אמא'לה, תינוק!! – למה אני מפחדת מהתינוק שלי?

אמא'לה, אני חושבת שאני מפחדת מהתינוק שלי. בעצם, אני חושבת שפחדתי ככה גם מהגדולה שלי כשהייתה תינוקת, ואולי רק עכשיו אני מוכנה להודות שהתחושה הזאת היתה פחד. אני אסביר.

אני חוששת לעשות תוכניות או ללכת למקומות מסוימים מחשש שהוא לא יהיה רגוע, יבכה, יצרח, לא יתנהג בצורה נאותה. אני דואגת למפרע, שמא הוא יתחיל לבכות לי פתאום בקניון, וימשוך את עיני הסובבים אל האמא הזאת שלא מסתדרת עם התינוק שלה, ולא מצליחה להרגיע אותו.

אני גם חוששת שנהיה במקום ציבורי והוא יעשה פתאום קקי כזה שמלכלך את הבגדים, ואני לא אצליח לנקות אותו, ואז הילדון המסכן שלי יהיה מלוכלך בקקי עד שנחזור הביתה.

אני הולכת לישון מוקדם, מתוחה מכך שהוא עלול להתעורר לי באמצע הלילה, ואני לא אדע מה מציק לו, ולא אצליח להחזיר אותו לישון. שחס וחלילה הוא יעשה לי "לילה לבן" ואני לא אשן כל הלילה ואהיה עייפה מחר.

גם בשעות היום כשהוא ישן, אני לא מסוגלת להירגע, שמא איזה מכסה של סיר ייפול על הרצפה ויעיר אותו, או שהוא לא יישן מספיק ויתעורר עצבני.

 

אני חושבת שבאמת הנושא של השינה הוא הנושא שהכי מטריד ומלחיץ אותי, אני תמיד דואגת שמא הוא פתאום יהיה עייף באמצע הבייבי יוגה, או בדיוק כשאנחנו בדרך להורים. כי כשהוא עייף, אז הוא לא חמוד, הוא בוכה, ולא קל בכלל להרדים אותו. אני תמיד מתוחה כשאני צריכה להרדים אותו, במיוחד כשאנחנו לא בבית והוא צריך לישון, אז גם נכנסים לתמונה המבטים והתגובות של האנשים על איך אני מרדימה, כולל הערות שהוא עייף מידיי, או לא עייף עדיין, או שלא כדאי להרגיל אותו להירדם במנשא.

אני לחוצה כשאני הולכת איתו לסבא וסבתא, כי הוא לא יירדם אצלם, והם אף פעם לא מבינים שהוא עייף והוא צריך לישון, ומושכים אותו ער ואז הוא עוד יותר עייף ועוד יותר בוכה. אני אפילו כבר מפחדת מהחורף, למרות שהוא עוד רחוק, כי אני יודעת שבחורף הוא יהיה חולה, ומה יהיה אם אני לא אדע איך לטפל בו? לא פחות מזה, אני גם מפחדת להיות חולה בעצמי, ולא להיות מסוגלת לטפל בתינוק שלי.

 

אני מרגישה שהחיים שלי ב hold בגללו. שעצרתי את הכל עד שהוא קצת יגדל ואז אולי אני אוכל קצת לשחרר ולהירגע. אולי אני מפחדת ממנו בגלל שאני לא מבינה אותו. אבל איך זה? הלא אמא אמורה להיות מסוגלת להבין את הילד שלה. אבל הוא כל כך קטן, והוא כל כך מתעתע! לרגע הוא נראה עייף, ואחר כך נדמה לי שהוא רעב. ואם הוא גם רעב וגם עייף? זה כבר ממש לא ברור.

והכל תלוי על הכתפיים שלי! הוא תלוי רק בי! ומה אם אני לא אדע לפענח את אותותיו, ולא אצליח לספק את הצרכים שלו? הוא גדל לו מיום ליום, ועד שאני חושבת שהצלחתי "לפצח" אותן, הכל פתאום משתנה ושוב אני מתמודדת מחדש עם ללמוד אותו ולהבין את רצונותיו.

ואז אני חושבת לעצמי – למה אני בעצם כל כך פוחדת ממנו?

הרי כל התינוקות בוכים. אני רואה אמהות אחרות כל הזמן. גם הן נראות לי לפעמים לחוצות ומפוחדות. הוא יבכה? אני ארגיע אותו. אני אחזיק אותו בידיים, או במנשא, אני אמצא פתרון. בסוף הוא תמיד נרגע. אז למה אני בכל זאת כל כך מתוחה בגלל זה?

