סולחת לעצמי על הדיכאון שאחרי הלידה

מאת : חני סער

14 באוגוסט 2011 | 10 תגובות

היום אני יכולה להגיד שמהמעגל הזה ישנה יציאה. היא כרוכה בעבודה קשה ומאומצת, והיא עלולה להיראות קטנה כמו הצוהר שהוביל את אליסה בארץ הפלאות לעבר האופק המופלא

מתוך דיכאון אחרי לידה, שיתופים אישיים

לפני 3 שנים בדיוק ילדתי את בתי.

במשך 4 החודשים שלאחר מכן חוויתי דיכאון לאחר לידה. התחושה הייתה שהקירות סוגרים עליי, שאין מוצא. זוהי תחושה כה בודדה ומנוכרת של מישהי שצריכה להחזיק את כולם ועדיין חשה אשמה, על כל דבר שבעולם.

כיום, אני מרגישה שאני יכולה לסלוח לעצמי על התחושות ההן, שבזמנו עלו בעקבותיהן כל כך הרבה רגשות אשמה.

ככל שאני שומעת על יותר נשים שעוברות תחושות דומות, כך אני מבינה שהמצב שנקלעתי אליו לא היה באשמתי. לא עשיתי משהו פסול או לא בסדר. לדבר שחוויתי יש שם, ואני יכולה לומר אותו בגאון ובראש מורם- דיכאון לאחר לידה.

כל כך הרבה בושה הייתה במקום הזה. גם היום אני מרגישה שאני צריכה להילחם ברגשות הבושה שעולים בקרבי כאמא לעתים. אני יודעת שאני זקוקה לעבודה מאומצת על מנת לסלוח לעצמי על כל הטעויות שעשיתי ועוד אעשה בגידול ילדתי הקטנה, אך במקביל אני יודעת ומזכירה לעצמי כל הזמן שהמקום שממנו אני באה הוא מקום של אהבה ונתינה, וזה הדבר המשמעותי בעיניי.

לאחרונה אמרה לי מישהי שכאשר היא נזכרת בילדותה, הזיכרון שצרוב אצלה יותר מכל הוא האהבה הגדולה שקיבלה מהוריה, החיבוק והחיבור, ההכלה והקבלה ללא תנאים. היא לא זוכרת את הניואנסים והטעויות הקטנות שהוריה עשו, שלנו כאמהות כיום, עלולות לכרסם ולהשחית כל חלקה טובה של אהבה עצמית. אותי הסיפור הזה חיזק מאוד ואני יודעת שאזכר בו ברגעים מורכבים וקשים באמהות שלי.

המצב שהייתי בו אז, הרגיש אקוטי בעבורי, אך לא הקרנתי זאת, אלא מול האנשים הקרובים אליי ביותר. פעלתי באוטומטיות מוחלטת, ולכן לא יכולתי להגדיר לעצמי או אף להעלות בדעתי שמה שאני עוברת הוא דיכאון לאחר לידה. הרי תפקדתי, והיטב. רק עמוק פנימה חשתי את הריקנות, הבלבול, התסכול, תחושות האשמה והבושה, וזהו מעגל אימה שחשתי כי אין ממנו יציאה.

היום אני יכולה להגיד שמהמעגל הזה ישנה יציאה. היא כרוכה בעבודה קשה ומאומצת, והיא עלולה להיראות קטנה כמו הצוהר שהוביל את אליסה בארץ הפלאות לעבר האופק המופלא. אך הצוהר הזה קיים, וניתן להרחיב אותו על מנת לעבור, ובפתח מחכות תחושות נפלאות שפחות היה להן מקום בעבר: תחושות של קבלה עצמית, אמונה ואהבה עצמית.

כקו מנחה לחיים, בעיניי, לכל קשת התחושות הזו צריך להיות מקום. אלה הם חיים מלאים.

