עכשיו טוב,עכשיו נפלא! ואני ממשיכה לצעוד אל הטוב, אבל היומיים של הקליטה בגן היו בשבילי יומיים של דיכאון אחריי קליטה. כן, אני מעזה להגיד: "קשה לי! קשה לי עם פרידות, עם קליטות, עם מסגרות לא ייאמן איך בתוך כל זה אני עדיין כשירה להיות אמא".
האמהות בגן מתבוננות בי, "היא לא משחררת", הן אומרות, "הילד רואה אותה ולא משחרר, היא לא משחררת אותו". כנראה הן צודקות, אז מה!! "אני אדם רגיש", אני אומרת "ואני פושעת גדולה שאינה משחררת את ילדה".
אני פוגשת את עצמי כשאני משאירה את בני הקטן לבד במקום לא מוכר. אני פוגשת את הילדה הקטנה שבי, אני ננטשת. נכון, זו השלכה, האם זה משהו שבשם הפסיכולוגיה שאני צריכה להדחיק? לא!
הרגשתי שבתוכי נבקע חור
חוויתי צער כל כך עמוק, ראיתי את עיניו במקום לא מוכר, "אמא, אל תלכי, אמא!" הוא ביקש וחזר, ואני הרגשתי שבתוכי נבקע חור, שאני לא מצליחה לשלוט בדמעות שהציפו אותי, והתחלתי להתנצל. זה לא במקום, סליחה, וכל הילדים התחילו לבכות והרגשתי לא חזקה. אמא! תתביישי! תחזיקי את עצמך! ועצמי צועק: "לא מצליחה !!" והדמעות שוטפות ואני לא יכולה להשאיר אותו שם ואני אומרת לעצמי: "תירגעי, זה גן, זה לא מלחמה", ועדיין בתוכי החור, נבקע ונבקע.
וזה לא כאילו לא היו דברים מעולם, הרי דברים נוראים קורים כל הזמן, ובאותו הרגע, מבחינתי, השכל נסתם ואני מפחדת להשאיר את ילדיי בתוך הגן והראש מייצר תסריטים נוראיים והלב נופל למקומות אפלים ואני רוצה רק להגן ולהגן.אני נזכרת בי בילדה שהייתי וכבר לא איתי, וכמה ביקשתי מאימי שלא תלך וידה הרכה נמשכה ממני וזה בי וזה קיים, ואני מפחדת כל כך לא להיות בשבילם.
רציתי פתאום לצעוק, לזעוק, לצרוח שהקטן עליי תלוי: "די כבר, די". ואני שמה זין על העולם, בעצם לא זין, את הביציות שלי אני שמה. והגננת מבקשת: "אולי שאבא יביא אותו מחר?" כן, אולי, אבל למה נראה לך שלאבא יהיה יותר קל? מה, הוא פחות מחובר? פחות אימהי ?פחות היסטרי? פחות נשי?
אני חווה כאב ונטישה, היסטריה ואהבה
אני מבטלת פגישות ומודיעה בקול בטוח של משליכה, כנה ואותנטית: "כרגע אני בתקופה לא פשוטה, ילדיי בקליטה, תתמודדו". אני עוצרת את הכל וחווה. חווה כאב ונטישה, היסטריה ואהבה. כאב מפרידה של בני וביתי ושלי, של הילדה. חוגגת את החופש של להרגיש ולהיות בתוך החרא, בתוך הכאב, ומי שלא מתאים לו צר ורחב לי.
עכשיו אני מבינה. בתוך עולם יצרני של פגישות ועבודה, אין מקום לאמא בקליטה. לא לי! אני עוצרת את הנסיעה הזאת, שהיא כלל לא בטוחה. ופתאום המזכירה של הבית ספר שאני מלמדת אומרת: "אני מבינה, גם לי זה קרה עם ילדיי, חוויתי את אותה תחושה, היום אל תבואי לעבודה". ואני מגיעה לפגישה אחרת בתיאטרון עם עיניים דומעות ופתאום אור גדול נפתח בפגישה, כי כשיש כנות ואמת מתרחשת מהפכה.
אז אני מחליטה לעשות פעולה ואני עם דן יוצאת להפגנה הגדולה מארגנת עגלות, שני ילדים קטנים בהפרש שנה וחצי ביניהם ואני מבינה שאני מוחה על זה שאין זמן לאימהות בקליטה, בלידה, בעבודה, בזוגיות, בבהייה, ביצירה. בלהיות אישה! אז אני אמא כזאת. זהו, אני מודה ומתוודה (ופתאום חשה גאווה), משליכה ומשליכה את עצמי עם ילדיי וכל הזמן, ברוך השם, מתפללת לגדילה !
הילה גלסר, שחקנית יוצרת, מנסה לגשר וליהנות ביין יצירה ועבודה ליצירת חיים. מעלה בימים אלו הצגת יחיד ״יומן הריון״ בתיאטרון הסימטה.Hilloolla@gmail.co
אולי גם יעניין אותך לקרוא:
דיכאון כיתה א'/ מאיה הובני
כל זה לא חשוב כי אתה היפראקטיבי/ אמא
אמא עולה לכיתה א'/ אושה לין מזרחי
גם את מוזמנת לכתוב את עצמך, להשתתף בדיונים כאן ובפייסבוק ולהצטרף לעדכונים במייל דרך רשימת התפוצה