אמהוּת,  אמהות ובנות

אמא יקרה לי

בני כבר בן שנתיים ושמונה חודשים. מאז הלידה אני כמהה לכתוב על הכאב של אובדן אם. של חווית הגדילה לצד אמא מעורערת, אומללה, דיכאונית, אלימה, לא יציבה.

וכל הזמן יש פתיל בתוכי שבוער וממגר. אולי זו אשמה. אולי גם בושה.

הדבר שהכי היקשה עלי יותר מהכל, עד כה, היה שפחדתי פחד-מוות להתבונן במראה הזאת שלי, מולה.

אני, מול אמא שלי.

אני כאמא, אל מול המראה של האם שהיא הייתה.

כי מאז הלידה, גם אני חוויתי התמוטטויות, מפלס החרדות הפחות או יותר ממוצע שלי עלה על גדותיו, סיבוכים שגרמו לי לכאבים חזקים וחוסר תמיכה מהמשפחה ולעתים אף יחס בעייתי וחסר רגישות מצד המשפחה שעוד נותרה לי, הפכו אותי לשבר-כלי. סבלתי מהתפרצויות זעם. שנאתי את עצמי על שאני מרשה לעצמי להיות אנושית ולהתמוטט לפרקים, כשאני צריכה לפי דעתי ולפי מה שקלטתי שמצפים ממני, להיות בכל רגע נתון למען הילד שלי. חוויתי בדידות תהומית בלתי אפשרית והרגשתי שלא משנה כמה מקסים בעלי יהיה, את מה שאני צריכה ורוצה הוא פשוט לא יכול להעניק לי.

 

אמא שלי מתה מסרטן לפני קרוב לעשרים שנה. השילוב המאתגר כל-כך בין מצבה הנפשי המעורער תמידית, התנהגותה האלימה והמרוחקת בשנות ילדותי ונעוריי ואז הידרדרות מצבה הבריאותי בשנות נעוריי ובגרותי, עיצב אותי לאישה חרדתית ומעורערת למדי בפני עצמי.

אני מחפשת תדיר קרקע, בתוכי ומחוצה לי. מחפשת משענת ותמיכה וכל פעם עוד קצת, עוד צעד, מפגישה בין הילדה והנערה המבוהלת והפגועה שאני ובין האישה החזקה והעוצמתית שאני מגלה שאני.

אין לי מלים לתאר מה עברתי לצד אמי בבית בו גדלתי וכמה קריטית הייתה השפעתה עלי.

שנים פחדתי ממנה, יראתי יראת שמיים, היא הייתה עבורי אלה גדולה ואימתנית שבכוחה להניף אותי אל-על ולרסק אותי מטה, תרתי משמע.

ואני הקטנה, שברירית כנמלה, חסרת-אונים וישע.

למי קוראים כשמפחיד ומכאיב ומסוכן?

לאמא.

אז מה קורה כשאמא היא זו שמפחידה ומכאיבה ומסוכנת? למי הולכים? איזו כתובת מוצאים?

 

כילדה המצאתי לי אמהות חמות, מחבקות, מלטפות, עוטפות, מרגיעות, מגנות. אמהות כאלה מהסרטים האמריקאים שאומרות: 'הכל יהיה בסדר'. ומעניקות תחושה שאכן כך יהיה.

בלילות נהגתי לבכות אל הכרית וללטף את עצמי. ייחלתי לפיה טובה או לאמא דמיונית שתבוא על כנפי קסם ותישא אותי אל חלקת-אלוהים קטנה ושקטה, שם אהיה מוגנת.

לאחר הלידה חזרתי על המנהג הזה… כל-כך רציתי אמא תומכת ואוהבת לצדי. כל-כך רציתי אישה שתהיה מושלמת. שתדע בדיוק בדיוק, אפילו בלי מלים ומעבר למלים, מה אני צריכה ורוצה. עד היום, במצבים בהם אני חשה מבולבלת ונוראית בהתמודדויות עם בני, אני מתרפקת על המנהג הזה- קול אימהי חם מלטף, לוחש, מעודד, מרגיע, מבין ומאפשר לתובנות גבוהות ועמוקות יותר להגיע אליי, הרבה מעבר למלים.

היום אני מבינה שאותן אמהות דמיוניות או אותה אם דמיונית, הליטוף והלחישות המרגיעות, הם חלק בי שמסוגל להכיל ולראות מעבר להישרדות היומיומית גרידא. זו אני.