כיום, אני נמצאת במקום מיטיב יותר עם עצמי, עדיין פוחדת מאוד מלהביא ילד נוסף לעולם כדי לא לעבור את כל זה שוב. למרות שבראציו אני יודעת שמהריון להריון יכול להיות אחרת, כרגע הפחד עוצר אותי, ואני נותנת לו מקום ואומרת לעצמי בכל יום שזה בסדר לחכות לזמן הנכון עבורי. אני מחזיקה בתוכי מקום בטוח שמדי פעם אני צריכה להתחבר אליו כדי להרגיש שאני פועלת נכון, או לבצע שינויים בהתאם.

אני שומעת בתקופה האחרונה על נשים רבות שנמצאות במצב הזה: שקועות עמוק ביגון התחושות האפלות הללו בלי עוגן להישען עליו, עוגן של מישהי שעברה את הדברים קודם ויכולה להעיד ממקור ראשון שיש אור בקצה המנהרה השחורה והעכורה הזו.

אני יודעת שבמידה וקשר השתיקה הזה יישבר, יותר נשים יפנו זו לזו לעזרה, וזה יהיה בסדר לחוש לא רק את תחושות ההגשמה שבאמהות, אלא גם להכיל את הקשיים והמצוקות. אילו ידעתי אז, כשהייתי אני בדיכאון שלאחר לידה, שיש נשים שחוות את התחושות הללו כמוני, אני סמוכה ובטוחה שהייתי יוצאת מזה קודם לכן.

אחד הדברים שמחזיקים אותי במקום מיטיב כרגע הוא המקום הפרואקטיבי שלקחתי על עצמי בשבירת קשר השתיקה. למדתי אימון על מנת לעבוד יחד עם אמהות במצב הזה בדיוק, וכדי לעבור תהליך פנימי עמוק ומשמעותי. במקביל, אני מצליחה לזהות אצל נשים שאני פוגשת גם בלי מילים את המבט החלול והעייף, את הייאוש והבדידות, ורק מספרת להן את סיפורי האישי. אני רואה להן בעיניים שיש בכך נחמה מסוימת, גם אם הן לא מסוגלות לתקשר זאת במילים.

בתקופה האחרונה אני עוברת שינויים פנימיים וחיצוניים בחיי, שאפשרו לי לנצל את הפלטפורמה המדהימה הזו של כתיבה כדי להפיץ את הבשורה כמה שיותר, כדי שאולי יהיו נשים שיוכלו לקחת לעצמן ולהזדהות, וגם, ולא פחות חשוב, כדי להמשיך לטפל בעצמי ולתחזק את השינוי.

התהליך הזה מורכב ולא פשוט, מתיש, מתסכל ושואב אנרגיות רבות. במקביל, גם מציאות החיים נושפת בעורפנו, אך בעיניי- הכרחי למצוא לנו מקום בתוך כל הטירוף הזה. כולנו צריכות לפנות אל עצמנו פנימה ולהגיד בקול רם וברור: "עכשיו תורי לטפל בעצמי." וזה יכול להיות דרך מוסיקה או ספורט, טיפול או אימון, דמיון מודרך, מציאת זמן לקרוא ספר טוב או כל דבר אחר שעושה לנו טוב פנימית ומראה לנו את דרך החקירה העצמית על מנת לחיות חיים מלאים ומשמעותיים.

אני אומרת לכן וכך גם לעצמי- מגיע לנו !

 

* חני סער, בת זוגו של עידן ואם לעדידוש האהובה והמקסימה. כיום אני רכזת משאבי אנוש בארגון חברתי, ובמקביל מאמנת אישית חדורת אמונה ביכולת השינוי של כל אדם באשר הוא. לאחר שעברתי בעצמי דיכאון לאחר לידה, חזוני הוא לאמן אמהות צעירות בתקופת הבלבול הזו שלאחר הלידה ו/או עם דיכאון לאחר לידה ולמצוא יחד כלים לאהבה עצמית, קבלה וסיפוק. מעבר לכך, ככל ביכולתי, אני מנסה ללא לאות לשבור את קשר השתיקה הקיים בחברתנו על הנושא הזה. המייל שלי: hani.saar@gmail.com

**  לרשומות ומאמרים נוספים בנושא דיכאון אחרי לידה

*** גם את מוזמנת לכתוב את עצמך לאתר

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

10 תגובות ל- “סולחת לעצמי על הדיכאון שאחרי הלידה”

  1. נעה גביש הגיב:

    במילה אחת – נהדרת!! 🙂

    בדיוק מה שצריך לעשות להפר את קשר השתיקה…לדבר ולהפיץ ולחבק
    זה לא פשוט להפוך לאם להורה והדיכאון הזה מגיע ברמות שונות, חשוב וכדאי שהרבה נשים ואימהות תהיינה מודעות לאפשרות שזה מה שהן חוות.

