אני אמא כבר שלושה חודשים.

זו תקופה של למידה עצומה, הסתגלות, התגבשות. יש גם רגעים קשים. אבל אני מוצאת שהכי קשה לי – עם הביקורת. לפעמים אני ממש רוצה לברוח ולחיות על אי. לבד. רק אני, בעלי והילה. מוכנה להסתדר עם הכול בלי עזרה, אבל לא מסוגלת להתמודד עם הביקורת.

אנחנו חיים במדינה שבה החום, הקרבה והאכפתיות הם מאפייני החברה. לרוב זה אומר שכולם דוחפים את אפם בכוח לעניינים של אחרים. אבל מעולם לא נתקלתי בתופעה הזאת בסדר גודל כזה כמו בנושא של ההורות. וזה מגיע בעיקר (וכמעט רק) מנשים.

נדמה כאילו כל אחת חושבת שהתשובה הנכונה בידיה. ולא זאת בלבד – היא גם מוכרחה להפיץ את הבשורה, ולמתוח ביקורת חריפה מניסיונה העשיר על כל מי שלא יודעת מספיק טוב מה היא עושה. היא כבר תלמד אותה איך ללכת בדרך הנכונה.

קשה לי להבין איך נשים שהיו בעצמן אמהות טריות, שסבלו בעצמן מהביקורת הזאת, עושות זאת לנשים אחרות. מרגישה כאילו כל אחת מבקשת לאשר לעצמה את הבחירות שעשתה על חשבוני! כאילו אם מישהי תגיד לאמא אחרת לעשות כמו שעשתה היא בעצמה – זה מהווה אישור לכך שהיא פעלה נכון.

מוצאת את עצמי מקבלת ביקורת מנשים זרות לחלוטין. ברחוב, באוטובוס – כל אחת מרשה לעצמה להיכנס לי לתוך המנשא, לומר לי בנחרצות שהתינוק שלי לא נושם, לשאול אותי ככה בישירות בלתי נסבלת כזאת, אם אני מניקה (סליחה?? מה זה עניינך, אישה זרה שיושבת לידי באוטובוס??), ולספר לי סיפורי הורות על עצמה, או על הבת שלה…

וכמובן שמוצאת את עצמי מקבלת ביקורת מהנשים הקרובות אליי – אמא, אחות, חמות, חברה טובה. זאת ביקורת כואבת יותר. כי מאישה זרה באוטובוס אני פחות מבקשת הערכה וכבוד משאני מצפה מאמא או מחברה קרובה.

לפעמים כשאני מצדיקה את הבחירות שלי בפני המבקרות, אני מרגישה שהן אפילו נעלבות ממני בגלל שלא אימצתי את עצתן באופן מיידי ומוחלט. זה מה שחסר לי באמת…

הביקורת מחלישה אותי. היא מערערת אותי. היא מעליבה אותי ופוגעת בי כל כך. פוגעת בדמות האימהית שאני עובדת כל כך קשה כדי לגבש.

זאת מעירה על דבר אחד, וזאת מעירה על אחר, וזאת כותבת הערה על תמונה בפייסבוק שיש בה ביקורת נוקבת במסווה של עצה חברית… מה אתן מנסות לומר? שאני טועה? שאני עושה משהו לא בסדר, רק כי אתן בחרתן לעשות אותו אחרת???

זה כל כך מעליב שאתן לא סומכות עליי. וזה כל כך פוגע שאתן לא נותנות לי את החופש לבחור בעצמי מה טוב לי.

כמה יהיר זה לחשוב שכולנו אותו הדבר, שכל האמהות צריכות לפעול בדיוק באותן דרכים עם התינוקות שלהן. שכל התינוקות אוהבים את אותם דברים, נרגעים באותן דרכים, נרדמים באותן שיטות, אוכלים באותה תדירות…

כל אחד מאיתנו הוא אדם שונה. עם ערכים שונים. עם בחירות שונות. אנחנו לא תוצאה של פס ייצור בבית החרושת, ותודה לאל על כך, שכן זה מה שעושה את העולם למעניין.

כל ילד הוא אחד ויחיד, כל אמא היא אחת ויחידה, כל אבא הוא אחד ויחיד, וכל משפחה היא יחידה ומיוחדת. לא ייתכן שהכול צריך להיות זהה אצל כולנו. לא יכול להיות שמה שהיה טוב לילד של א' יהיה בהכרח טוב לילדים של כל השאר.

תכבדו אותי בבקשה. אני רוצה ללמוד להיות אמא מעצמי. בזכותי ובזכות הילדה שלי. אני רוצה ללמוד רק ממנה, רוצה להתגבש מתוך הביחד שלנו. רוצה להיות האמא שאני. לא האמא שאתן חושבות שאני צריכה להיות. רוצה לגדול לבד.

תפסיקו להעביר ביקורת. תנו לי לגלות בעצמי מה טוב בשבילי. מה טוב בשביל הילדה שלי. מה טוב בשביל המשפחה שלי. תנו לי לבחור איך לטפל בנו. מבטיחה שאם אצטרך עזרה אבקש. אבל בבקשה תפסיקו לבקר…

אני מתחייבת בזאת לא לבקר לעולם אף אמא על הבחירות שהיא עושה, וקוראת לכולם להצטרף אלי להתחייבות הזאת. כי "מה ששנוא עליך אל תעשה לחברך".

אנחנו צריכות לתמוך זו בזו, לתת כתף, להישען, לשתף ולהשתתף.

תפסיקו לבקר.

** שירה דרוקר, 29, נשואה לרועי ואמא חדשה להילה. לבלוג שלי.

עוד אמהות כותבות:

למה אני צריכה להעמיד פנים? / אמא אנונימית

חונכנו להקריב את עצמנו כאמהות. אסור לנו להתלונן / אמא של שירה

למה לא מספיק להיות "רק" אמא / שירה דרוקר

למה טורי דעה מבקרים אותנו, האמהות העובדות? / שני אביטל יעקב

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.