אמא'לה, תינוק!!

מאת : נטע רותם ימינצקיי

26 בספטמבר 2011 | 8 תגובות

אולי אני מפחדת מהתינוק שלי בגלל שאני לא מבינה אותו. אבל איך זה? 

מתוך אחרי לידה, פחדים וחרדות אחרי לידה, רגשות אשם, רגשות אשם אחרי לידה

אמא'לה, אני חושבת שאני מפחדת מהתינוק שלי. בעצם, אני חושבת שפחדתי ככה גם מהגדולה שלי כשהייתה תינוקת, ואולי רק עכשיו אני מוכנה להודות שהתחושה הזאת היתה פחד.

אני אסביר.

אני חוששת לעשות תוכניות או ללכת למקומות מסוימים מחשש שהוא לא יהיה רגוע, יבכה, יצרח, לא יתנהג בצורה נאותה. אני דואגת למפרע, שמא הוא יתחיל לבכות לי פתאום בקניון, וימשוך את עיני הסובבים אל האמא הזאת שלא מסתדרת עם התינוק שלה, ולא מצליחה להרגיע אותו.

אני גם חוששת שנהיה במקום ציבורי והוא יעשה פתאום קקי כזה שמלכלך את הבגדים, ואני לא אצליח לנקות אותו, ואז הילדון המסכן שלי יהיה מלוכלך בקקי עד שנחזור הביתה.

אני הולכת לישון מוקדם, מתוחה מכך שהוא עלול להתעורר לי באמצע הלילה, ואני לא אדע מה מציק לו, ולא אצליח להחזיר אותו לישון. שחס וחלילה הוא יעשה לי "לילה לבן" ואני לא אשן כל הלילה ואהיה עייפה מחר.

גם בשעות היום כשהוא ישן, אני לא מסוגלת להירגע, שמא איזה מכסה של סיר ייפול על הרצפה ויעיר אותו, או שהוא לא יישן מספיק ויתעורר עצבני.

 

אני חושבת שבאמת הנושא של השינה הוא הנושא שהכי מטריד ומלחיץ אותי, אני תמיד דואגת שמא הוא פתאום יהיה עייף באמצע הבייבי יוגה, או בדיוק כשאנחנו בדרך להורים. כי כשהוא עייף, אז הוא לא חמוד, הוא בוכה, ולא קל בכלל להרדים אותו. אני תמיד מתוחה כשאני צריכה להרדים אותו, במיוחד כשאנחנו לא בבית והוא צריך לישון, אז גם נכנסים לתמונה המבטים והתגובות של האנשים על איך אני מרדימה, כולל הערות שהוא עייף מידיי, או לא עייף עדיין, או שלא כדאי להרגיל אותו להירדם במנשא.

אני לחוצה כשאני הולכת איתו לסבא וסבתא, כי הוא לא יירדם אצלם, והם אף פעם לא מבינים שהוא עייף והוא צריך לישון, ומושכים אותו ער ואז הוא עוד יותר עייף ועוד יותר בוכה.

אני אפילו כבר מפחדת מהחורף, למרות שהוא עוד רחוק, כי אני יודעת שבחורף הוא יהיה חולה, ומה יהיה אם אני לא אדע איך לטפל בו?

לא פחות מזה, אני גם מפחדת להיות חולה בעצמי, ולא להיות מסוגלת לטפל בתינוק שלי.

 

אני מרגישה שהחיים שלי ב hold בגללו. שעצרתי את הכל עד שהוא קצת יגדל ואז אולי אני אוכל קצת לשחרר ולהירגע.

אולי אני מפחדת ממנו בגלל שאני לא מבינה אותו. אבל איך זה? הלא אמא אמורה להיות מסוגלת להבין את הילד שלה. אבל הוא כל כך קטן, והוא כל כך מתעתע!