    }{

  2. איזו אישה אמיצה את.
    כל הכבוד לך על מה שאת עושה כדי לעזור לנשים אחרות.
    כמה זה חשוב להיות ברגעים האלה ביחד ולא לבד, כמה זה טוב שישנה מישהי שכבר עברה את זה קודם ומבינה לליבן של האימהות החדשות.

  3. אילונה צייטלין הגיב:

    בתור אחת מאותן הנשים, שכל אחת ואחת מהן היא עולם ומלואו, אני מעדיפה להציע פתרון פרקטי. גם לי יש המון קשיים ותקופות קשות ועוד הרבה מפלצות שאורבות מעבר לפינה, אבל אני מעדיפה להניח לזה לרגע ולחשוב קדימה.
    בשנים האחרונות מדברים הרבה על בית ספר להורים, קורסים וסדנאות להורים וכדומה. הכל טוב ויפה, אך אם רוצים ללכת למקום מקצועי – זה משהו שלא כל אחד יכול להרשות לעצמו. טוב שכחברה הגענו למודעות שיש בזה צורך, אך זה לא נגיש לכולם. אותו רעיון לגבי תמיכה במצב דיכאון אחרי הלידה. אם אני ארצה ללכת לפסיכולוג, הרי אין מה לדבר על השרות של קופות החולים, אלא זה צריך להיות באופן פרטי, ואנחנו שוב נתקלים בבעיית הנגישות לכלל האוכלוסיה. כל הדברים האלו הם שירותים חדשים, אשר המדינה עדיין לא הפנימה את חשיבותם והכרחיותם לקיום חברה נורמלית. הרי כולנו נאלצים לעבוד הרבה שעות, רואים את הילדים פחות, כל מערך הכוחות והיחסים במשפחה השתנה… וזה לא עובד כל כך טוב… אין לנו את הזמן להשקיע בילדים שלנו כדי לאמת להיות איתם. רובנו נאלצים לבלות שעות רבות בעבודה כדי שיהיה מה לאכול ואיך לשלם על הדירה. אבל זה כבר גולש ומתחבר למאבקים החברתיים, שלאמהות בדרך כלל אין את הזמן והאפשרות לקיים.
    הייתי רוצה להציע לדרוש לקיים מסגרת עבור אמהות לאחר לידה, בה יוכלו לבלות זמן בחברת אמהות אחרות, ובה יתקיימו סדנאות, קבוצות תמיכה וחוגים בכל הנושאים הרלוונטיים לתקופה שלאחר הלידה. *א*ב*ל* זה אמור להיות חלק בלתי נפרד משרותי המדינה עבור אזרחיה. הרי מסגרות מהסוג הזה מתקיימות באופן פרטי, ובאופן פרטי קיימת גם עזרה בכל תחום אפשרי. אוכלוסיה ז אמורה להיות מטופלת באותה מידה כמו שאר האוכלוסיות הרגישות שקיימות בארץ. סליחה על ההשוואה מראש, אבל זה רק כדי להדגים את הרעיון – נכי צה"ל, חולי סרטן וכדומה. הרעיון הוא לקיים מסגרת, או מפגשים קבועים, כדי לתת אפשרות לאותה האחת לחלוק, וכדי לתת אפשרות לכל השאר לתמוך.
    סליחה על האורך… 🙂

    • אילונה, אני איתך לגמרי !
      יש לך גם רעיון פרקטי של איךלהוציא את זה לפועל ?