אני אמא לעצמי.

וגם ברגעים ממש מורטי עצבים, בהם אני חשה שאני אמא פסיכית ונוראית לילד שלי, אני נפגשת עם החלקים בי שמזכירים לי שאת מה שלאמי לא היה, לי יש.

יש לי ובי גם את החלק השפוי, הגבוה, המואר, החזק, העוצמתי, האימהי.

לה, בשל סיבותיה ונסיבות חייה, לא הייתה פריבילגיה כזאת.

לה, לא היה פנאי למודעות.

היא בסך הכל עשתה את שידעה, ויכלה, לפי מיטב ידיעותיה ויכולתה.

ואולי עכשיו זו העת בה אני חייבת להישיר מבט אל עצמי, כפי שאני היום, ולהזכיר לעצמי שגם אני עושה את שאני יודעת ויכולה, לפי מיטב ידיעותיי ויכולותיי.

אני רחוקה מלהיות אמא מושלמת, אבל אני עושה את המקסימום שאני מסוגלת כדי להיות אם טובה דיי.

לעצמי. לבני. ומעצם כך, גם למען אמי, שתמיד הייתה ולנצח תישאר ילדה קטנה ואבודה המייחלת לאם.

 

אולי גם יעניין אותך לקרוא:

עוגת השוקולד הראשונה שלי כאמא / אמא

חודש לפני הלידה / אמא לעצמי

האבל על אמא התפרץ אחרי הלידה/ אמא ויהי מה

אמא, אני צריכה שתאהבי אותי כאמא/ אמא חדשה

 

גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה

לימור לוי אוסמי

מלווה רגשית נשים אחרי לידה ובהורות, יוצרת האתר 'נשים מדברות אמהות'. נפגשת עם נשים בכרכור ובשיחות וידאו. אפשר ליצור איתי קשר בהודעה - 052-2835020 ואשמח לתאם שיחה.

9 Comments

  • Avatar

    מיכל

    צמררת אותי ואז צמררת אותי עוד. כמה יושרה, כמה אומץ, כמה פגיעות. וכמה מודעות למי שאת ומה שאת ולחלק שבך שיכול להכיל גם אותך כשאת כל כך חסרה את הדמות ואת ההכלה ואת המקום הבטוח.
    אני מקווה שאת עטופה בדמויות מכילות וקרובות ואוהבות.
    ובעיקר – אני רוצה לחבק אותך, גם אם וירטואלית, ולומר לך שהחיים עם האין הם חוויה שאפשר להבין רק כשאת נמצאת בתוכה ונדמה לי שאת מבינה אותה לעומק ושיש לך את הכלים לכאוב ולרגוש וגם פשוט לחיות.
    מאחלת לך רק טוב.

  • Avatar

    דפני דנון

    "בלילות נהגתי לבכות אל הכרית וללטף את עצמי."
    …"היום אני מבינה שאותן אמהות דמיוניות או אותה אם דמיונית, הליטוף והלחישות המרגיעות, הם חלק בי שמסוגל להכיל ולראות מעבר להישרדות היומיומית גרידא. זו אני."

    מרגשת עד דמעות! הרגשתי הרבה עצמה מבעד למילים שלך, והיכולת להתבונן פנימה בישרות לב, ולהיות בנתינה לעצמך. מברכת אותך שתרגישי בתוכך את נהרות החום והאהבה שאת ראויה להם.

  • Avatar

    נטע רותם ימניצקיי

    וואוו. אין לי מילים.
    איזה סיפור עצוב ומרגש…
    כמה כואב כשאין אמא שאפשר לפנות אליה בשעת מצוקה או משבר.
    וכמה מדהימה את צריכה להיות כדי לקום ולצאת מזה עם עוצמות שכאלה.

  • Avatar

    אמא לעצמי

    תודה על החיזוקים… זה כל-כך מעודד!!! ותודה לימור על ההזדמנות לשתף כאן.

  • Avatar

    רונית שפי

    הכתיבה שלך אמיתית כל כך, וכמו שכבר כתבה מישהי כאן – מזמינה לחבק.
    כמה עוצמה, כמה כוח, כמה חוכמה נשית!
    כל החוויות הקשות שעברת הצמיחו אישה שהיא השראה עבור נשים אחרות.
    תבורכי!

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר.

× את יכולה לכתוב לי לווטסאפ