לרגע הוא נראה עייף, ואחר כך נדמה לי שהוא רעב. ואם הוא גם רעב וגם עייף? זה כבר ממש לא ברור. והכל תלוי על הכתפיים שלי! הוא תלוי רק בי! ומה אם אני לא אדע לפענח את אותותיו, ולא אצליח לספק את הצרכים שלו?

הוא גדל לו מיום ליום, ועד שאני חושבת שהצלחתי "לפצח" אותן, הכל פתאום משתנה ושוב אני מתמודדת מחדש עם ללמוד אותו ולהבין את רצונותיו.

 

ואז אני חושבת לעצמי – למה אני בעצם כל כך פוחדת ממנו?

הרי כל התינוקות בוכים. אני רואה אמהות אחרות כל הזמן. גם הן נראות לי לפעמים לחוצות ומפוחדות. הוא יבכה? אני ארגיע אותו. אני אחזיק אותו בידיים, או במנשא, אני אמצא פתרון. בסוף הוא תמיד נרגע. אז למה אני בכל זאת כל כך מתוחה בגלל זה?

והרי כל התינוקות מתעוררים בלילה. ואני רואה גם אמהות לילדים גדולים יותר שמגיעות טרוטות עיניים לעבודה. ואני מכירה גם כמה אנשים שלא ישנים בלילה למרות שאין להם בכלל ילדים קטנים… אז למה כל כך מטריד אותי החשש מחוסר שינה? הוא יתעורר? אני ארדים אותו. הרי בסופו של דבר הוא רוצה לישון. אולי הוא צריך את המגע שלי, את הריח שלי, להרגיש שהוא מוגן, בטוח, אהוב, ואז יחזור לישון לו בשלווה.

וגם… כל התינוקות חולים לפעמים. במיוחד בחורף הראשון שלהם בגן. אפילו שמעתי, לא עלינו, על כמה תינוקות שהתאשפזו בבי"ח בגלל מחלות החורף. הוא יחלה? אני אדאג לו. אפנק אותו, אחבק אותו, אולי אפילו אקח אותו למיטה שלי (אל תגלו לאף אחד). אני אוריד לו את החום, הוא יתאושש. אז למה אני כל כך מוטרדת מזה?

 

אולי זה קשור לרגשות אשמה. כי בכל דבר שאני עושה, וכמה שאני לא משתדלת, אני מרגישה שהייתי צריכה לעשות יותר, להשקיע יותר, לתכנן, לצפות את שיקרה, ולהיות יותר בשליטה. כי כשהוא בוכה אז כנראה אני עושה משהו לא נכון, ואם הוא מתעורר בלילה זה כנראה כי אני לא הקניתי לו הרגלי שינה טובים, ואם הוא התלכלך בקקי זה כי אני לא הבחנתי שזו בדיוק השעה שהוא מתרוקן, ולא לקחתי בתיק בגדים להחלפה.

ואני מניחה שזה קשור גם לכובד האחריות שאני נושאת על כתפי מהיום שהם נולדו, ומההבנה שהאחריות הזו לא נותנת הפסקות, היא 24 שעות ביממה, גם כשאני במקלחת, בעבודה, בסרט או בבנק. אפילו כשהם בהשגחה של מישהו אחר, אני זו שצריכה לדאוג להם, לוודא שהם לא רק נושמים אלא גם מרוצים ושמחים, וכל הזמן גם לחשוב קדימה איך אני אדאג לרווחתם ואושרם בעוד שעה, בעוד חודש, בעוד שנה, ואפילו בעוד עשור.

וגם כשאני לא בסדר – חולה, עייפה, טרודה, אני עדיין צריכה לדאוג שהם יהיו בסדר. כי זו האחריות הבלעדית שלי, והם מצפים ממני לדאוג להם, אפילו אם הם לא מודעים לכך.

וזה מפחיד.

לפעמים אני תופסת את עצמי ואומרת "אני בעצמי ילדה! מי המופרע שהחליט לתת לי להיות אחראית על שני ילדים?"