והרי כל התינוקות מתעוררים בלילה. ואני רואה גם אמהות לילדים גדולים יותר שמגיעות טרוטות עיניים לעבודה. ואני מכירה גם כמה אנשים שלא ישנים בלילה למרות שאין להם בכלל ילדים קטנים… אז למה כל כך מטריד אותי החשש מחוסר שינה? הוא יתעורר? אני ארדים אותו. הרי בסופו של דבר הוא רוצה לישון. אולי הוא צריך את המגע שלי, את הריח שלי, להרגיש שהוא מוגן, בטוח, אהוב, ואז יחזור לישון לו בשלווה.

וגם… כל התינוקות חולים לפעמים. במיוחד בחורף הראשון שלהם בגן. אפילו שמעתי, לא עלינו, על כמה תינוקות שהתאשפזו בבי"ח בגלל מחלות החורף. הוא יחלה? אני אדאג לו. אפנק אותו, אחבק אותו, אולי אפילו אקח אותו למיטה שלי (אל תגלו לאף אחד). אני אוריד לו את החום, הוא יתאושש. אז למה אני כל כך מוטרדת מזה?

אולי זה קשור לרגשות אשמה. כי בכל דבר שאני עושה, וכמה שאני לא משתדלת, אני מרגישה שהייתי צריכה לעשות יותר, להשקיע יותר, לתכנן, לצפות את שיקרה, ולהיות יותר בשליטה. כי כשהוא בוכה אז כנראה אני עושה משהו לא נכון, ואם הוא מתעורר בלילה זה כנראה כי אני לא הקניתי לו הרגלי שינה טובים, ואם הוא התלכלך בקקי זה כי אני לא הבחנתי שזו בדיוק השעה שהוא מתרוקן, ולא לקחתי בתיק בגדים להחלפה.

ואני מניחה שזה קשור גם לכובד האחריות שאני נושאת על כתפי מהיום שהם נולדו, ומההבנה שהאחריות הזו לא נותנת הפסקות, היא 24 שעות ביממה, גם כשאני במקלחת, בעבודה, בסרט או בבנק. אפילו כשהם בהשגחה של מישהו אחר, אני זו שצריכה לדאוג להם, לוודא שהם לא רק נושמים אלא גם מרוצים ושמחים, וכל הזמן גם לחשוב קדימה איך אני אדאג לרווחתם ואושרם בעוד שעה, בעוד חודש, בעוד שנה, ואפילו בעוד עשור.

וגם כשאני לא בסדר – חולה, עייפה, טרודה, אני עדיין צריכה לדאוג שהם יהיו בסדר. כי זו האחריות הבלעדית שלי, והם מצפים ממני לדאוג להם, אפילו אם הם לא מודעים לכך.

וזה מפחיד.

לפעמים אני תופסת את עצמי ואומרת "אני בעצמי ילדה! מי המופרע שהחליט לתת לי להיות אחראית על שני ילדים?"

כנראה שאני המופרעת…

** נטע רותם ימניצקיי, בת 33, נשואה לגל, חיפאית, אמא של כרמל ותבור. כותבת באתר "קיסר נולד" . הבלוג שלי כאן, 'לא רק אמא'

אמהות נוספות כותבות על רגשות האשם שבתוכן:

אמא טובה דיה / עלמה

אני מצטערת שתינוק מדהים כמוך קיבל אמא כמוני… / הכי אמיתית

אשמה תמיד / ענת גל-און

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה.

מי אני ?

נעים להכיר, אני לימור לוי אוסמי, יוצרת האתר ומלווה רגשית נשים בהריון, אחרי לידה ובהורות. אני בת 45, נשואה, אמא לשניים (16,9) ואוהבת העמקה, מוסיקה מקפיצה, לצלם, ולהיות בחברת נשים משובחות.

אני אוהבת להיפגש וללוות נשים רגישות (תכונת הרגישות) שחוות את ההורות בעוצמה, שמרגישות רגשות שלפעמים מכניסים אותן ללופים מחשבתיים, והן לא יודעות עדיין איך להתמודד איתם.

אם את מרגישה צורך במרחב עבור עצמך בזמן ההריון, אחרי לידה ובהורות, מקום שבו תוכלי להיות כפי שאת, להבין מה עובר עלייך ולקבל כלים להתמודדות, אז תהליך ליווי רגשי בהורות יכול להתאים לך. 

את יכולה לקרוא את הפרטים על תהליך הליווי, לשים לב אם את מתחברת למהות ולצורך, וליצור איתי קשר על כל שאלה שעולה בך.

כדי לקרוא עוד קצת עליי, אפשר לקרוא בבלוג שלי או על מי אני

אשמח לפגוש אותך, לימור. 

רוצה להתעדכן בתכנים החדשים?

צרי קשר

אנחנו עדיין לא מכירות, אבל את יכולה להרגיש בנוח לשאול אותי כל שאלה.

חשוב לי שתדעי שהשאלה שלך נשמרת אצלי
באופן חסוי ואני שומרת על הפרטיות שלך באופן הדוק.

אני פה.

שתהיה לך הורות טובה ומשמעותית, לימור

× איך אפשר לעזור לך?