      • אילונה צייטלין הגיב:

        עם המציאות הנוכחית זה הכל עניין של להוציא לפועל עוד מאבק חברתי של אמהות, שאמור להיות גם בהקשר של מימון פעוטונים, גם בהקשר של בעיות תעסוקה של אמהות, ולא חסר בעיות נוספות… אבל עכשיו זה לא תזמון טוב בגלל כל שאר המאבקים. אולי מישהו יחשוב שזה תזמון נהדר, אבל לא יודעת… אין מצב שכולם יקבלו את מה שהם רוצים, ויש הרבה בתור לפנינו 🙂
        אחרי שסיימתי את התואר הראשון שלי (בתקשורת) הבנתי איך כל העולם הזה עובד, ונכנסתי למן קטע של "אנחנו עבדים", ואני נורא קטנת אמונה בכל הקשור למאבקים. בסופו של דבר כל העולם מתנהל דרך טייקונים, שמתחזקים ודוחפים לממשלה חברי כנסת כדי שיהיו הנציגים של האינטרסים שלהם. וככה הכל עובד.
        כך שמבחינה פרקטית (לדעתי) צריך מישהי מאוד אסרטיבית, שתפנה לטייקונית שהיא אשה (מתוך תקווה להזדהות נשית), ותבקש ממנה להיות סוג של פילנטרופית של הרעיון הזה, ושל העצמת הנשים בכלל… זה מה שעולה לי לראש באופן ספונטני 🙂

    • הכי אמיתית הגיב:

      אלונה,
      אני חושבת שנגעת בצורה מדוייקת בבטן הרכה של הבעיה.
      מי מכן שקוראת את הבלוג שלי יודעת שעברתי תקופה לא קלה בכלל לאחר לידת בני.
      האמת? ממש לא מעניין אותי אם מבחינה קליניצת זה כן או לא מוגדר בדיכאון שלאחר לידה- זה היה מקום רע!
      ואני רוצה לומר, שבמזל גדול ילדנו שש חברות בפער של שבוע לפה ולשם אחת מהשנייה- וזה היווה לנו קבוצת תמיכה ומקום לפרוק ולהישבר- ולקום ולצחוק…
      אני חושבת שהחבורה הזו היתה עבורי מה שאלונה מציעה, ואני יכולה לומר- זה עזר המון!!! זה באמת איפשר לי לשתף, לקבל עצה, לקבל חיבוק, מילה טובה…להרגיש חלק מ- ולא בודדה…
      לצערי באמת עדיין אין מענה הולם והתשובה אכן קיימת בנתיים רק במקומות הפרטיים,
      התרומה הבאמת צנועה שאני יכולה להציע היחא אימונים אישיים שאני מעבירה, קבוצות תמיכה והעצמה- במחירים שווים לכל כיס- כי אני יודעת מה זה להיות שם…
      מעבר לכך, כל מי שרק רוצה טיפ, עצה ואוזן קשבת חיצונית שאולי יכולה לתת מעבר לסימפטיה- יותר ממוזמנת

  4. חני יקרה
    מכירה את כל התחושות שאת עוברת מחבקת אותך על האומץ לחשוף ולהפיץ את הבשורה שזה בסדר להרגיש "אחרת".
    אני הייתי בדיוק באותו המקום לאחר לידת בני וכאשר גיליתי שאני בהיריון שוב היו לי פחדים נוראיים אפילו חשבתי להפיל אבל הלב לא הרשה לי – היום אני שנה אחרי לידה עם תינוקת מקסימה הפעם זה היה כל כך שונה הגעתי ממקום אחר יותר מבין ומקבל. מקווה שתגיעי גם למקום הזה 🙂
    בנוגע למימון ממשלתי לקבוצות לנשים אחרי לידה זה תהליך אני מאמינה שגם זה יגיעה בנתיים יש קבוצות בכל מיני מקומות מתארגנות גם באופן ספונטני בעלויות שפויות בין 20-60 ש"ח למפגש אני מאמינה שניתן לעמוד בהן.