כנראה שאני המופרעת…

 

** נטע רותם ימניצקיי, בת 33, נשואה לגל, חיפאית, אמא של כרמל ותבור. כותבת באתר "קיסר נולד" . הבלוג שלי כאן, 'לא רק אמא'

 

אמהות נוספות כותבות על רגשות האשם שבתוכן:

אמא טובה דיה / עלמה

אני מצטערת שתינוק מדהים כמוך קיבל אמא כמוני… / הכי אמיתית

אשמה תמיד / ענת גל-און

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

This post has 3 Simple Fields-fields attached. Show fields.

נושאים קשורים :

8 תגובות ל- “אמא'לה, תינוק!!”

  1. מצאתי את עצמי הרבה במה שכתבת. החזיר אותי כמה שנים טובות אחורה…
    כמה אנרגיות הדאגה הזו מכלה, הא ?

    כשקראתי אותך, גם לי הרגיש שיש הרבה ממה שאת הגדרת כ"רגשות אשם". רגשות אשם עולים בעקבות פער בין מה שאנחנו חושבות שהוא הרצוי, הנכון, המוסרי, הרצוי, לבין המציאות בפועל. ובאמת, אם תקראי שוב (אם לא עשית זאת כבר..) את מה שכתבת, תוכלי לשים לב כמה הנחות מוצא רבות יש לך לגבי איך אמא אמורה להתנהג, איך את אמורה להתנהג. לדוג':
    * אחראית להרגעת הבכי שלו ואמורה לדעת איך 'להשתיק' אותו.
    * צריכה לדעת מתי הילד מתרוקן
    * להקנות לו הרגלי שינה טובים
    * לפענח את כל אותותיו
    * לספק את כל צרכיו.

    ויש עוד…

    נטע, האמנם ?? האמנם זה התפקיד של אמהות ? מי קבע את זה ? למה קבעו את זה ? האם זה נכון לך ? האם זה מתאים לך?
    יש לי כמה דברים לרשום בנוגע לזה, אבל זה מרגיש לי קצת ייעוצי מדיי ולא בטוחה שזו הפלטפורמה או שלשם כיוונת כשכתבת, אז נמנעת כרגע מזה.

    מה שכן יכולה להגיד לך, שאני יכולה מאוד מאוד להבין אותך, להבין כמה שזה קשה, כמה שזה מעייף, מטריד ואפילו מחליש.
    מהמקום שלי, המקום שבו גם אני הייתי, הפחד לא היה מהתינוק, אלא פחד לא להיות האמא שציפיתי וקיוויתי שאהיה.

  2. מיכל הגיב:

    את לא מופרעת, את פשוט אמא. אני מבינה אותך לגמרי, גם אם לא מזדהה. אני חושבת שביום שבו הושלו מעליי באופן מפתיע הציפיות שלי מעצמי שהן שיקוף של הסביבה שלי (וזה קרה אולי באופן מפתיע אבל קל זה בטח לא היה), מצאתי בתוכי את השקט שמאפשר לי לתפקד פשוט כאמא שאני. לא יותר, לא פחות. כשהוא בוכה – אני הולכת. כשהוא מתלכלך, אני מחייכת ומנקה. כשאני לא יודעת מה הוא רוצה וכולם מסתכלים, אני מחזיקה אותו על הידיים ומדברת אליו בעדינות ובלחש ואומרת לו שאני מאוד רוצה לעזור לו ורק צריכה להבין איך. ולא כי אני גיבורה גדולה, רחוק מזה. אני מרגישה אותך בכל מילה. פשוט מגיע הרגע שבו צריך לבחור בין מה שכולם חושבים ואומרים (או יותר נכון מה אני חושבת שכולם חושבים ואומרים לעצמם) לבין מה שקורה לי בפנים ומערכת היחסים ההדוקה ביני לבין התינוק שלי.
    וכשאמרתי שוב ושוב, לעצמי והחוצה – שאני אמא נהדרת, שלילדים שלי יש מזל שהם שלי, שאין מי שיאהב אותם כמוני, גם כשאני אמא שלא בא לה לבלות איתם ימים שלמים או שצריכה גם את השקט שלה ושנורא חשוב לה לנסוע לסופשבוע בשקט בלעדיהם – זה חילחל לי לתוך התאים והדהד החוצה. מה שפעם התקבל אולי בהרמת גבה ועיקומי פרצוף מתקבל היום בהנהון וחיוך.

