל יפה מאוד את כל הפירות והירקות במהלך היום..) טוב עם סבתא זה יותר בקלות 🙂
    אבל בדיעבד, הבנתי שהייתי צריכה אולי להרגיל את שנינו לפרידות קצרות קודם לכן. לאט לאט ולא בכזו אינטנסיביות כמו שנכפה עלינו. ולו בשביל המוכנות הלוגיסטית… (לשאוב חלב ולהקפיא,שיהיה תמ"ל לכל מקרה, שהסבתות ידעו איך לקפל ולהרכיב את העגלה והכסא לאוטו, כאלה דברים חשובים..)
    מאז אני קצת יותר משחררת. לפחות פעם בשבוע משאירה אצל הסבתות, לוקחת פסק זמן עם עצמי, לבלות, לאגור כוחות ולחזור אליו עם המון געגוע, מרץ והתלהבות…
    זאת החוויה שלי.
    וכמו שאמרו כאן למעלה, הכי חשוב ללכת עם הלב ולהקשיב לעצמך ולגוף שלך. כל זמן שאת עושה מה שאת בוחרת באהבה, זה הכי נכון לשתיכן.
    הרי לכל אחת יש דרך מיוחדת וייחודית להיות אמא.

  9. שירה יקרה,
    העלית לי חיוך גדול על הפנים, ומכמה סיבות.
    קודם כל כי את מזכירה לי את עצמי לפני כמה חודשים, כשעופרי היתה בערך בגילה של הילה. איך הרגשתי אז כמו לביאה, ובאמת לא ראיתי שום סיבה או גורם שיכולים להביא אותי להשאיר אותה בידיו של מישהו אחר (מלבד אבא שלה) ליותר משעה. היה לי טוב איתה, ולה איתי, והרגשתי שהיא צריכה אותי איתה כמו שאני צריכה אותה איתי.
    כל כך מתחברת לרצון שלך לצאת נגד מה שהסביבה מנסה להכתיב לך, ובמיוחד כל הדעות האלה על "מה צריך" ו"מה נכון"…מה שצריך זה ששתיכן תרגישו טוב ביחד או לחוד, ומה שנכון (בעיניי) זה שתהיי קשובה לה ולעצמך ותנטרלי את כל רעשי הרקע, כי רק את יודעת.
    אני מאמינה שעם הזמן תרגישי שאת רוצה, ואולי אפילו צריכה, להיות לפעמים בנפרד ממנה. אולי תביני את זה דווקא כשכן תהיי בנפרד, מסיבה כלשהי, אפילו בגלל איזה אילוץ. אבל אני מאמינה שזה צריך לבוא ממך, ולא מאף אחד אחר, וזה לא משהו שמחליטים ברגע אחד.
    תמשיכי ללכת עם תחושות הבטן שלך, אני חושבת שהן מעולות 🙂

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

חונכנו להקריב את עצמנו כאמהות. אסור לנו להתלונן

מאת : אמא של שירה

21 בפברואר 201120 תגובות

מתוך אחרי לידה, מתמודדות עם נורמות וציפיות, קושי אחרי לידה

חונכנו "לאהוב, להקריב ולהתחבר" לתינוקות שלנו מהרגע שהם נולדים. שמענו סיפורים מאותן הנשים שאנחנו כל כך מעריצות ומכירות (אמהות שלנו, אחיות, דודות, חברות קרובות וכו') "שברגע שהיא יצאה התחברתי לאמהות ומאז החיים שלי ורודים".

אף אחת לא סיפרה, לי לפחות, עד כמה זה יכול להיות שוחק ותובעני. כי לא מדברים על זה. ועכשיו אני אמא. אמא לילדה הכי מקסימה, מדליקה, מדהימה שבעולם. ילדה שמאוד "נוח לגדל". כמעט ואף פעם לא בוכה או מקטרת. וקשה לי.

כלי פשוט ויעל להתמודד עם רגשות אשם בהורות

מאת : לימור לוי אוסמי

4 בפברואר 20190 תגובות

מתוך אחרי לידה, דיכאון אחרי לידה, לכל אמא, מבט מקצועי, מתמודדות עם נורמות וציפיות, רגשות אשם, רגשות אשם אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

רגשות אשם בהורות כל כך נפוצים, עד שלפעמים אנחנו מרגישות שהם ברירת מחדל ואין מה לעשות איתם. אנחנו נוטות להאמין שרגשום האשם מגיעים עם ההורות וכל מה שנותר לנו לעשות הוא להשלים עם קיומם.

אני חושבת אחרת, אני רואה ברגשות האשם הזדמנות לצמיחה, הזדמנות להכרות עמוקה עם עצמנו, הזדמנות להרחיב את המנעד הרגשי שלנו ולבחור בדרך שתוביל אותנו האמהות שאנחנו רוצות להיות. לא האמהות המושלמות, אלא אנחנו.

איך אומרים "יש לי מפלצת בבטן" ?

מאת : מגלה את עצמי מחדש

17 בדצמבר 201118 תגובות

מתוך הריון, חרדות ודיכאון בהריון

איך אומרים "יש לי מפלצת בבטן"? ולמי???

איך בכלל משתפים תחושות כאלו. הן כל כך קשות בעיקר לי וגם לסביבה. מה יגידו "זה הורמונים, זה יעבור"?- את מי זה בכלל מעניין? ומתי זה יעבור? ואיך תבטיחו לי שזה באמת יעבור ושאין לי מפלצת בבטן ומה זה אומר בכלל מפלצת, ועם מי מדברים על הדברים האלו, שכן, הם נוראיים.

זה מה שאני חושבת! זה מה שאני מרגישה!!

מפחדת נורא מהתחושה הזו, מרגישה בכלוב, כלואה. אין למי לספר. אין מי שיבין, אין מי שיתמוך.