  5. רינת הגיב:

    היי,
    בקשר למסגרות….אני השתתפתי בפרוייקט (שבדיעבד היה חד פעמי) איגוד של 3-4 טיפות חלב בעירנו, קריית ים, שבחלק כביכול של המצוקה קבלו "שעות" עם סדנאות שהיו מפגשים פעם בשבוע בטיפת חלב ובהן ניתנו הרצאות פעם של שיחה, פעם של קוסמטיקאית, מנחת אוריינות, פעילות. ללא עלות!!! וכשהמפגשים האלו הסתיימו (5) הייתי אומללה. תמיד איחרתי,תמיד הייתי לחוצה בגלל הילדה שלי הכל…ובכל זאת היה כ"כ לראות נשים, אמהות ולפתוח את הראש…
    ובנוסף…התמזל מזלי להשתתף בקורס עיסוי בטיפת חלב שגם ניתן בפוקס…
    וכל זה לא עזר ):
    אבל אולי זה יעזור בהקמת הרעיונות שעילהן דברתן פה…

    • מעניין שאת כותבת את זה.
      את יודעת, כשהייתי בתחילת הדרך הצעתי לטיפת חלב בשכונתי ואחר כל גם למפקחת של טיפת חלב בחיפה לעשות מפגשים ללא תשלום בטיפה והיא לא הסכימה בשום אופן. אפילו כשרציתי להעביר את הפרקטיקום ההתנדבותי במסגרת התואר השני שלי בטיפת חלב, לא נתנו לזה אישור..

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

מה את עושה מזה סיפור?

מאת : לימור לוי אוסמי

4 בפברואר 20190 תגובות

מתוך אחרי לידה, אני אמא מספיק טובה?, דיכאון אחרי לידה, מבט מקצועי, מתמודדות עם נורמות וציפיות, עזרה ודאגה לעצמנו, רגשות אשם אחרי לידה, תחושות מגוונות אחרי לידה

"מה הסיפור שלך? מה את עושה מזה עניין? את כבר שנים אחרי הלידה, למה את רוצה לדבר על זה?"

במשך שנים אלו היו הקולות המרכזיים שעלו בי כשרציתי לתת עוד תשומת לב למה שהרגשתי אחרי הלידה הראשונה. לא הבנתי למה אני מתעכבת על זה, לא הבנתי למה אני רוצה לדבר על זה, לא הבנתי למה הגוף שלי מבקש לחזור למקום הזה, לא הבנתי למה הנושא הזה עדיין מלא חיוּת ועניין בשבילי.

הרי כולן הופכות להיות אמהות, לכולן קשה, כולן לא ישנות בלילה, אז מה הסיפור שלי? למה אני מתעקשת לספר אותו? למה אני מתעקשת להתנגד למילים 'דיכאון אחרי לידה'? אולי משהו לא בסדר איתי?  למה אני לא יכולה לעזוב את זה?

חווית לידה חיובית

מאת : אמא אורית פינגלה

9 בנובמבר 20102 תגובות

מתוך לידה ללא אפידורל, סיפורי לידה

שנייה אחר כך, אני מתחילה ממש לצעוק ולאנח ומרגישה את הילדה יוצאת ממש עכשיו,עוד מספיקה לשמוע את המיילדת מרימה טלפון לחדר לידה ומבקשת שתגיע מהר מישהי עם ערכת לידה (כי בדיוק נגמרו להם ערכות הלידה בחדר).

אחרי כמה שניות הילדה פשוט החליקה לה לידיים, מבלי להמתין לערכת הלידה, מבלי להמתין לאבא שלה שנמצא בדרך ובדיעבד הגיע לחדר לידה ושאל אם אני שם וכשאמרו לו שלא אז הוא הגיע למחלקה והפנו אותו לחדר שבו היינו.

השמנה והרזה

מאת : שלומית ארד

14 ביוני 20116 תגובות

מתוך גוף ומשקל, לכל אמא

את, האשה המלאה…כן כן את:

זאת שיש לה קצת תחת וקצת ירכיים וקצת בטן,

אולי גם סנטר מעוגל,

זאת שאם מצליחה ללבוש מידה 42,

מרגישה מה זה חתיכה…