    והכי חשוב – את לא לבד. ממש לא לבד. אני חושבת שעוד תקבלי פה תגובות וגם אם לא, דעי שרבות מאיתנו מהנהנות כשהן קוראות את זה.

  3. הילה גלסר הגיב:

    משוגעת על אימהות מופרעות!!!ואת מהממת ובדיאלוג וחיה וטועה ותוהה וזו אימהות שלמה בעניי..תמשיכי לבנות ולכתוב וליצור ולשתף נהניתי מאוד לקרוא אותך …תודה!

  4. שירה דרוקר הגיב:

    נטע, אני מאוד מזדהה עם מה שכתבת. ויודעת שלא משנה כמה אומר לך שאת אמא מדהימה, עדיין התחושות האלה יהדהדו בך… אני חושבת שככל שעובר הזמן זה השתפר אצלי, והיום אני פחות ופחות נתקלת בסיטואציות "מפחידות", כאלה שלא יודעת איך להתמודד איתן…
    אבל זה קורה לי בכל פעם שאני עומדת לעשות משהו עם הילה בפעם הראשונה, ואני מניחה שיהיו עוד הרבה רגעים כאלה, של טרום הפעם הראשונה, בחיים של הילה.
    כל ההתחלות קשות, ונראה לי שעם ילדים, הכל פתאום הופך להיות חדש, כל דבר הוא התחלה.
    מאחלת לך ביטחון באימהות שלך. אין טובה ממך עבור ילדייך!

  5. ליאת איש שלום הגיב:

    ואו. מתחברת לכל מילה, אבל לכל מילה. עכשיו כשמאיה גדלה קצת (בת 3.5 חודשים) אני מרגישה שהדברים התמתנו קצת, אבל כל התקופה הראשונית היתה בדיוק מה שנטע מתארת. הפחד הזה, החשש…והמתח הזה כל ערב אחרי שהיא נרדמת-מה יהיה הלילה?? תעשה לי לילה "טוב" א…ו לילה "רע"?? מתי אני אקום? וכשאני שומעת אותה בלילה- ישר מסתכלת לשעון בחרדה שמא התעוררה ממש מוקדם וכמה היא עוד תתעורר, והאם מוצץ יעזור או רק הנקה…. וכשהיתה קטנה יותר ולא הסכימה למוצץ- ממש הייתי בחרדות שאם היא בוכה אין לי איך להרגיע אותה- רק ציצי/ידיים, ומה יהיה, ואנשים היו מסתכלים, וכל הזמן שואלים "היא רעבה?" כאילו זה הדבר היחיד שיכול לגרום לתינוק לבכות, כאילו אתם בכלל יודעים שהיא אכלה לפני חצי שעה…אוי יש לי כל כך הרבה מה לכתוב על זה אבל אסכם בזה שאני מבינה מאוד מאוד ומזדהה מאוד מאוד עם תחושות הפחד, המתח, הלחץ…אני כן מרגישה שככל שעובר הזמן נהיה קצת יותר קל. והכי חשוב-לדבר, לפרוק, להוציא!!! כי את ממש לא היחידה שמרגישה כך. ורגשות אשם- מנסה לעבוד על עצמי, שהם לא מקדמים, ולא יעזרו, ולהתחיל לסנן אותם ואת המבטים וההערות של הסביבה שלפעמים הם אולי בעיקר בראש שלנו..

  6. יפעת הגיב:

    חייכתי בחום רב הקריאה, בעיקר אוהבת את הכנות ואת הקולות השונים שתארת כל כך בדיוק. הקולות שחיים גם בי.
    המון רעש וחרדה נכנסים לחיים עם תינוק חדש ותמיד קינאתי באלו שנראה היה שיש להן שקט כזה, עד שאשתו של חבר קרוב אמרה לי שהיו לה יסורי מצפון כי אני תמיד נראיתי לה כל כך מאושר שלווה ושלמה עם האמהות שלי…:-) לא ידעתי אם לצחוק או לבכות ובמקום שניהם הבנתי

    שקשה ומפחיד לכולנו וכנראה שלכולנו נראה שלאחרות קל יותר באופן כזה או אחר.
    ויש כאלו אמיצות כמוך שגם אומרות את זה באופן בהיר וכן.
    כה לחי וגם חיבוק.

  7. נעה שפר הגיב:

    וואו. מרגש לקרוא שאני לא הפסיכית היחידה 🙂
    מוצאת את עצמי גם ביום, כשהקטן בן שנה, במתח ברב סיטואציות שהיו קשות בעבר (נסיעות ברכב, למשל). כאילו שהגוף שלי זוכר… ברור לי שלעיתים רבות אני פועלת מהמקום המתוח, ששייך ל"אז", גם היום.
    תודה לך.

  8. נורית טל-טנא הגיב:

    סחתיין על הכנות והאומץ להעלות את הדברים מול עצמך על הכתב ובפני כולם. את משרתת רבות שמרגישות באופן דומה. מקוה שבינתיים הפחד התפוגג לו ופינה מקום לרגשות יותר נעימים…במקרה זה האימרה הסבתאית , "הזמן עושה את שלו"
    , כל כך נכונה.

השאירי תגובה

אולי יעניין אותך לקרוא גם :

'אשת חיל'- ליהיא לפיד. כל זה קרה גם לי !! הצילו !!

מאת : תום אלרום

8 במרץ 201110 תגובות

מתוך אחרי לידה, ספרים לאמהות

המסע שהגיבורה עוברת בין דפי הספר מלמד אותה לזהות שהיא שמה את עצמה בעדיפות אחרונה (כמה אמהי מצידינו לעשות את זה… איך זה שהילד נקי ומצוחצח ואנחנו מלאות כתמי פליטה ?). היא מנהלת מעל דפי הספר דיאלוג בין הפרט לבין מוסכמות החברה בה היא חיה. הנסיכה הופכת לאט למלכה

סבתא בחדר לידה

מאת : כרמי מרציאנו

21 במרץ 20132 תגובות

מתוך לכל אמא, סבתאות

סבתא בחדר לידה.

שנים רבות אני דולה.

התינוקות הראשונים שלוויתי בני בר מצווה ויותר.

בעבודתי כדולה פגשתי אנשים. זוגות.

במשקפי הדולה את יכולה לקלוט את הזוגיות.

לא חוזרת לעצמי

מאת : שירה דרוקר

6 בנובמבר 20118 תגובות

מתוך אחרי לידה, מה עם הצרכים שלי?

חצי שנה אחרי הלידה, לאט ובהדרגה אני מבינה שכבר לא אהיה מי שהייתי. לא מבחוץ ולא מבפנים.

הגוף שלי החלים, כבר לא כואב, כבר יכולה להשתמש בחופשיות בשרירי הבטן שלי, היציבה השתפרה, המשקל חזר להראות מספרים שאני מכירה מפעם, אבל הכול מרגיש שונה.

"איזה יופי חזרת לעצמך" אני שומעת הרבה. לא ממש יודעת איך להגיב. להגיד תודה?…

אני מבינה שזאת אמורה להיות מחמאה, אבל קשה לי עם הביטוי הזה.

כאילו אישה בהריון היא לא עצמה, ואישה שיולדת היא לא עצמה, ואישה שהשתנתה לאחר הלידה היא לא עצמה?